בשבע 282: האוסף של חגית

אסתי רמתי , כ"ב באדר תשס"ח

חגית מאוד אהבה את אבא שלה. טוב, זה ברור. אבל עם עניין אחד היה לה קצת קשה: הוא לא הרשה לה לגעת בחפצים שלו. 

"מצטער", הוא היה אומר, "אני מכיר אותך – את מתוקה, אבל את העט שלי אני צריך, ואם הוא יגיע לידיים שלך, זה יהיה הסוף שלו...".

אבא של חגית ידע על מה הוא מדבר. הרוכסן בקלמר החדש שלה כבר היה תקוע, והמכסים של הטושים שקנתה רק לפני שבוע נעלמו ואינם.

"את פשוט צריכה ללמוד לשמור על החפצים שלך", אמרה אמא, "להיזהר איתם, ולשים לב מה את עושה איתם". אבל זה לא ממש עזר.

באחד הימים, המורה של חגית הכריזה על תחרות נחמדה. "בתקופה הקרובה נלמד על אוספים", היא אמרה. "אם תביאו ביום ראשון את האוספים שלכן מסודרים יפה, ותספרו לנו עליהם סיפור מעניין – האוסף והסיפור המרשים ביותר יזכו בפרס".

חגית התרגשה. היה לה אוסף מפיות גדול שהיא קיבלה מאחותה הגדולה. אומנם חלק מהמפיות היו קצת מקומטות, כי לא תמיד התחשק לה להחזיר אותם לקופסה בצורה מסודרת, אבל בסך הכל זה היה אוסף מקסים.

"יש לי רעיון!", היא חשבה לעצמה. "אני אתלה את המפיות על חבלים בעזרת אטבים, וכך תהיה לי שרשרת של מפיות! אולי אני אפילו אזכה!". שעות ארוכות היא עבדה על הרעיון שלה, ובסוף השבוע כבר היתה לה שרשרת מקסימה.

כל בני הבית התפעלו מהיצירה שלה, ואפילו אחותה הגדולה אמרה שיש לה סיכוי. במוצאי שבת חגית ישבה עד מאוחר ועשתה שינויים אחרונים בשרשרת, עד שאמא ראתה אותה מפהקת ושלחה אותה למיטה.

"את בטוחה שכדאי להשאיר את השרשרת על השולחן?", היא שאלה.

"למה לא...?", שאלה חגית בעיניים חצי עצומות, ובקושי הספיקה לומר קריאת שמע לפני שהיא נרדמה.

בבוקר, העירה צרחה רמה את בני הבית. כולם יצאו מבוהלים מהחדרים, וגילו את חגית המסכנה עומדת ומביטה בחרדה בשאריות של השרשרת המושקעת, ובאחיה בן השנה שעמד ולעס בשמחה מפית פרחונית. מסתבר שהקטן התעורר מוקדם, והפך את האוסף שלה לסלט מפיות קרועות . "אוי ואבוי, אודי!", קראה אמא, "מה עשית?".

אבל כלום לא עזר. חגית אפילו לא יכלה לכעוס עליו – היא יכלה להאשים רק את עצמה, על כך שלא שמה את השרשרת במקום שמור יותר. היא רצה לחדרה, ופרצה בבכי.

חלפו כמה דקות. דפיקה קלה נשמעה בדלת, ואבא נכנס.

"מסכנונת", הוא אמר, והתיישב לידה על המיטה, "אני יודע כמה עבדת וכמה רצית לזכות בתחרות האוספים. אבל אל תבכי, יש לי רעיון בשבילך...".

חגית הרימה את ראשה, וניגבה את עיניה. "בואי איתי", אמר אבא, והוביל אותה לחדר העבודה שלו. הוא פתח ארון גבוה, ושלף משם קופסה גדולה. "זה אוסף מחזיקי המפתחות שלי", הוא אמר והוציא לוח שעם שעליו מסודרות שורות-שורות של מחזיקי מפתחות בשלל צורות וצבעים. חגית הביטה בהם מוקסמת. "וואו, אבא! זה מקסים!".

"קחי", הוא אמר והושיט לה את הלוח. "תשתתפי בתחרות עם זה".

"אבל זה שלך!", אמרה חגית, "אתה לא פוחד שאני אהרוס לך את זה...?".

אבא צחק. "אני דווקא כן, אבל החלטתי לתת לך אותו במתנה. שמרתי עליו כל השנים, אבל החלטתי שבגיל 42 אני יכול להסתדר בלעדיו... ובכל זאת, תנסי לשמור עליו, טוב?".

בכיתה, הבנות סיפרו איך הן התחילו את האוסף, ומהיכן קיבלו פריטים מיוחדים – אבל חגית סיפרה סיפור אחר. סיפור על אבא רחמן אחד, שיודע לשמור טוב טוב על החפצים שלו... ואם היא זכתה או לא – אתם מוזמנים לנחש לבד.