בשבע 282: בחזרה לחיים

שרי מנדל הכירה ביהדותה ולא חשבה לעזוב את ארה"ב הנוחה ולעלות לישראל, עד שהחיפוש הרוחני והמפגש עם בעלה, גם הוא מתנדב אמריקני שהגיע לארץ, הביאו אותה להשתקע ביישוב תקוע שבגוש עציון.

עפרה לקס , כ"ב באדר תשס"ח

השבת יחגוג גבי מנדל את בר-המצווה שלו ביישוב תקוע שבגוש עציון. גם אם הוא לא יטעה ולו פעם אחת בקריאת התורה, וגם אם תוכנית השבת תתגשם בדיוק כפי שתוכננה, ואפילו אם שמש חורפית תציץ ותלטף את האורחים שהגיעו מהארץ ומחו"ל, לא תהיה השמחה שלֵמה.


על האבל: "רוב האנשים לא מבינים שמדובר בתהליך קשה, ארוך ומתמשך, ושהכאב יכול להשמיד בן אדם. המוטו פה זה 'להיות חזק'. לרמת הכלל זה טוב, אבל ברמת הפרט זה הורס את הבן אדם. כי יש רגשות, ואי אפשר לברוח מזה. יש לנו סיפורים של דרכי ההתמודדות של הרבי-יִם הגדולים או ברוריה, שהתמודדה עם מות בניה בשבת, אבל זה לא כל כך אנושי. צריך גם להתאבל, יש לנו את זה בהלכה"
לפני כמעט שבע שנים, איבדה משפחת מנדל את בנה הבכור, קובי, בוואדי שמתחת ליישוב. קובי היה אז בשנת בר-המצווה שלו, ובמקום ללכת לבית-הספר, החליט, עם חברו יוסף איש-רן, ללכת לטייל במקום בו סיירו רבים לפניהם. מהטיול הזה הם לא שבו. יוסף היה בן 14 ורבע, וקובי עמד חמישה שבועות לפני שמלאו לו 14 אביבים. הרצח היה מרושע במיוחד.
'חסדי הלב השבור' הוא ספרה של שרי מנדל, אמם של קובי וגבי וגם של דניאל ואליענה. מנדל האם העלתה על הכתב את תחושותיה במשך השנה הראשונה שאחרי הרצח. היא כותבת על ההתמודדות עם הכאב הגדול מנשוא, החיפוש אחרי משמעות, הצורך להתאבל עד התהום כדי להתרומם חזרה ולהיאחז בחיים.

הספר, הכתוב ביד אמן, ראה אור באנגלית לפני מספר שנים, וכעת הוא יוצא בעברית. כתיבתה של מנדל – עד סוף שנות העשרים לחייה אמריקאית שיהדותה לא אמרה לה כלום – מביאה מבט אחר על השכול. החספוס הישראלי וההיכרות עם האובדן לא היו מנת חלקה, והמפגש הראשון עמם היו ממקום קרוב, קרוב מדי.

מנדל מבקשת מאלה שאיבדו לתת לעצמם ולסביבתם להתאבל. לא "להיות חזקים", אלא להתמודד עם האמת המרה ולראות לכאב את הלבן שבעיניים. באופן כזה, היא אומרת, יבוא אחר כך המקום גם לשמחה ולחיים. אצל משפחת מנדל הדברים תורגמו, בין השאר, להקמת קרן על שם בנם שמטפלת בילדים ומבוגרים שאיבדו קרובים בפיגועי טרור. מנדל מדברת מניסיונה ומניסיונם של אחרים.

זה כאב שאינו נגמר

שרי מנדל היא אישה מרשימה עם עיניים של אמת וצחוק שובב. היא מדברת בכנות על האובדן וההתמודדות איתו, ועל השנים שלפני ואחרי. לעתים עיניה נוצצות, אולי בגלל הכאב, אולי בגלל המקום העמוק ממנו מגיעים דבריה.

