בשבע 284: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ו' באדר ב תשס"ח

קפיצה לחיים

לא אכתוב היום על הנרצחים או על משפחותיהם, לא על הישיבה ולא על הרבנים, לא על התלמיד שירה ולא על הקצין שחיסל. היום אני מבקש להזכיר אותך, תלמיד 'מרכז הרב' שקפץ מהחלון כדי לברוח מהמחבל. לא הצלחתי לקלוט מהחדשות כמה אנשים דמותך מייצגת, וזה לא ממש משנה. גיבורים רבים היו באותו ערב, ומבחינתי אתה כלול בתוכם.
יהיו מי שיגידו כי אינך גיבור באמת; יאמרו שבסך הכול צייתת להוראה של רב, שקומה שנייה זה לא בדיוק גורד שחקים, ושאם נפצעת – בסך הכול הוכחת שמקומך לא בצנחנים. אבל עצם ההחלטה הרגעית לקפוץ מגובה רב יחסית כדי לחיות, עצם הימצאותו של יצר ההישרדות בתוכך – די בכך כדי שנרכוש לך את מלוא ההערכה. בכנות, אין לי מושג אם לי עצמי היה האומץ לעשות מעשה במצב כזה. לא מן הנמנע כי במקומך הייתי מהסס, נשאר במקומי ומשלם בחיי.

בימים אלה, שבהם הממשלה והחברה שלנו כה חסרות את יצר ההישרדות הזה, את היכולת להסתכן בצעדים חריגים ומכאיבים כדי למנוע עוד רציחות, על כולנו לשאוב ממך השראה. הגיע הזמן שהמדינה תחליט לדבוק בחיים כמוך. כי בעוד אתה סובל מפגיעות גוף, מדינה שלמה סובלת עדיין מפגיעות נפשיות. אז שתהיה לך ולה רפואה שלמה.
 
הברחתם יונה

טוב, זה לא היה מנומס וגם לא מאוד חינני לכנות את השרה יולי תמיר "רוצחת" ולהניס אותה מישיבת 'מרכז הרב'. זה כנראה גם לא נראה טוב בעיני צופה הטלוויזיה הממוצע (אם הייתי צופה, הייתי יודע), וייתכן כי זה לא היה חכם מבחינה טקטית. ייתכן, על זה אפשר להתווכח.

אבל מבחינה מוסרית נטו, וסליחה אם אני מזכיר לפואד את ההסתה שקדמה לרצח רבין, השרה תמיר ראויה למחאה ולגירוש שנכפו עליה. אמנם, כפי שהיא הסבירה בטון של קורבן תקיפה, יש הבדל בין ביקור פוליטי לביקור תנחומים, אבל הוא לא תופש במקרה שלה. יולי תמיר היא לא סתם גברת בעלת דעות פוליטיות הפוכות, אלא אחת מראשי שלום-עכשיו, תנועה של שנאה שחרתה על דגלה מלחמה כוללת ביישובי יש"ע ובמתנחלים.

אם הפיגוע לא היה מתרחש, יולי תמיר ותנועתה היו מבקשים להרוס את חייהם של לפחות חמישה מבין שמונת הנרצחים – לגרש אותם מיישוביהם, להחריב את בתיהם, להביא לשריפת בתי הכנסת שלהם, לחסל את קהילותיהם, ולהמשיך להיאבק בהם בשם המלחמה על הכלניות של חבל לכיש. יתרה מזאת: בכל עימות ביו"ש היו חבריה של תמיר תומכים בצד הפלשתיני ועורכים דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של אותם נערים וחבריהם. זכותה של השרה לחשוב כפי שהיא מבינה, אבל אין לה סיבה לצפות למתינות ממלכתית מחברי הנרצחים. לשלוח את השרה תמיר לנחם ב'מרכז' זה בערך כמו לשלוח את ברוך מרזל לביקור תנחומים בטייבה.

גם העובדה שתמיר הגיעה כשרת חינוך ולא כפעילת שלום-עכשיו, לא אמורה להיזקף לזכותה, בעיקר בהתחשב בעוינות שלה למגזר במסגרת תפקידה המיניסטריאלי. אבל בלי שום קשר לתפקידה – יש גבול להפרדה בין ביקור נימוסים ממלכתי לבין רדיפת מתנחלים מתמשכת. מי שאתמול היה בעינייך מושא להצקות והלשנות, לא יכול להיות היום אחיך המנוח.

חמסה עלינו

א. יש להניח שישיבת 'מרכז הרב' לא נבחרה באקראי על ידי הרוצח או שולחיו. אבל ייתכן גם כי תאריך הרצח, ליל ראש חודש אדר ב', לא נבחר במקרה. הניסיון מלמד כי המחבלים אוהבים לחרב לנו ימים טובים ושמחים. ועכשיו צריך לשאול איזו אבטחה מצפה לנו בפורים, והאם נשכיל להגן על אזרחינו מפני ערבים אזרחי ישראל, גם במחיר חירותם האישית.

