בשבע 282: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ב באדר תשס"ח

שאלת השבוע: הסרט 'בופור'- כבוד לקולנוע הישראלי או פגיעה בחוסן הלאומי?

סרט אמין, אך מסוכן/ ח"כ תא"ל במיל' אפי איתם לשעבר מפקד עוצבת הגליל

צריך להבין שטכנית, בירידה אל הפרטים המבצעיים, 'בופור' הוא סרט אמין ומסוכן, וזוהי סכנתו הגדולה. השקיעו המון בציוד החיילים ובשחזור המקום, ולכן נוצרת תחושת אמינות גדולה. אבל הסיטואציה – בשקר יסודה. לחמנו בלבנון עשרים שנה, ובחלק גדול מהזמן אני עצמי פיקדתי על הפעילות שם. שילמנו מחיר על השהייה שם, אבל מבחינה אזרחית, לאורך זמן היה שקט, וחיזבאללה היה על סף קריסה. ואז בא אהוד ברק, ובטיפשות שלפני מעשה החליט ליצור אסטרטגיה מוזרה – לברוח. הזהרתי אותו לפני הבריחה, וזה לא עזר. גם אריאל שרון אימץ את האסטרטגיה המוזרה הזו.

'בופור' דן בסיטואציה לאחר שהדרג המדיני החליט שאנו הובסנו, ולכן אנו בורחים. המלחמה תמה. בתקופה ההיא, על החיילים היה להישאר עוד פרק זמן כשעליהם רק לשרוד. לשהות שם בלי תכלית. והצגת הסיטואציה בסרט כאילו שכל עיסוקו של צה"ל לשרוד בלבד, כשברקע תחושת התבוסה – זוהי הצגה שקרית. לכן, אין זה פלא מדוע השמאל בארץ ומדוע בעולם אהבו את הסרט הזה. 

שנים ארוכות הייתי בחזית המלחמה בלבנון, והייתי מאות פעמים בבופור. ראיתי דברים שונים. היתה נכונות להילחם ולהקריב, עד שבאה הכניעה של הפוליטיקאים, וזו הביסה את צה"ל. לצערי, גם היום הנהגת המדינה שומטת את הקרקע מתחת לכל מוכנות להמשיך לפעול. כשהדרג המדיני מבקש לשחרר את ברגותי, הוא בעצם אומר לכל מי שהשתתף בתפיסתו וסיכן את חייו שהוא פראייר.

אם היו הרבה סרטי מלחמה על צה"ל שמתארים אותו בגבורתו – ניחא, אז 'בופור' מראה צד אחר. אבל המצב הוא ש'בופור' מצטרף לריקבון מוסרי שמציג שחיתות בדרגי צה"ל, ובכך הוא מצטרף לסוגת הסרטים שמפוררים את צה"ל מבפנים. הסרט מתאר את צה"ל בחולשתו.

אני מקווה שיקומו יוצרים שיידעו לספר סיפור אחר, כמו שבאמריקה מציגים סרטים על מלחמת העולם השנייה, ודווקא מהזווית הפטריוטית. 

סרט תבוסתני משובח/ אודי ליאון שידורי 'קשת', לשעבר מנהל בי"ס 'מעלה'

לכתוב על הסרט "בופור" בעיתון חשוב כמו "בשבע" – זה להיכנס למארב בעיניים פקוחות. הרי ברור שמדובר בסרט תבוסתני, מלא רוח נכאים, חסר אמונה בייעודנו. מנגד, אפשר כמובן להלל ולשבח מלאכת מופת קולנועית של כתיבה, צילום, משחק ובימוי; להתפעל מהיכולת לגרום לצופה לחוש ממש פיזית את חשכתן המאיימת של מחילות המבצר הצלבני, ולהתרגש עד דמעות עם גיבוריו. אבל  האם כל זאת יכול  להכשיר את השרץ בעיני מי שדורש זקיפות קומה לאומית? 
אבל אולי דווקא בזכות הסרט אפשר לבחון מחדש את מושג התבוסתנות עצמו.

כיהודים אנו מאמינים, שבשעת מלחמה – "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". ממילא, כל גילוי של מורך לב, הוא, לכאורה, לא רק פגיעה באומה ובחוסנה, אלא גם פגם באמונה. והרי כתוב מפורש הוא: "לא תַעֲרץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא".

וכך פסק הרמב"ם: "שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה, ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד, ולהתחזק כנגד העם האחר".

אלא, שכדרכה של תורה מיד מופיעה סתירה: התורה דורשת מאתנו, בצאתנו למלחמה, להכריז בקול גדול: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתוֹ". לכאורה, מצווה תמוהה. היינו מצפים שגם אם עלינו לפטור את החלשים, נעשה זאת בצנעה ובשקט. והנה התורה מפתיעה ורגע לפני היציאה לקרב מכריזה בקול תרועה רמה דווקא על הלגיטימיות של הפחד.

קריאת הקרב הגלויה לעין קול היא בזכותם של המורא ורוך הלבב.

ואכן, בעקבות מצווה זו, חָלק הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות על הרמב"ם, וקבע ש"לא תערוץ מפניהם" איננה מצווה, אלא רק הבטחה בלבד. לא לנו ליישב סתירות חמורות אלו. אבל אולי דווקא החוויה העצמתית ש"בופור" מעביר אותנו יכולה לרמוז לבחינת אלו ואלו דברי אלוהים חיים.
 