אנחנו מתיישבות בסלון ביתה השכור שבתקוע. בימים אלה בונה משפחת מנדל את ביתה ביישוב. אם היתה יודעת שקובי יירצח, היא אומרת בצורה חד-משמעית, לא היתה עולה לארץ. אבל היא לא ידעה, וקובי נרצח, ומשפחת מנדל כאן כנראה לעוד שנים ארוכות. "זה לא שאני מתחרטת על ההגעה לכאן, אבל אני מתחרטת", היא אומרת ואיכשהו המשפט לא נשמע סותר את עצמו.

אני מניחה על השולחן את הספר שזה עתה סיימתי לקרוא. הוא קשה, מרגש ומדהים, ומעל לכל חשוב. 'חסדי הלב השבור' ראה אור בארצות הברית כבר לפני חמש שנים, ואף קטף פרס. באותה תקופה חיפשה מנדל מוציא לאור שיפרסם את הספר בישראל בעברית, אבל לא מצאה. "הסוכנת שלי אמרה לי שאם הספר היה בודהיסטי והיה מספר על אסון בהודו, אז היו מקבלים את זה, אבל הם לא מעוניינים ביהדות". מי שהוציא את הספר בסופו של דבר הוא המו"ל המקורי, הוצאת 'טובי', שהתחילה להוציא כעת ספרים בעברית.

התגובות בארצות הברית היו חמות, מספרת מנדל, ועם זאת, רבים נרתעו מלקרוא אותו בגלל המפגש הבלתי אמצעי עם הכאב. "התגובות שם היו 'זה חזק, אבל זה לא נכתב בשבילנו'. ופה, אני מרגישה שזה הסיפור של העם שלנו. המקום של הספר הוא פה. כל אחד שאני מגרדת ממנו שכבה אחת, אני מוצאת שכול. אולי לא שלו, אבל של אח או חבר".

התגובות בישראל רק מתחילות לזרום, ואנשים, מעידה מנדל, מרגישים שכתבו אותם. "אף אחד לא מתאר איך האבל באמת, כי בדרך כלל אנשים לא כותבים בשנה הראשונה. וכשאנשים כותבים אחרי שנה, אפשר כבר לעכל את זה באופן מסוים. אבל בשנה הראשונה את בעיצומה של הסערה".

הכתיבה היא עבודתה של מנדל, עיתונאית וסופרת. הכתיבה היא השפה המוכרת והאהובה עליה, ומבחינתה היתה זו דרך לשאת את הכאב. מלבד זאת, היו דברים שהתחברו לה, סמלים שלא הבחינה בהם קודם ועכשיו הציצו אליה מכל עבר. "הרגשתי שיש לי פה סיפור שאני חייבת לספר".  

מנדל חשה שלספר שלה יש שליחות, כי למרות ששכול הוא סיפורה של הארץ הזאת, אנשים לא מעריכים את המידה של הכאב והאובדן. "הרוב לא מבינים שמדובר בתהליך קשה, ארוך ומתמשך, ושהכאב יכול להשמיד בן אדם. המוטו פה זה 'להיות חזק'. לרמת הכלל זה טוב, אבל ברמת הפרט זה הורס את הבן אדם. כי יש רגשות, ואי אפשר לברוח מזה.
"יש לנו סיפורים של דרכי ההתמודדות של הרבי-יִם הגדולים או ברוריה, שהתמודדה עם מות בניה בשבת, אבל זה לא כל כך אנושי. צריך גם להתאבל, יש לנו את זה בהלכה. הרבה אנשים אומרים 'גם זה לטובה', ו'אני מקבלת את זה. אבל צריך לקבל גם את הכאב".

הספר מיועד למי שחווה שכול, וגם לסביבה החברתית שלא אוהבת לראות את ההורים השכולים בוכים, וגם למורים ש"לא מבינים את הפחד של הילדים שנחשפו למוות מקרוב. צריך לדעת איך לכבד את התהליך הזה, וגם למצוא לו משמעות". מנדל חושבת שטועים האנשים שיוצאים אל הטלוויזיה או הפוליטיקה לפני שעיבדו את הכאב בעצמם. "הם פותחים את עצמם לפני שהם באמת מסוגלים.

