חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 284ראשיהפצה

על הנרצחים - בגליון השבוע

13/03/08, 16:20
עפרה לקס, עדי גרסיאל, רבקי גולדפינגר

דורון טרונך מהרטה, 26, אשדוד / עפרה לקס

פירוש המילה האמהרית 'טרונך' היא 'משהו טוב'. וכזה היה דורון מהרטה, שטרונך הוא שמו המקורי באמהרית. חבריו ואחותו מספרים כי היה טוב לכל, תמיד חתר לאמת, ובעדינות הפיץ את הטוב הזה לסביבתו.

יום שני בערב. רובע ח' באשדוד. בחצר בית משפחת מהרטה יושבים מעגלים של מנחמים סביב אבי המשפחה ואמו. אתיופים ופרנג'ים, מורים מבית-הספר וחברים מן הישיבה, לצד אנשי העדה. האב, שאינו דובר עברית, מתקשר עם המנחמים הישראלים המגיעים מכל קצוות הארץ באמצעות מתורגמן.

טרונך-דורון, שעמד להתארס בשבועות הקרובים, עלה לארץ עם משפחתו במבצע שלמה. המשפחה הגיע לאתר קראוונים בצפון, ולאחר מכן עקרה לאשדוד. דורון למד בבית-הספר הדתי היחיד בסביבה, והחל לתור אחר תיכון איכותי שלומדים בו תורה. כששמע על כפר-הרא"ה, החליט שזה המקום עבורו.

ערן ניסן, חבר המלווה אותו מהישיבה התיכונית ועד ימי מרכז הרב, מספר: "כבר בתיכון הוא כל הזמן למד תורה והתחזק בה, וכל אמת שלמד עליה – קיבל מייד לעשות. פעם ראיתי אותו מחליף בגדים באמצע היום לקראת התפילה. שאלתי אותו מדוע הוא עושה זאת, והוא השיב כי למד על זה עכשיו, שאי אפשר לבוא למנחה ולעמוד לפני מלך מלכי המלכים עם אותם הבגדים שלבש כבר". ומאז הדבר הפך למנהג קבוע.

באותה תקופה דורון החליט להפסיק את לימודי החול, ולהתמסר לתורה. אחד הרבנים מאשדוד שכנע אותו ללכת לישיבה חרדית. דורון הגיע חמוש בהחלטה הזאת לכפר-הרא"ה, כשהוא עטוי בחליפה. ברגע האחרון שכנע אותו ערן שכדאי לו לדבר עם הר"מ שלהם, הרב שמחה אריאל. "בהלוויה", ממשיך ערן, "הרב אריאל סיפר לי שבדרך כלל מי שמגיע כבר עם חליפה קשה לשכנע אותו. אבל דורון חיפש את האמת, וברגע שהוא השתכנע שהאמת נמצאת בדברי הרב אריאל, הוא הוריד את החליפה. בסוף כיתה י"א הוא עבר לישיבת מרכז הרב".

דורון, מספרים החברים, היה טוב לחבריו, תמיד פניו האירו, תמיד נתן הרגשה שטוב לראות אותך. ישי רותם, שחלק חדר עם דורון במשך חמש שנים, מספר: "הייתה לו שמחה בעיניים. הוא אהב את החיים והתחלק בכל מה שהיה לו. תמיד בחתונות הוא היה משמח חתן וכלה, עושה תרגילים אקרובטיים, וממריץ את כולם לרקוד". וערן ממשיך: "הוא לימד את כולם את הריקוד האתיופי עם הכתפיים. הוא ידע שזה מצחיק, ועשה הכל כדי לשמח אותם. הוא תמיד הקרין שמחה, אפילו שהמצב בבית היה לא קל".

ישי מספר על אופי הלימוד של דורון, שהיה מעמיק וחותר תמיד לאמת: "בכל פעם שהעלו סברה מסוימת, הוא היה בודק אם אפשר להעמיד אותה בצורה אחרת, ואם אפשר לומר משהו אחר על הסוגיה". 

