בשבע 282: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ב באדר תשס"ח

זכאי על המדים

לתא"ל (מיל.) שמואל זכאי ברור לגמרי כיצד יש לטפל במצב בדרום. "אם בשביל להגן על תושבי מדינת ישראל צריך לדבר עם החמאס, אז צריך לדבר עם החמאס", אמר השבוע בראיון לרזי ברקאי. אבל אם נדבר אתו, כיצד נמנע ממנו להמשיך להתחמש? גם לזאת יש לזכאי פתרון: "יש לשדרג את הרמה והכמות של הכוחות המצריים בחצי האי סיני". רגע, אבל כיצד נוודא שמצרים אכן תעשה את המוטל עליה? זכאי לא נח לרגע: "צריך לייצר לחץ בארצות הברית שמאיים על מצרים, שאם לא תיפסק הברחת הסמים והברחת הנשק, יינקטו סנקציות של הקונגרס".

רשמתם הכול? החמאס ישמור על השקט, מצרים על החמאס וארה"ב על מצרים. נותר רק העניין הזה של צה"ל, אותו צבא קטן וחכם שהוציא משורותיו מאורות כמו תא"ל זכאי. האם אין זה הארגון הכי מיותר בעולם?

מיהו יהודי

שתי תחרויות בהשתתפות ישראלים מילאו את כותרות העיתונים בשבוע האחרון: הקרב על האוסקר בהשתתפות הסרט 'בופור', וגמר גביע הליגה האנגלי בהשתתפות המאמן אברהם גרנט. הצד המשותף לשני האירועים אינו קשור רק לזהותם הישראלית של המפסידים, אלא גם לזיקה היהודית של המנצחים. הזוכה בפרס האוסקר לסרט הזר הוא הסרט האוסטרי 'הזייפנים' שגיבוריו הם יהודים בתקופת השואה. המנצחת בגביע הליגה האנגלי היא קבוצת טוטנהאם, שנחשבת לקבוצה 'יהודית' בגלל זהותם הדתית של רבים מאוהדיה, ואף זוכה בשל כך לקריאות אנטישמיות מפי אוהדי היריבות העירוניות – צ'לסי של אברהם גרנט, למשל.

מעניין לראות כיצד בקרב הזה שבין ישראלים ליהודים, בוחרת התקשורת שלנו באופן ברור את הצד הישראלי. בראייה מפוכחת, אפשר היה לצפות ממנה לקצת יותר אובייקטיביות. אחרי הכול, סרט על השואה הוא לא פחות חשוב עבורנו מסרט על הבופור, ובכל הקשור בספורט – ברור שהארץ שלנו מחולקת בין אוהדי כל קבוצות אנגליה. אבל מי שהאזין לדיווחים על המאמן הישראלי ויוצרי 'בופור', לא יכול היה להימנע מאינספור החזקות אצבעות של כתבים ומגישים למען הנציגים 'שלנו', אותן צפרדעים שיצאו מהביצה הישראלית והפכו לנסיכי העולם. יהיה מי שיגחך נוכח הפרובינציאליות. אבל דווקא נחמד לראות שהעיתונאים שלנו, גם אלה החדורים שנאה עצמית בימים כתיקונם, עדיין לא הצליחו להיפטר מהלוקאל-פטריוטיות הטבועה בהם.

היום לא יום הולדת

ידיעות-אחרונות התהדר השבוע בידיעה כה מטופשת, שאפילו העמוד האחורי שלו נראה חשוב מדי עבורה. "יום הולדת כל 4 שנים", היתה הכותרת, והיא התייחסה לתאריך ה-29 בפברואר, שאכן מופיע בלוח השנה כמעט בכל שנה רביעית. בגוף הידיעה מצוטט אחד מילידי היום המיוחד הזה, רוני רחמים בן ה-48 מפתח-תקווה. "אי אפשר לתפוס מה זה התאריך הזה", הוא אומר בהתרגשות, "שלוש שנים אין לך יום הולדת, ופעם בארבע שנים אתה חוגג כמו משוגע". הו, כמה קשים חייו של יהודי.

כמובן, יכול היה אותו חשוך-ימי-הולדת לפתור לעצמו את הבעיה בקלות יחסית, אם פשוט היה חוגג את יום הולדתו העברי. בדיקה מהירה בלוח השנה מעלה כי רחמים נולד בתאריך הנפלא א' באדר התש"כ. בדיוק היום המתאים להרבות בשמחה, בתנאי שאתה זוכר את יהדותך ולא כורע ומשתחווה בפני לוח השנה הנוצרי. אפשרות אחרת היא להתנהג כמו גבר בן 48 ולהפסיק לציין ימי הולדת, אבל זה כבר עניין של טעם אישי.