נדמה שהתורה דורשת מאתנו לקרוא בגלוי ולהציף החוצה את המורך ורוך הלבב, דווקא כדי לחייב  אותנו לעמוד חזיתית מול המורך שבתוכנו ולא לחשוש ממנו. חז"ל העמיקו עוד דרישה וזו ופירשו את היראה "מן העבירות שבידו". כלומר: לא תרועות זקיפות קומה לאומית נדרשות לעת מלחמה אלא דווקא הרמת קול שופר חשבון הנפש. אולי דווקא דרך החשיפה האמיצה הזו, שאיננה יראה את הפחד ואת היראה, אפשר לזכות לגבורה. גבורה שאיננה באה מהתחמקות, אלא דווקא מהתמודדות, שמתוכה אנו זוכים להגיע גם ל"כי ה' אלהיך בקרבך – אל גדול ונורא".

מעודד השתמטות/ חגי לובר, מנהל בית הספר למשחק 'אספקלריה'

למען הגילוי הנאות: אישית לא אהבתי את הסרט. לא את התסריט ולא את המשחק, שלעתים נראה לי מוגזם. על כן אני חושב שהסרט לא מספיק נוגע ולדעתי השאלה קצת מעצימה את האמת – הסרט לא פוגע בחוסן הלאומי וגם לא פוגע בכלל. הסרט מצטרף לקו עמוס עוז ודוד גרוסמן ומראה את שנאת המלחמה, חוסר האמון בין המנהיגות לצבא, ואת הצדדים הקשים, העייפות שבהתמודדות. 'בופור' מראה אותנו  חלשים, עייפים, חסרי כוח. אני לא בעד מלחמות, אבל כשצריך – בהחלט יש לצאת למלחמה. 'בופור' לא מוסיף כוח ללוחם הישראלי, אלא רק מוסיף חולשה וגועל נפש לרצון שלא להיות שם. בעקבות הסרט מעטים ירצו ללכת בעקבות הדמות שאושרי כהן מגלם. הרבה יותר ירצו ללכת בעקבות אושרי כהן עצמו – להשתמט מהצבא ולהטביע את הרגליים בשדרת הכוכבים.

גם בכפר עציון, נושא שבו אני עוסק כעת לצורך העלאת הצגה, נעשו טעויות. הם לא יצאו בזמן ולא היתה מספיק תגבורת ונשק. אבל הזיכרון משם אינו הכישלון אלא הגבורה שבקרב. הנכונות לתת את הכול ולהקריב, המורשת שמעבירים לדור הבא. בופור עצמו היה קרב גבורה גדול, שיש אומרים שהיה מיותר אבל בעיניי שום קרב גבורה אינו מיותר. סוף הסרט הוא התחבאות וניסיון לשמור על החיים בכל מחיר, גם אם זה מוביל למלחמת לבנון השנייה. מדובר בכוח לעומת עייפות, ו'בופור' מלא עייפות, כאמור, וחבל.

הסרט מבטא מציאת/ נטע אריאל, מנהלת בית-הספר לטלוויזיה לקולנוע ולאמנויות 'מעלה', ירושלים

הסרט 'בופור' הביא כבוד לקולנוע הישראלי. יוסף סידר הביא כבוד למגזר. הייתי בלוס אנג'לס בימים שלפני טקס האוסקר, וראיתי את היחס והציפיות שהסרט יצר, את ההתעניינות האוהדת בסרט ובחיים המורכבים שלנו בישראל. סידר, חניך בני עקיבא, צמח בזכות הכישרון, המקצועיות והאמביציה, והגיע לשורה הראשונה של יוצרי הקולנוע בארץ ובעולם.

לרבים מהצופים הדתיים בסרטי קולנוע או בסרטי 'מעלה', קשה לקבל סרטים שאינם מביאים במדויק את תפישת עולמם, את עמדתם הפוליטית או את נקודת המבט שלהם על החיים. צריך להבין שסרט טוב הוא לא בהכרח סרט המייצג את מה שאני חושב או מרגיש. צפייה בסרט היא כניסה לעולמו של גיבור. הוא יכול להיות ישראלי, יפני או איראני. אם הסרט לקח אותנו למחוזות שלא הכרנו, ריגש נגע או טלטל – דיינו.

הסרט 'בופור' אינו פוגע בחוסן הלאומי שלנו, זה סרט מורכב המבטא את המצב הבלתי אפשרי של חיילים בלבנון הנשלחים אל מול התופת, על-ידי ממשלה שלא יודעת מה היא רוצה. החיילים יושבים במוצב וסופגים פגזים וטילים בלי שיש להם אישור לעשות משהו. התחושה הזו היא נחלת רוב העם. הבלבול של הצבא, שאינו באמת מגובה על-ידי המנהיגים ששלחו אותו, באה לידי ביטוי מוחשי גם במלחמת לבנון השנייה. עיין ערך דו"ח וינוגרד.

במובן הזה, לא הסרט הוא שמחליש את כוח העמידה שלנו, אלא ממשלות ישראל ששולחות את החיילים כשידיהם כבולות. יוסף סידר אכן הצליח, באמצעות השפה הקולנועית, לחדד את התחושות האלה לכדי חוויה מצמררת, ובכך יצר קולנוע משובח. תפקידו של האמן הוא להציב תמונת מראה ולעורר למחשבה. אנחנו, כצופים, צריכים ללמוד להתבונן, לחוות ולהכיל את המורכבות שהקולנוע מציג.