אניה, אחותו של דורון, מספרת על הפן המסביר פנים לכל אדם שהיה בו: "הגיעו לשבעה אנשים מהשכונה שנראים מאוד רחוקים מתורה. הם סיפרו בבכי כמה הוא היה טוב אליהם. אלה חבר'ה שנכנסים ויוצאים מהכלא, והוא היה מדבר איתם בלבביות, תמיד מתעניין בשלומם ואומר להם דבר תורה קצר".

דורון עבד גם עם נוער עולה בסיכון במבשרת, ואף סעד את רומם אלדובי, שנפצע לפני שנים בפיגוע בכפר ביתא. "הוא היה שליח לכל דבר", אומר ערן, "תמיד נתן תחושה של 'אני פה לכל דבר שצריכים אותי'. כך גם כשהתגייס למלחמה האחרונה בלבנון".

אניה מספרת כי דורון נהג כבוד בילדים ובמבוגרים. "הוא היה מנמיך את עצמו ומגביה אותם". היחס המיוחד שלו להוריו גרם לו לבטל את רצונו מפני רצונם. כשהחל ללמוד במרכז הרב, היא מספרת, הוא  היה מגיע הביתה פעם בחודש. אבל כשראה שהדבר מצער אותם, ויתר, והגיע אחת לשבועיים. הוא הקפיד לשבת בגובה נמוך מזה של אביו, ובמקרים שבהם היה פער בין הלכות המסורת היהודית הנהוגה בישראל ובין זו האתיופית, הוא קיים את הדברים לפי ההלכה הישראלית, אבל מעולם לא שלל את דברי אביו ולא חלק עליהם.

"אין הרבה אנשים כאלה", אומרת אניה, וערן אומר ובוכה: "הוא היה כל כך אמיתי וישר. את החיוך שלו לא נשכח אף פעם". 

בספריה היה לדורון מקום קבוע, שם גם מצאו אותו ירוי. ערן תמה על כך שדורון לא קפץ על המחבל, כי עם כל האופי העדין שלו, לא היה לו מורא. "אני מניח שהוא חשב שזה משחקי פורים, ואולי הוא היה שקוע בלימוד הגמרא". בעת שהשיגו אותו קליעי המרצח, ישב דורון ולמד הלכות איסור והיתר לקראת הבחינות לרבנות. את הספרים האלה נתנו החברים להוריו.

נריה כהן, 15, ירושלים / עפרה לקס

"אהבת תורה והצחוק. זה שילוב שקשה להסביר אותו, אבל זה היה נריה", מספרת אחותו מירב בת ה-23. נריה, השביעי מבין 12 אחים ואחיות להורים יצחק ואיילה כהן, התגורר ברובע המוסלמי בירושלים.

את בית-הספר היסודי עשה בתלמוד תורה מוריה שברובע, ובתחילת השנה החל ללמוד בכיתה ט', בישיבה לצעירים שליד מרכז הרב.

המדריך של נריה בבני עקיבא הגיע לבית המשפחה וסיפר שבפעולה שהתקיימה לפני מספר שנים החניכים נתבקשו לכתוב היכן יהיו עוד עשר שנים. נריה כתב "בישיבה, ללמוד כל היום תוירה" באחת השבתות בישיבה, הציעו לו החברים ללכת לסניף והוא הסכים, אבל פתאום נעלם ולא הצטרף. "במוצאי שבת שאלו אותו החברים היכן היית", מספרת מירב, "והוא אמר שהוא היה עם הגמרא בספריה, ופשוט שכח שהבטיח שיבוא". אביו של נריה, הרב כהן, שמלמד במכינה קדם-צבאית ובישיבת הסדר, נהג להתפעל מהעומק של לימוד התורה שלו ומהחתירה לאמת. נריה פנה לא אחת לרב נבנצאל ולרבנים גדולים נוספים בשאלות שונות.

