בשבע 282: זעם במקום חסד

מעשי החסד כלפי שדרות נאים הם, אבל המשמעות שלהם היא שאנחנו מתעלמים ממה ששדרות באמת זקוקה לו.

ד"ר מיכאל בן ארי , כ"ב באדר תשס"ח

לאחר השיירות לשדרות, הקניות, השידורים החיים ושאר מופעי ההזדהות המרגשים, הגיע תורו של הקמפיין לבניית בית-חולים, עם חדרי טראומה משוכללים ופלסטיקה, שייתנו מענה מיידי לכל נפגעי הקסאמים בשדרות ובעוטף עזה. את מספר חדרי הטיפול הנמרץ נתאים לאיכות המתפתחת של חומר הנפץ.

לא נעמוד מאחור. הם ישכללו את הדיוק של הקסאמים, ואנחנו נקנה בשדרות פיצה. הם ישפרו את איכות חומר הנפץ, ואנו נקנה מגש שלם. וכשאשדוד תופגז אף היא, נקנה גם שם!

אינני מתכוון להכאיב, או חלילה לבוז למעשה החסד, אני מבקש לעורר את תרדמת החלם הפושה בקרבנו. כבר מזמן אני תוהה למה מתכוונים בסיסמה 'גיבורי שדרות', כשמדובר בעוד קורבנות של ממשלה רופסת. למי זה מסייע שמרגיעים את תושבי שדרות או שמחזקים אותם? לתושבים המפוחדים, או שמא לממשלת אין אונים? ההזדהות הרגעית המתוזמנת מחממת את הלב, אך באותה העת מותירה את המצב על כנו, ואף מנציחה אותו.

מסתבר שרגשי החסד הטבעיים שלנו מנציחים מציאות עגומה. 'מדיניות ההכלה' (קרי: תספוג ותשתוק) של ממשלת ישראל קורמת לעינינו עור וגידים. אולמרט דוחה את הקץ. הוא צריך את השקט, הוא זקוק לשתיקה. אנו קונים פיצות ומרגיעים לרגע את כיסו הריק של עוד קורבן משדרות, אך בה בעת מותירים אותו מופקר ללגלוג של אולמרט. מדיניות המיגון, הסיוע הכספי, הרגשי וכדומה, הם עלבון לחלמאיות.

לו היינו בריאים בנפשנו, היינו מחליפים לרגע את רגשי החסד בזעם חסר מעצורים. זעם שהיה מראה שכששדרות תחת אש – כולנו בוערים. זעם שלא היה משלים לרגע עם החרפה הלאומית הזאת. ממשלות התפרקו על חילול שבת, על העלאת מחירי הלחם. מרירות אמיתית היתה מביאה לסוג של מרי אזרחי. אך כש'מדיניות ההכלה' מקבלת סיוע מאנשים צדיקים ותמימים, שום כסא לא ירעד. כותרות העיתונים יתמלאו בסיפורי מעשי החסד והפקקים המרגשים, והשוחט ישחט ואולמרט ימשיך לעופף בין גרמניה ליפן.

לא לחסדים זקוקים אנשי שדרות, הם זכאים לביטחון ולשלווה. אך יותר מכל, כולנו זקוקים להתרומם מההשפלה הלאומית המתמשכת.