"צריך לרדת וצריך ליפול אל הכאב. אני מרגישה שאי אפשר להתרומם בלי ליפול קודם. אנחנו עובדים עם האימהות השכולות, שחלקן מבשלות ומכבסות כבר בשבעה. אפשר לגדול מתוך מה שהיה, אבל בשביל זה צריך לשבור. אי אפשר להיות אותו דבר. אם אתה נותן אתה הכבוד למה שקרה, אתה יכול לתת מקום לדברים אחרים להיכנס. אני מרגישה שהתאבלתי כל כך עמוק, שבגלל זה אני יכולה להיות שמחה".

נולדנו בארה"ב, נפגשנו כאן

שרי מנדל נולדה בניו-יורק לפני 52 שנה, במשפחה יהודית שלא ידעה דבר וחצי דבר על יהדות. לארוחת עשר נהגה סבתה להכין לה כריכי חזיר. מרבית חבריה של מנדל אומנם הלכו אחרי שעות הלימודים לבית-הספר היהודי, אבל היא לא. וזה לא הפריע לה. להפך, בספרה היא כותבת שזו היתה תחושה נהדרת לצפות בטלוויזיה בזמן שכולם למדו. "לבית-הספר היהודי לא היה שם של משהו מעניין", היא מסבירה מדוע לא חשה שהיא מפסידה, "אף אחד לא נהנה מהלימודים בו".
אביה של מנדל היה איש של אמת, כך היא מעידה, ובית-הכנסת לא משך אותו מפני שדמה בעיניו לסוג של תצוגת אופנה. הוא לא מצא משהו אמיתי שימלא אותו. אבל מנדל לא הפסיקה לתור אחר רוחניות. החיפוש גבר לאחר שהשלימה תואר שני בכתיבה יוצרת, והיתה למשוררת. היא חיה את המטאפורה ואת הרוח שבמילה.

בחפשה אחרי משמעות ורוחניות, הגיעה לפרויקט פמיניסטי גדול, אבל ראתה שזה לא זה. בהמשך הגיעה לגרנדה, עסקה בתרגום, וחיה בבית שנכרה בתוך מערה, בסביבה של צוענים. ובכל זאת, היא לא הרגישה שזה הבית שלה.

התחנה הבאה היתה ישראל. "כשלמדתי באוניברסיטה עשיתי עבודה על הקיבוץ, אז אחרי זה היה לי עניין לבוא כדי לראות". היא הגיעה לישראל והתנדבה בקיבוץ גזר, אבל הקריירה הקיבוצניקית הספיקה בדיוק לשבוע. סגנון החיים של המתנדבים, שעבדו קשה ביום וחגגו כל הלילה, לא התאים לה. היא כבר היתה בגיל אחר ובמקום אחר בחיים.

כעבור מספר ימים, מצאה עצמה מנדל בצפת, בתוכנית שנקראה 'לבנות ולהיבנות' המלמדת על יהדות. משם עברה לירושלים, וגם שם המשיכה ללמוד יהדות. האהבה שלה לטקסטים ולספרות משכה אותה אל התחום.

בהמשך הכירה מנדל את סת', מי שיהיה בעלה תוך מספר חודשים. גם סת' הגיע מארצות הברית, מקונטיקט. מלחמת יום כיפור קטעה את התוכנית שלו להיות ברמן בניו-אורלינס, והוא הגיע לישראל והתנדב בקיבוצים שונים כדי למלא את המחסור בידיים עובדות. את הרב ששכנע אותו ללמוד בישיבה פגש כשהיה בדרך להצטרף ל'חיל השלום' בסנגל. הרב דיבר על לבו, ואמר שכדאי לו להתעניין בתרבות המקורית של העם שלו. סת' נשבה בקסמי היהדות.

"אבל גם בשבילו זה היה תהליך", מסבירה מנדל. "הוא חשב לעזוב את היהדות כי הוא לא מצא אישה. הוא פגש אותי כשהוא היה בדרך החוצה. אני רק נכנסתי לתחום".  
 