על האמת ממשיכה מירב ומספרת: "פעם ישבו כמה חברים והיה ויכוח בניהם לבין הר"מ. התלמידים החליטו שהם צודקים, ולכן עשו 'שביתת לימוד'. נריה, לעומת זאת, אמר שהרב צודק ופתח את הגמרא. כשנריה פנה לאחד החברים ושאל מדוע הוא מתעקש שלא ללמוד, השיב החבר: "נכון שהרב צודק, אבל רק לך היה אומץ להודות על האמת ולעשות בניגוד לכולם".
בשילוב נדיר וכהשלמה לרצינות של לימוד התורה והאמת, אפיין את נריה הצחוק. מספרת מירב: "התלמידים התבקשו לכתוב על הנרצחים, וכשהגיעו לנריה התחילו לצחוק. כשנשאלו לפשר העניין, השיבו כי לכתוב על נריה זה לכתוב על צחוק". נריה תמיד היה מגויס להצגות בסניף, תמיד שפע הומור ובדיחות.

אכן, בהילקח נריה יש לו, לקדוש ברוך הוא, שמחה, כפי שאמר ראש הישיבה לצעירים, הרב ירחמיאל וייס, בהספדו.

רועי אהרון רוט,18,  אלקנה / עדי גרסיאל

"השיר 'והיה כעץ שתול על פלגי מים, וכל אשר יעשה יצליח'  היה ה'מוטו' של רועי",  מספרת האם, אורלי רוט. "הוא התחבר לשיר כשלמד בישיבה התיכונית ברמת-גן. לא במקרה השם השני שלו היה אהרון. כזה הוא היה, כמו אהרון הכהן. אוהב שלום ורודף שלום. תמיד חיפש לומר רק את המילה הטובה על כל אחד. היתה לו משמעת עצמית מדהימה, עם יכולת להבליג על התגרויות כלפיו, גם כשיכול היה להשיב. הוא התאמן למעלה מ-8 שנים בג'יו-ג'יטסו, אך סלד ממכות".
זה ילד של קדושה, של יראת שמים, דבקות בקב"ה ובארץ ישראל השלמה, הקדושה והטהורה, הוסיפה האם, "ושנדע כולנו – הוא לא מת לשווא. מותו הוא קידוש ה' לשמו".

רועי אהרון רוט הי"ד היה בן 19 במותו. הוא הותיר אחריו את הוריו אורלי ויעקב וארבעה אחים: אריק, מעיין, דביר ודניאל.
"ומעולם לא משה מפיו בת השחוק. בת שחוק של מצווה ושל קדושה. בת שחוק של מאור פנים ושל אהבה. בת שחוק של מלאכים. אמת, לבן תמותה רגיל עתידה להיות בת שחוק כזו רק באחרית הימים. אז ימלא שחוק פינו. אבל למלאכים יש בת שחוק כזו גם בעולם הזה", ספד לו צחי פנטון, תושב אלקנה.

יונתן יצחק אלדר,16, שילה / עדי גרסיאל

יונתן אלדר משילה, בן 16 נרצח ביום שבו הובא בבריתו של אברהם אבינו. הוריו, דרור ואביטל, הם מוותיקי היישוב. "ילד שקט, עניו", מתאר אותו אחיו דניאל. ביום הולדתו ארגנו חבריו טיול ומנגל. כשחזרו לישיבה בשעת ערב מותשים פנו לחדריהם. אבל יונתן נותר בבית המדרש באחת בלילה, בפינתו הקבועה, כדי להשלים את מכסת הדף היומי שלו.
יונתן נרצח כשהוא לומד את הדף היומי במסכת נדרים. הוא נקבר עם הגמרא.

דניאל מספר על אחיו שהקפיד להסתובב עם פנקס ובו רשם תקצירים של חידושי הלכה. כשיום אחד נשאל על ידי חבר שאלה שלא ידע להשיב עליה, החליט ללמוד מחדש את כל הספר. בנוסף על שקדנותו, החל יונתן לאחרונה להתעניין בטיולים ולנווט באזור השומרון.

נמשיך את דרכו ללמוד תורה בשקידה ובענווה, בלי רעש וצלצולים, מבטיחים בני המשפחה. יונתן לא פחד ממה יגידו ולא חיפש מה 'קול'. רק הלך עם האמת שלו.