ב. השר רוני בר-און הגיש בקשה לחון את עמרי שרון, והבהיר כי עשה זאת כאדם פרטי. אני, לעומתו, דורש מנשיא המדינה להשאיר את שרון בכלא, ואני עושה זאת כשר האוצר של מדינת ישראל.


ג. השוער הזר של בית"ר ירושלים, טברטקו קאלה, מציע למחוק את עזה; הקשר היהודי-צרפתי של מכבי ת"א, ג'ונתן אסוס, מוכן להילחם בחמאס. אולי כדאי שיתחלפו בתפקידים עם אולמרט – ממילא נראה כי הוא מעדיף לשחק כדורגל.

ד. מגזין אמריקני פרסם ידיעה כי השחקן פטריק סוויזי גוסס מסרטן הלבלב. בואו נעשה תרגיל כזה: כמה מכם מאמינים כי זהו תרגיל יחצ"ני שנועד להציל קריירה מדשדשת? לא הרבה, הא? וכמה היו מאמינים לזה אם היה מדובר בשחקן ישראלי? משום מה נדמה לי שהאחוזים עלו פלאים.

ה. קרוב משפחה שלי קיבל מהבנק שלו גלוית ברכה ליום ההולדת, שכללה גם מתכון לעוגת יומולדת חגיגית. כעבור יומיים הוא שלח גלוית תגובה, ובה הודה על המחווה וצירף מתכון לכיסוי חובותיו הבנקאיים. שבת שלום.

יודע את מקומי

לא יהיה זה מוגזם לציין כי בני בכורי, שגילו בסביבות רבע לחמש, דובר עברית רהוטה ומדויקת בהרבה משלי. הוא משתמש במילים ספרותיות, עונה תשובות ארוכות ומלאות, ומדי פעם אף משתמש בתנועות ידיים מאיימות שהן חלק אינטגרלי מהשפה העברית-ישראלית. אבל אף שהמילים הן אותן מילים וסימני הפיסוק הם אותם סימנים, התקשורת בינינו עדיין רחוקה משלמות. השפה אולי זהה, אבל השימוש בה משתנה.

"אתה רוצה לאכול ביצה?" אני שואל אותו ערב אחד. "לא", הוא עונה. "אתה בטוח?" אני מוסיף לשאול. "לא", הוא עונה בביטחון. למעשה, הוא מתכוון לומר שהוא כן בטוח בכך שהוא לא רוצה. ואולי אני טועה? איך אפשר להיות בטוח אם הוא בטוח? "אז אתה כן רוצה ביצה?" אני שואל בזהירות. עכשיו הוא לא רוצה לענות, יופי. "אתה רוצה או לא רוצה לאכול?" אני שואל. "אבא, למה אתה נועל נעליים?" הוא מסכם את הנושא בטון ענייני.

בכלל, שאלות ה"למה" תופסות מקום מרכזי בעולמו של הילד. ברוב המקרים אני מתמודד איתם בכבוד:

"אבא, למה אתה הולך לקניות?" (בשביל הקרואסונים).
"אבא, למה יורד גשם?" (לא יודע, בני, זה משהו שקשור ליחסים בין דני רופ למיקי חיימוביץ').
"אבא, למה אתה לא עשיר?" (לך תראה 'דורה והפיראטים', בסדר?)
אבל יש גם שאלות שאינן ניתנות לפתרון במסגרת תפיסת השפה של הילד:
"אבא, למה הפרפר שוחה במים?"
"הפרפר לא שוחה במים, בני".
"אבל אבא, למה הוא שוחה במים???"
עוד צמד מילים פופולארי הוא הביטוי "לא רוצה". אלא שגם כאן, נראה כי הילד מתכוון לומר משהו אחר מכפי שאנו מבינים. השעה הראשונה של הבוקר, למשל, גדושה ב"לא רוצה" – לא רוצה להתלבש, לא רוצה להסתרק, לא רוצה לשתות, לא רוצה לשטוף פנים.

לאחר כשעה, בעוד בתי הקטנה יוצאת בגאון מהבית, מתחיל בני לייבב: "אבל אני רציתי ללכת ראשון לגן!"

עולות בראשי עוד דוגמאות רבות, שקוצר היריעה יחסוך אותם מהקוראים. ועם זאת עלי לציין כי בני ואני שומרים על יחסים קרובים, בזכות העובדה שלא הכול תלוי בהבנת הנאמר. למשל, לחיבוקים ונשיקות יש רק משמעות אחת, ושנינו מבינים אותה בדיוק באותו אופן. בסדר, בן, אתה יכול להרפות עכשיו. תעזוב לי את הצוואר, אני נחנק! רגע, אתה יודע מה זה 'נחנק'?