מה שבאמת מטריד בכל האייטם המגוחך הוא, שאין בו שום התייחסות לתאריך העברי המקביל, אף שהפעם זה מתבקש. שכן גם ילידי אדר א' אינם יכולים לציין את יום הולדתם מדי שנה. שלא לדבר על ילידי ל' בחשוון ול' בכסלו. הסובלים לא רק ממחסור חמור בימי הולדת, אלא גם מכאב ראש בניסיון לזכור את השנים הרלוונטיות לגביהם. אלא שהרעיון של יום הולדת בתאריך עברי אפילו לא עולה כאופציה בעיתון של המדינה, כאילו המנהג לא קיים, כאילו רק מי שחוגג לפי הולדתו של סילבסטר נחשב. 

חמסה עלינו

א. אז היה לנו דו"ח וינוגרד, וכעת פסק הדין בעניין משה קצב. יפה לראות שמערכת המשפט שלנו יודעת לקבל החלטות לא פופולאריות ולמנוע לינץ' תקשורתי על חשודים. טוב, אלא אם כן מדובר במפגינים כתומים.

ב. יפה גם לראות כיצד מערכת הבחירות בארה"ב מתמקדת בשאלה אם ברק אובמה מוסלמי או לא. למרות שאסור להכליל, נדמה לי כי לא יזיק לעולם לראות את המושג 'מוסלמי' כגנאי.

ג. באתר משרד הפנים מופיעות יהודה ושומרון כמדינה נפרדת מישראל. שזה רעיון טוב – כך יוכלו שתי המדינות להעניק זו לזו נקודות באירוויזיון.

ד. ואגב האירוויזיון: משום מה, בכל פעם שאני רואה את בועז מעודה שר, אני מחפש אצלו את הזריקה הצה"לית בכתף. אבל זה בטח רק אני.

ה. מבזק דיסקים: 'HOLD ON TO THE DREAM' של נאווה ברוכין נעים לאוזן וקצת מזכיר אירוויזיונים מהאייטיז. ואילו אודי דוידי ('לכל זמן') חייב, אבל חייב, לשפר בדחיפות את הטקסטים – ולא את אלה מספר קהלת.

יודע את מקומי

ברגע של חולשת הדעת, הסכמתי להתראיין בכתב עבור אחד מעיתוני המגזר, סוג של ראיון שבו אני מקבל רשימת נושאים ושולח בחזרה חבילת הגיגים מיותרים. לא במקרה נבחרתי לככב בתקשורת המודפסת בעיצומם של ימי אדר. אחרי הכול, אני עדיין נהנה – שלא לומר סובל – ממעמד הליצן של המגזר. ובמילים אחרות: אם לא יראיינו אותי לקראת פורים, את מי יראיינו? את פואד? (התשובה היא כן, אבל זה בגלל שמראיינים אותו כל השנה).

והנה, בעוד אני חוכך בדעתי מה לכתוב וכיצד להטעות את הציבור ולהציג עצמי כמקסים, היא הגיעה. בלי שום איתות אזהרה או הודעה מראש, היא באה ותקפה אותי מלמעלה ומלמטה ובכל הכיוונים. שפעת, אלא מה?

והאמת היא שדי בפחות מכך כדי להוציא אותי משיווי משקל. עקרונית, כל שינוי בכיוון הרוח הוא בשבילי סיבה טובה לחולשה וחום גבוה. אבל לשפעת יש השפעות הרסניות הרבה יותר. היא הופכת אותי למיסטר הייד, לחיית טרף, לזאב בעור כבש חיוור.

יומיים של שינה רצופה לא שיפרו את מצבי כלל, ולכן החלטתי לנצל את הזמן לכתיבת חלקי בראיון. למרבה הצער, מצב רוחי השפיע על ההגיגים ששחררתי לחופשי: במה אני מאמין? באלימות קשה. מה הסרט האחרון שראיתי? המנסרים מטקסס. איך אני מעדיף לבלות? בחוץ, עם נשק אוטומטי ומטרות נעות. למה אני מייחל? לצאת ולפרק לאנשים את הצורה. את מי אני מעריץ? לא אגלה כאן את התשובה, אבל זה לא היה עודד מנשה.

ואז הבראתי, ומצב רוחי הטוב חזר אליי. למען האמת, קצת הצטערתי שהיה עלי לכתוב הכול מחדש. אחרי הכול, למרות שאני לא באמת מכה אנשים או אוחז בנשק, תשובותיי הבוטות ייצגו צד אותנטי של אישיותי. לא הצד היפה שלה, אך אין להכחיש כי הוא קיים. אמנם כרגע, כשאני מרגיש טוב יותר, אפשר לראות בי את הצד החייכני והחביב עד בחילה, אך מי אמר שדווקא הוא מייצג אותי בנאמנות רבה יותר?

יודעים מה? אדבר עם המראיין. אולי הוא יסכים לפרסם דווקא את הטקסטים הבוטים ההם, לצד הערת שוליים בנוסח "נכתב ביום חולה". תודו שאת זה עדיין לא עשו בפורים.