בשבע 284: עורק חיים מרכזי

שיעור במנהיגות וקבלת אחריות מראש הישיבה לצעירים ● איך נוקמים על הפגיעה בלב הפועם של הציונות הדתית.

עמנואל שילה , ו' באדר ב תשס"ח

בסיומו של ריאיון עמוק ומרגש, כובש בכנותו, שטיפס אל רבדים רוחניים גבוהים וירד אל מעמקי הכאב, מפנה אילנה דיין שאלה אחרונה אל ראש 'הישיבה לצעירים' של 'מרכז הרב', אשר ששה מתוך שמונת הנרצחים שהובאו לקבורה רק לפני יומיים היו תלמידיו. "בתוך כל המערכת האמונית והערכית הזאת שאתה עטוף בה", היא שואלת, "והדברים שלמדת ולימדת כל כך הרבה שנים, שכנראה גם מסייעים לך לעבור את הימים האיומים האלה, בכל זאת - לא היה רגע בסוף השבוע הזה שהרגשת שאתה על סף שבירה?"

והרב ירחמיאל וייס משיב, קולו נקטע ודמעות בעיניו: "אני אגיד לך את זה ממקום שאת לא תצפי, ממקום אמוני. אני חשבתי שאם מכים כל כך חזק פה, אולי לא מתאים שאני אעמוד פה בראש. אולי צריכים מישהו יותר טוב, שאולי אותו לא יכו".
והמראיינת, בפרץ בלתי נמנע של הזדהות, חותמת את התכנית כשהפעם היא זו שנותנת את התשובה: "עדיין נדמה לי שזכו התלמידים של הישיבה לצעירים שיהיה להם רב ומחנך דגול".

הרב ירחמיאל וייס נתן לנו השבוע שיעור לדוגמה על מנהיגות, על אחריות ועל לקיחת אחריות. כמעט שלושים שנה הוא בתפקיד הזה, חתום ביחד עם חבריו לעבודה על סיפור ההצלחה של הישיבה המשגשגת והמבוקשת הזאת, אם הישיבות התיכוניות התורניות. התמודדותו עם האסון הנורא שניחת על הישיבה היא מרשימה ומעוררת כבוד. מן הסתם גם יש לו דעה ברורה לגבי השאלה מיהם באמת האחראים לכך שדמנו נשפך כמים בחוצות ירושלים.

ואחרי הכול הוא אומר לעצמו, אם זה קרה אצלי בישיבה, אולי אני לא ראוי. והוא לא מתבייש ולא חושש לומר את זה בטלוויזיה, בשידור חי. כמה ענווה, כמה חרדת קודש מול גודל האחריות. כמה שזה מזכיר את גדולי האומה מסוגם של משה, גדעון וירמיהו, שראו את עצמם קטנים מול המשימה הגדולה שהוטלה עליהם. וכמה שזה רחוק מגישתם הזחוחה של מי שמתנשאים בקלות דעת להנהיג את האומה הישראלית כולה, והם כל כך רחוקים מלהיות ראויים.
לאילנה דיין היתה השבוע הזכות להציג בתוכניתה דמות מיוחדת, גדולה באמונתה וגדולה באנושיותה, תלמיד חכם עם הרבה מאוד תבונה, רגישות וחכמת לב. הלוואי ונזכה לכך שלא רק בנסיבות של אסון כבד ומעורר הזדהות תדע הטלוויזיה לתת במה אמפתית לגידוליה המובחרים של ישיבת 'מרכז הרב'. הלוואי שהתקשורת תדע להקשיב להם בסבלנות ולהכיר אותם באמת, לדבר איתם ולא רק לדבר עליהם.

ישיבה שהיא תנועה רוחנית

ישיבת 'מרכז הרב' היא יותר מעוד ישיבה שבה לומדים תורה בגדלות ובעמקות ומגדלים תלמידי חכמים לתפארת האומה ולתועלתה. 'מרכז הרב' זו לא רק ישיבה, זו תנועה רוחנית. בישיבת 'מרכז הרב', ובישיבות הרבות שהקימו בוגריה, לומדים תורה באווירה של זיקה עמוקה אל 'כלל ישראל', עם עין פקוחה אל המהלך ההיסטורי של שיבת ציון בדורותינו. כאן מחנכים למעורבות בחיי העם והמדינה, ולשותפות ולקיחת אחריות על עתידם. כאן הפך הרב צבי-יהודה קוק את תורת אביו, הראי"ה קוק, לכוח הרוחני שעיצב את דמותם אלפי תלמידי חכמים, השפיע על רוחם של רבבות תלמידים, והפך לגורם המרכזי בהתוויית דרכה של הציונות הדתית בדורנו. מכאן יצאה המהפכה התורנית שכבשה חלקים רבים בציבור הדתי-לאומי, והפכה לכוח הדומיננטי במערכת החינוך שלו. מכאן יצאה תנועת ההתיישבות החלוצית ביהודה ושומרון, חבל עזה ורמת הגולן. מכאן יצא המאבק לפתיחת שערי ברית המועצות לעלייה לארץ. כאן מצאו את מקומם חוזרים בתשובה מהקיבוצים ומהסיירות, שביקשו חיבור עם מורשת ישראל שלא ינתק אותם מערכים לאומיים ואנושיים שעליהם גדלו. מכאן באה הרוח שמילאה את שורות צה"ל בחיילים וקצינים חדורי אמונה ומוטיבציה.