סת' ושרי נישאו, ושרי קיבלה על עצמה את המצוות הבסיסיות. סת' ביקש שתלך בכיסוי ראש, היא התקשתה. "אהבתי את הלימודים, אבל לא אהבתי את ההלכה ואת החוקים. זה היה לי קשה, לא התחברתי לזה. כל הדבר הזה היה מהפכה מבחינתי. זה לא שהייתי חילונית במובן הרגיל של המילה, כי בכלל לא ידעתי שאני כזאת. לא הכרתי מעולם אף אחד דתי. זה היה קשה, לקחתי הכל בבת אחת, ולקח הרבה שנים עד שעשיתי את זה בלב שלם".

אבל לא רק המצוות המעשיות היו קשות למנדל. "יכולתי להאמין באלוקים אינטלקטואלית", היא כותבת בספרה, "אבל רגשית הוא לא היה קיים בשבילי". כעבור 14 שנים, היא תתחיל לחוות שיח כמעט ישיר עם ריבונו של עולם, שלקח אליו את בנה בכורה, שיח שממשיך עד היום. 

החלטנו לתקוע יתד בתקוע


על בן-הזוג: מלחמת יום כיפור קטעה את התוכנית של סת' להיות ברמן בניו-אורלינס, והוא הגיע לישראל למלא את המחסור בידיים עובדות בקיבוצים. את הרב ששכנע אותו ללמוד בישיבה פגש כשעמד להצטרף ל'חיל השלום' בסנגל. הרב דיבר על לבו, ואמר שכדאי לו להתעניין בתרבות המקורית של עמו. הוא נשבה בקסמי היהדות, אבל חשב לעזוב את היהדות כי לא מצא אישה
שרי וסת' בנו את הקן שלהם בנחלאות שבירושלים, שם גם נולדו שני ילדיהם הגדולים: קובי, ושנתיים אחריו דניאל. מספר שבועות אחרי הלידה של הבן השני, חזרה המשפחה הצעירה לארצות הברית. מנדל מסבירה: "בעצם, באתי לישראל לחופשה, ופתאום מצאתי את עצמי נשואה ואם לילדים. אני לא רציתי להיות ישראלית, כי ידעתי שמסוכן פה וקשה. המשפחה שלי היתה בחו"ל, ולא רציתי להתנתק מהם. גם השפה היתה כל כך קשה לי. זו עדיין בעיה בשבילי, אבל אז ממש לא הבנתי שום דבר. בקיצור, הרגשתי אמריקאית, ורציתי לחזור הביתה".

כעבור שבע שנים נוספות, חזרה משפחת מנדל לישראל וקבעה את משכנה ביישוב אפרת. הפעם היו לבני הזוג כבר ארבעה ילדים. "בעלי כל הזמן רצה לחזור. לי היה שם בית יפה עם חברים, קהילה יהודית ועבודה. הכל היה מסודר לי, לא היה צורך לחזור".

אבל תוך כדי החזרה לישראל, הסידורים וטוויית הקורים של ההשתקעות כאן, עבודה-רופא-רופא-שיניים, הבינה מנדל שהארץ הזו היא ביתה. "זה היה תהליך, אבל פתאום ראיתי כמה חזק הקשר שלי עם החברות פה, והרגשתי שאני רוצה לחיות פה, שזה המקום שלי".

כעבור שנתיים, כשלוח השנה התקדם כבר לתשנ"ח, עקרה המשפחה לתקוע, בגלל מחסור בדירות להשכרה באפרת. סת' התאהב במקום בשל יופיו, בשל הקהילה החמה ובשל השילוב בין דתיים לשאינם דתיים. שרי גם היא אהבה את תקוע, אבל חששה מכביש הגישה. לבסוף, חמימותה של הקהילה גברה על השיקולים האחרים. "יש כאן קהילה מאוד מחבקת. בפעם הראשונה בחיינו, זה היה כמו להיות חלק ממשפחה".

שרי וסת' ידעו שתקוע נמצאת ביהודה, מקום ששרוי במחלוקת פוליטית, אבל היה להם נוח מאוד במקום, ומעבר לזה, הם פשוט האמינו שאחרי אוסלו יבוא השלום.

