בשבע 282: סבבוני כלבים

עודד מזרחי , כ"ב באדר תשס"ח

הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת ביום רגיל למדי. מירב בת ה-27 יצאה מפאתי יישוב הולדתה, אלעזר, הנמצא על אם הדרך בין ירושלים לחברון, לעבר חורשה קטנה ומבודדת של ברושים נמוכי קומה. מאז ימי ילדותה נהגה לטייל עם חברותיה בין העצים הללו, ולעתים אף התבודדה שם. חורשת הברושים נותרה עבורה פינת חמד וגן עדן של ילדות.

תמיד אהבה להתרחק מהיישוב ולהגיע לאותה פיסת טבע קטנה וירוקה, במיוחד מאז שהחלו בבנייה המסיבית של שיכוני הבתים המדורגים. מירב פסעה על גבי הסלעים הקטנים לעבר יעדה, מבלי להעלות בדעתה שמשהו רע עלול להתרחש שם. אומנם שמעה שבמקום מסתובבים שועלים וכלבי בר מהכפרים הערביים הסמוכים, וכמה להקות אף טרפו תרנגולים בלוליהם, אבל לא מעבר לכך.

היא הגיעה לעובי החורשה, בדיוק כאשר השמש נטתה לשקוע והשמיים האדימו לגמרי. לפתע צצה מולה כלבה ענקית שחורה, מן שילוב של רועה גרמני ורוטוויילר. אוזני הכלבה היו קצרות ודקות, כתמים חומים נראו מעל עיניה היוקדות, ועטיניה היו תפוחים. היה נראה שיש לה גורים בקרבת מקום והיא מתכוונת להגן עליהם בחירוף נפש. הכלבה הדרוכה נעצה את מבטה במירב, חשפה בנהמה את שיניה החדות, פיה החל לזוב ריר, והיה נראה שהיא עצבנית מאוד.

מירב קפאה במקומה. המרחק בינה לבין הכלבה היה כשישה מטרים. היה לה ניסיון מסוים עם כלבים והיא ידעה לחוש בכוונותיהם – אם הם מאיימים בלבד או שבכוונתם לתקוף באמת. היא הבחינה בכך שכלבת הבר לא רגילה כלל לחברת בני אדם, ושהיא עומדת לתקוף אותה. לא היה לה מושג כמה זמן הביטה בעיני הכלבה – כמה שניות, דקה או יותר. היו אלה רגעים שאין להם זמן.

מירב החלה לפסוע לאחור באיטיות, מבלי להסב את ראשה, למרות השטח הסלעי והשיחים הקוצניים. היא ידעה שעליה ללכת באיטיות כדי שהכלבה לא תחוש בפחדה.

באותו רגע הגיחו מאחורי העצים והשיחים הגבוהים שישה כלבים אימתניים נוספים שהתקרבו לעברה, חשפו את שיניהם, והחלו לנהום. היה נראה שהם סרים למרותה של הכלבה השחורה. דמה של מירב קפא בעורקיה. הכלבים התקרבו אליה בדריכות רבה, והחלו לצמצם את המרחק בינם לבינה...

היא לא ידעה מה לעשות כעת. היא חשבה בבעתה כי הם נגועים בכלבת, ובכל אופן עומדים להתנפל עליה. ציירה בדמיונה את פרצופה שסוע ואת גופה קרוע לגזרים. הייתה בטוחה שהגיע קִצה, הרי לא תוכל להיאבק בשבעת כלבי הפרא וגם לא לברוח מפניהם. ואפילו אם תצרח בכל כוחה, מי ישמע אותה במקום כה מרוחק ושומם מאדם?!

המצב נראה אבוד לחלוטין. בתוך מרוצת מחשבות האימה, פקדה על עצמה: העיקר אל תברחי, כי אז הם ירוצו אחרייך והם הרבה יותר מהירים... אל תראי להם שום פחד, "העיקר לא לפחד כלל"..
.
בעיצומו של הפחד, נזכרה בפסוק מספר ישעיה שקראה פעם בספרו של רבי נחמן מברסלב: "כי תעבור במים איתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תיכווה ולהבה לא תבער בך". הפסוק דיבר לנפשה בפעם הראשונה שנתקלה בו, והעניק לה כוחות נפש. כאשר נסעה באוטובוס וראתה לעתים ערבי חשוד שעורר את פחדה, או כשהייתה במצב אחר שנראה מסוכן, אמרה את הפסוק שסילק את פחדיה, חיזק אותה והרגיע אותה.

לבה השתולל מפחד. היא אמרה בלחש: "ה' תשמור עליי, אני מפחדת נורא...".

ואז עצמה את עיניה והחלה לומר את הפסוק בקול רם ובכל כוונת הלב, כמעט צעקה אותו. כאשר סיימה את ההברות האחרונות בפסוק, פקחה את עיניה וראתה את הכלבה השחורה מרימה את ראשה ומייבבת כלפי השמיים כמו תן. לאחר מכן קיפלה את זנבה, הסתובבה לאחור ביללה והחלה לסגת. הכלבים האחרים הביטו בה, שניים מהם ייללו כמוה, ואחד אחרי השני פנו בעקבותיה.

מירב נדהמה. היא פנתה לאחור והחלה לפסוע בהיסוס בין סלעי השדה, עדיין חוששת שמא ירצו כלבי הפרא לתקוף אותה. היא החלה ללכת במהירות, נזהרת לא לרוץ ממש. השמש כבר שקעה לגמרי. היא הביטה לעבר החורשה האפלה, וכאשר וידאה שאף כלב לא נמצא בעקבותיה, דילגה לעבר אורותיו המנצנצים של היישוב. 

יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:  odedmiz@actcom.co.il