נכון הוגדרה הפגיעה ב'מרכז הרב' כפגיעה בלב הפועם של הציונות הדתית.

אם הישיבות התורניות

הנערים הצעירים שנרצחו בספרייה הם ביטוי אופייני לרוחה המיוחדת של 'ישיבת ירושלים לצעירים' (ישל"ץ), המוסד שהקימו אנשי 'מרכז הרב' עבור ילדיהם שהגיעו לגיל תיכון. בין ראשוני התלמידים בישל"ץ היה גם הרב יעקב שפירא, היום ראש ישיבת 'מרכז הרב'.

הנערים הקדושים האלה מישל"ץ באו לספרייה כדי לחטוף עוד כמה דקות של לימוד תורה, בעת שחבריהם מכינים את בית המדרש למסיבת ראש חודש אדר. הם נורו כשהם רכונים על הספר, דמם ניתז על דפי הגמרא.

בישיבה לצעירים החינוך חשוב יותר מההשכלה; פיתוח האופי של אדם טוב וישר חשוב יותר מהקניית כלים וידיעות שיסייעו לך במלחמת החיים - כך לימדו אותי שם לפני 28 שנים. למדתי שם גם מהי אהבת תורה. לימוד תורה ברמה גבוהה ראיתי גם במקומות אחרים, אבל קבלת עול תורה, שקידה והתמדה, ויתור על שעשועי נערות והקדשת הזמן הפנוי ללימוד בלי שאף אחד מכריח אותך - לזה נחשפתי לראשונה בכיתה ט' של 'הישיבה לצעירים'. לא כל התלמידים היו כאלה, אבל זו היתה רוח המוסד, ומי שהיה כזה קיבל חיזוקים לא רק ממוריו אלא גם מחבריו. בחלוף השנים גבר מאוד הביקוש לרוח המיוחדת הזאת של ישל"ץ. הישיבה הקטנה והמשפחתית הכפילה ושילשה את גודלה, וגם הפכה לאב טיפוס לעוד הרבה ישיבות תורניות שקמו בעקבותיה.

תגובה מכאיבה ומרתיעה

איך מגיבים על פגיעה בלב הפועם? ראשית, מגוננים עליו ומחזקים אותו. דוחים את קטרוגיהם של מי שגם בשעה קשה זו אינם מהססים מלהשמיץ ולפגוע. מציפים באהבה ובתמיכה את ישיבת 'מרכז הרב', שאיבדה שלושה מתלמידיה, ואת הישיבה לצעירים שאיבדה חמישה. אחר כך חוזרים ומתמסרים ביתר שאת ללימוד התורה ולכל מה שאנו רואים כנכון לעשותו למען ישועת ישראל בעת הקשה הזאת. יש להקצות לשם כך את מיטב הכוחות, כולל 'סגירת גמרות' אצל אנשים ספציפיים המתאימים לעולם העשייה. כפי שהוכח בפיגוע הנורא הזה, אם נסמוך על המנהיגות הנוכחית שתעשה את העבודה כדי שכולנו נוכל להתמסר רק ללימוד, בסופו של דבר גם ללמוד לא יתנו לנו.

לכל זה ראוי להוסיף גם תגובה הולמת, ספציפית, למכה הזאת. למען הכבוד הלאומי, למען ההרתעה, למען הצדק וכן, גם למען הנקמה.

אויבינו הנתעבים מזלזלים בחיי אדם. גם בשלהם, לא רק בשלנו. נקמה יעילה ומכובדת במחבלים ובשולחיהם אפשרית רק באמצעות צה"ל והשב"כ. מה שאנחנו כציבור יכולים לעשות זה להכות באויב היכן שזה כואב לו: לקחת מידיו קרקע ולפגוע בהישגיו בתחום המדיני. יש לדרוש מהממשלה בתוקף הכשרת מאחזים והקמת שכונות ויישובים, כתגובה הולמת לרצח. אם לא תעשו זאת אתם, יש לומר לאולמרט וחבריו, נעשה את זה אנחנו.

כאשר נרצח גלעד זר הי"ד ביקש אביו משה מראש הממשלה להקים ששה יישובים על שמו. לאחר שהדרישה לא נענתה קמה משפחת זר והקימה בכוחות עצמה שני מאחזים. זוהי נקמה ראויה. גם כואבת, גם קונסטרוקטיבית, וגם כזו שגם אם אינה לגמרי לגאלית - אינה חורגת ממה שהמערכת מסוגלת להכיל.