פחדת מהוואדי?

"באנו לכאן בגלל שראינו את הוואדי וכמה יפה הוא. לא פחדתי ממנו, כי זה טבע וכי לא קרה שם אף פעם שום דבר. זו היתה אטרקציה כל כך גדולה ומיוחדת, אהבנו לטייל שם. בזמן האינתיפאדה אמרתי לקובי לא לרדת לשם, כי ידעתי שכל מקום מבודד הוא מסוכן".

כעסת עליו שהוא ירד?

"כן, אני כועסת עליו", היא משיבה בלשון הווה, ואז ממשיכה בעבר: "אבל הוא היה בן 13, הוא היה מתבגר, והם עושים דברים כאלה. ואפילו שהוא ירד, לא היה צריך לקרות לו דבר כזה".

ילדי בחיתול, ועכשיו בתכריכים

"בשמונה במאי, בשעה 7:00 בבוקר, הכנתי לקובי שני כריכים עם נקניק והאזנתי לרדיו. יוסף בא לאסוף אותו, ואני חשבתי לעצמי: טוב מאוד, אולי היום יגיע קובי לבית-הספר בזמן", כותבת מנדל בספר. "לא נישקתי אותו, כי יוסף היה שם. פשוט עליתי בחזרה לסיים את ההכנות שלי. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את הבן שלי".

שרי ממשיכה ומתארת בספר את קורות אותו יום. איך ערכה טקסט של ידיד שכתב על תעלומת רצח, וחשבה שלא הכותב ולא היא מבינים ברצח. על השעות הראשונות של הדאגה ועל התקווה שהוא נסע להפגנה הקוראת לתגבור האבטחה ביישובים ובכבישים.

היא מתארת את הדאגה המתחילה לכרסם בשעה 23:00, ואיך היא מגלה לאט לאט שיוסף וקובי בעצם לא הלכו לבית-הספר, אלא לוואדי. מנדל היתה משוכנעת שהם הלכו לאיבוד בתוך מערת חריטון הגדולה, הסמוכה ליישוב. "אני מרגיעה את עצמי שהוא ודאי נתקע שם... הוא יחזור הביתה, ואני אצעק עליו, ונמשיך הלאה. אני באמת ובתמים חושבת שאאבד רק כמה שעות שינה מהסיפור הזה".

היא ממשיכה בתיאור הלילה ובנחמת השכנות שמקדמות אותה בברכה בהגיעה לגיל ההתבגרות של הילדים. היא מספרת על ההליכה לתפילת שחרית של סת' בשש בבוקר, עם הרבה תקוות, ואת רגע קבלת הבשורה, לא הרבה אחרי. "אני אומרת 'לא נכון. קובי לא מת. הוא לא מת. הוא לא מת'. דבר אחד אני יודעת בבירור: אני לא רוצה לחיות בעולם שבו קובי מת, או גרוע מכך, בעולם שבו קובי נרצח".

ואז היא מתעלפת. 

אל תיאורי הכאב ביום הלוויה, תחושות בלתי נסבלות של קושי ומחנק, מתגנבת העובדה שמנדל בחרה לעצמה את הכובע שתחבוש בבית-העלמין. הפעולה הזאת שייכת אצלה לעולם אחר, עולמם של החיים.

בהמשך היא מספרת על כך שהיא משתטחת על גופו של בנה העטוף בטלית. "אני מצמידה את פניי אל הגופה שלו. התכריכים הדוקים כל כך, שאני לא מצליחה להבין איפה הראש שלו ואיפה הרגליים. אני מחזיקה בו ומנסה לחבק אותו, נזכרת איך האחיות עטפו אותו בחיתולי בד לאחר לידתו, ועכשיו הוא עטוף ואני מחבקת אותו ואיני מרגישה דבר. ולפתע אני מבינה את המוות. הוא גוף ללא נשמה. אני יודעת שנשמתו במקום אחר".

בתוך הכאב העצום הזה, מספרת מנדל שבפתח בית-הקברות מכריז בנה הקטן, גבי, שהוא רעב. שוטר מפעיל את הסירנה, ומביא לו תפוצ'יפס מן המכולת. פשוט כך. "אפילו ברגעי המוות. בשעה הקשה והאכזרית של החיים, אלוקים שולף אותי ממצולות הכאב באמצעות בני החי והרעב", היא כותבת. התקווה והדבקות בחיים נשזרים כבר ביום ההתמודדות הראשון.

מנדל מודעת לכך שספרה חושפני מאוד, אבל היא מרגישה שבתוכו קיימת אמת שאנשים צריכים לדעת. "זה לא הסיפור שלי, זה הסיפור של המקום הזה, הסיפור שעם ישראל בנוי ממנו. זה קיים פה בכל מקום, ואם מישהו לא מתייחס לזה, זה הורס. אני מרגישה שיש לי שליחות ללמד את זה. בנוסף, הספר אולי חושפני, אבל הוא לא פרטי. זה בעצם סיפור כללי. הרבה אנשים שאני מדברת איתם אומרים 'סיפרת את הסיפור שלי'".

מסרים רוחניים וד"שים מבני


על הבן שנרצח: "טוב לי שיש אנשים שזוכרים את קובי ומעלים אותו באופן טבעי בשיחה. יש אנשים שאומרים 'לא רציתי לדבר על הבן שלך, כי לא רציתי לפגוע בך'. אותי זה מצחיק, כי הוא כל הזמן איתי. זה לא שאם מישהו אומר 'קובי', פתאום אני נזכרת שיש לי בן שנרצח. אני חיה עם זה כל הזמן. אני אחיה עם זה, וגם אמות עם זה"
הספר של מנדל רווי ביהדות וברוחניות. היא מגלה שבנה נרצח סמוך לל"ג בעומר, ושואבת מסרים מהעובדה שגם רשב"י היה במערה. היא בודקת מדוע שהה אליהו במערה, ומספרת על גילוי שלו בבריתו של קובי ואחר כך ביום הרצח, במכולת, כשהילדים קנו מזון לטיול. היא מוצאת נחמה בצרצורו של צרצר וקושרת בין כמה סיפורי ציפורים, קִנים ומצוות שילוח הקן. בספרה היא מרבה לצטט רבנים שונים המעניקים פירוש ופשר לרע בעולם, להנהגת הקדוש ברוך הוא, ולכאבם של בני האדם, ומספרת על 'דרישות שלום' שהיא מקבלת מקובי באופנים שונים. 

הספר רווי ביהדות עד כדי כך שהתקשית למצוא מוציא לאור בישראל. מה תגובת האנשים על הציטוטים הרבים?
"בעצם, מדובר במשהו רוחני, ואני חושבת שכל אחד, גם אם הוא לא דתי, רוצה מגע עם עולם אחר, איזשהו שער. אני חושבת שהיו לי הרבה פתחים, וכתבתי על הפתחים האלה, ואנשים נוגעים בזה".

מותו של קובי היה קשה מאוד. את מזכירה את הגמרא המכתירה את המוות בסקילה כקשה מכל 902 סוגי המיתות האחרות. ובכל זאת, יש לך שיח מאוד עמוק עם הקדוש ברוך הוא. זה לא שאין לך שאלות, אבל את לא ברוגז.

"אני גדלתי בלי ה', אז לא היו לי ציפיות שכל הזמן הוא יהיה איתי ושהוא חייב לשמור לי על הכל. לא היו לי הבטחות".

זה נראה ספר שנכתב על-ידי רבנית.

מנדל צוחקת. "למדתי עם הרבה אנשים מכאן. הרגשתי שאני נמצאת במסדרון רוחני, והיה לי צורך ללמוד על הנושאים שעלו". הטראומה היתה רבה. שבוע אחרי הרצח פגע קליע של מחבלים בתוך חדרה של אליענה, והותיר את קופסת התכשיטים שלה מפוחמת.

"הרגשתי שהתורה היתה בשבילי כלי. באותה תקופה הרגשתי שהעולם הזה יותר מדי מוגבל בשבילי. התורה קשרה אותי למשהו נצחי וגם עמוק. הנושאים, העיסוקים והשפה הרגילים היו כל כך בנאליים, זה כל כך פגע בי. הרגשתי כמו רבי שמעון בר יוחאי שיצא מהמערה". 

השכול לא הפך את מנדל למאמינה תמימה. "זה עדיין מאבק עם עצמי. אבל בשנה הראשונה הרגשתי קשר אל ה', עם כל המסרים שהוא שלח אליי, וזה מעניין כי אני לא הייתי טיפוס כזה. עבדתי באתר אינטרנט, וכשהעובדים האחרים דיברו על תִקשורים ורוחות, אף פעם לא הסכמתי איתם. הייתי רציונלית מאוד. מצד שני, הייתי משוררת, אז עבדתי עם סמלים, זה דבר טבעי בשבילי. בשנה הזאת הרגשתי שמישהו זרק לי המון סמלים".

בספר כותבת מנדל: "האשמה היא תאוותנית, היא מבקשת לאכול אותי, לשאוב אל קירבּה את כל מה שעומד בדרכה. למה עברתי לכאן, לתקוע, ולמה לא לקחתי את קובי איתי העירה באותו יום... דיברתי עם הרב והפסיכיאטר אברהם טברסקי, והוא אמר לי 'את המוות תצליחי לשרוד, אך האשמה היא מה שתהרוג אותך".

איך מתמודדים עם רגשות אשמה של אם?

"מישהו שאל אותי איך אני יכולה להתמודד עם זה שה' הרג את קובי. עניתי שלא ה' הרג את קובי, המחבלים הרגו אותו. באותו אופן, אני לא הרגתי את קובי, אבל יש לי תחושת אשמה שהבאתי אותו למקום מסוכן, ואני לוחמת נגד זה. נראה לי שתקוע הוא אומנם מקום מסוכן, אבל כיום נסיעה מירושלים לתל-אביב יותר מסוכנת".

נשארו לכם שלושה ילדים. שבוע אחרי הרצח קרה אירוע הירי שפגע בחדרה של הבת, ואתם נשארתם כאן.

"זה נכון. היו לנו קשרים עם האנשים והקהילה. תראי, במחנה של 'קרן קובי' יש לנו ילדים של משפחות שכולות מ-170 מקומות בארץ".

מעשי צדקה לעילוי נשמתו

חמישה שבועות אחרי שקובי נרצח היו צריכות למלוא לו 14 שנים. מנדל וילדיה, שהיו באותו יום בירושלים, החליטו לחגוג את יום הולדתו בבורגר קינג, ולפתע עלה במוחה של שרי רעיון: לתת צדקה ל-14 קבצנים בשם קובי. מנדל וילדיה החלו לרדוף אחרי קבצנים ברחוב החם של ירושלים, ולאחר מכן הוחלט שבשנה הבאה יוזמנו 15 קבצנים לארוחה. "הרעיון פתאום נכנס לראשי", אומרת מנדל, "וזה היה משהו יצירתי וכיפי שאפשר לעשות מתוך האבל והכאב".

שנה אחר כך כבר עמדו שרי וסת' בראש קרן 'קובי מנדל', שעורכת פעילויות לילדים ממשפחות שכולות על רקע פעולות טרור. הפעילות מתקיימת ארבע פעמים בשנה, ובקיץ משתתפים בה 600 ילדים ובני נוער. בנוסף מקיימת הקרן סדנאות לנשים, וכיום יש גם קבוצות תמיכה רוחנית לזוגות, המונחים על-ידי מנחה רוחני ופסיכולוג.

הקרן החלה לקיים גם סדנה לאימהות שכולות, המכשירה אותן להיות יועצות אבלות. הן מיועדות ללוות את המשפחות אחרי השבעה. "אנשים לא מעריכים את העוצמה של האבל, הם לא מבינים שזה משהו איום ונורא שיכול להרוס לא רק משפחה, אלא דורות. אנחנו רואים אנשים שלא רק נשברים מן האבל, אלא מתים ממנו, מתים ממש".

מדוע אחים שכולים זקוקים למחנות האלה אחרי שש או שבע שנים מיום הרצח?

"הרבה ילדים מרגישים אשמים, ובהרבה משפחות יש אווירה כבדה כל הזמן. בבית-הספר ובקהילה הם מקבלים יחס של ילדים רגילים, כי אי אפשר לראות מה מתחולל אצלם בפנים. במחנות יש תרפיה שבמסגרתה הם יכולים להוציא את רגשותיהם. אנחנו חושבים שהם לא ילדים רגילים. הם יותר מבוגרים, כי הם איבדו חלק מהילדות, ובמובנים מסוימים הם אנשים זקנים. אנחנו חושבים שדווקא הם, בתמיכה ובהנחיה נכונה, יכולים להפוך למובילים בחברה. הם יודעים מה חשוב ומה לא".

האבל תורגם אצלכם לנתינה מסיבית לאחרים.

"היה לנו צורך לעשות משהו משמעותי, כי הכל פתאום נהיה לא משמעותי. מה שעברנו זה הרע בעולם הזה, ואנחנו הרגשנו שהתפקיד שלנו זה לקחת את הרע ולהפוך אותו לטוב. אנשים עשו לנו טוב, ואנחנו רצינו לתת לאחרים".

ומאז אין שמחה שלמה

בר-המצווה של דניאל, בנם השני של שרי וסת', התקיימה שבוע אחרי יום השנה הראשון להירצחו של קובי. בת-המצווה של אליענה התקיימה גם היא לא הרבה אחרי, ובעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצא, כך שהאורחים חששו להגיע. במובן הזה, בר-המצווה של גבי היא שמחה משולשת.

"זה מאוד מורכב ומסובך. אני מכינה את הדברים באופן טכני, בלי לחשוב הרבה", מספרת מנדל על ההכנות, "אבל פתאום אתמול שמתי לב כמה עמוק הקשר שלי עם גבי, וחשבתי: איך אמא יכולה לאבד ילד? אי אפשר להבין שמישהו יכול לקחת אותו ממני. וזה מה שכן קרה עם קובי. זה בלתי נתפש.

"בנוסף, בר-המצווה של גבי היתה תקופה שחלמתי עליה; חשבתי שאז קובי יהיה בן 21 כמעט, ושארגיש שסיימתי משהו או השגתי משהו, ועכשיו אין הביטחון הזה, כל התחושות מתמזגות ואין שמחה שלמה. מצד שני, אנחנו מודים יותר על מה שיש. אנחנו עושים מסיבה ומזמינים את כל הכיתה, ויש בזה יותר רוחניות".

היום, כמעט שבע שנים אחרי, איך מתנהלים?

"הייתי אתמול בחתונה ורקדתי כרגיל, בלי הרגשה שאני יוצאת דופן ושכל האנשים מסתכלים עליי. אבל התחושה לא תמימה. יש כאב, יש משקולת שמלווה אותי כל הזמן, משהו כל הזמן חסר. אני גם מרגישה חוסר שליטה. אומנם חזרתי אל עצמי, אבל לא לגמרי. חוץ מזה, היחס לילדים שלי שונה, כי יש לי פרופורציה. אין לי ויכוחים איתם, יש לי יותר קבלה כלפיהם, ואני מעריכה אותם יותר".

ואיך היית רוצה שאנשים יתייחסו אלייך כאם שכולה?

"טוב לי שיש אנשים שזוכרים את קובי ומעלים אותו באופן טבעי בשיחה. יש אנשים שאומרים 'לא רציתי לדבר על הבן שלך, כי לא רציתי לפגוע בך'. אותי זה מצחיק, כי הוא כל הזמן איתי. זה לא שאם מישהו אומר 'קובי', פתאום אני נזכרת שיש לי בן שנרצח. אני חיה עם זה כל הזמן. אני אחיה עם זה, וגם אמות עם זה".

ofralax@gmail.com