אימו אביטל אמרה בכאב: "עזבת אותנו מתוך שמחה ושלמות. בשנה וחצי האחרונות בישיבה פרחת. חששנו שלא תסתדר שם, כי היית ילד שקט ועניו אבל הסתדרת שם מצוין.

תיגש לקדוש ברוך הוא, אל תדפוק על השולחן כי אתה עדין, אבל תגיד לו את הדברים שלך למען כל עם ישראל, שיחזיר את הגאווה לעם ישראל".

יהונדב חיים הירשפלד, 19, כוכב-השחר / רבקי גולדפינגר

ביום חמישי שעבר השתתף יהונדב הירשפלד הי"ד בעצרת התפילה שהתקיימה ברחבת הכותל. לאחר מכן הלך לבקר את הסבתא-רבה שלו, כפי שעשה מדי שבוע מאז החל את לימודיו בישיבה לצעירים. כשחזר לסדר ערב, כשהתיק עדיין על גבו, פגש בכניסה לישיבה חברים צעירים ממנו. הוא התעניין בשלומם. בעוד הם מדברים, הבחינו הנערים במחבל המניח על הרצפה קופסת קרטון. הם עוד הספיקו להתלוצץ על כך שהישיבה קונה טלוויזיה, כשלפתע שלף המחבל את נשקו והתחיל לירות לעברם. הם נסו לכל עבר, אך יהונדב נפגע בלבו מקליע, ונדם. 

יהונדב בן ה-19 היה בנם של צמח ואלישבע הירשפלד, משפחה ותיקה ביישוב כוכב-השחר. יהונדב  היה החמישי מבין 13 ילדי המשפחה. אביו, צמח, משמש כמוהל. האם עקרת בית. הוא בוגר  הישיבה לצעירים שליד מרכז הרב, ולמד בשיעור א' בישיבת מרכז הרב. בחור מוכשר עם אופקים רחבים, מדריך נערץ בסניף עזרא בכוכב-השחר.

הוריו מתארים אותו כילד מלא חיים, חייכן, חריף בשכלו ובעל צדיקות טבעית. הם מספרים כיצד מעולם לא כעס על חבריו. יהונדב אהב לכתוב שירים. "פעם, לאחר ניתוח אפנדיציט", נזכרת האם, "כתב בהומור שיר הספד לאפנדיציט שלו. מצד שני כתב שירי הגות על השואה, על ההתנתקות ועוד".

יהונדב היה אדם שמח. הוא היה הולך ברחוב עם חליל שקשור עליו סרט כתום, ומחלל להנאתו. ביום שישי האחרון, מול הקבר הפתוח, פתח אביו של יהונדב הי"ד בצעקה: "ה', אני אוהב אותך!". "היתה לי סיעתא דשמיא באמירת ההספד", מסביר האב. "עצמתי את העיניים, התרכזתי, ודיברתי אל ה'. אני מרגיש שהקב"ה נמצא איתי. לצערי, אין תשובות לכל השאלות".

שגב פניאל אביחיל הי"ד, 15, נווה דניאל/ רבקי גולדפינגר

לפני שלוש שנים נסע שגב יחד עם אביו, הרב אלי-שב אביחיל, באחד הכבישים בדרום הר חברון. לפתע ניתך עליהם מטר יריות. "המחבלים עמדו על הגבעה וירו צרורות על הרכב", נזכר האב באותם רגעי אימה, "אורות אש ריצדו סביבי. נסעתי במהירות, ושאלתי את שגב אם הכל בסדר איתו. והוא, בעדינות האופיינית לו, ענה בשקט:  'אבא, נראה לי שלא כל כך, קצת כואב לי בחזה'. כחובש צבאי זיהיתי חור כניסה בחזה. בנִסי-נִסים עצר הרסיס מילימטר מהלב, ושגב ניצל. בחסדי ה', זיכה אותי הקב"ה לקבל את בני האהוב לעוד שלוש שנים יקרות".

שגב בן ה-15, תלמיד כיתה י', היה בנם הבכור של הרב אלי-שב אביחיל, רב היישוב אדורה, ומוריה, אמנית. הוא היה נכדם של  הרבנים הידועים הרב יהושע צוקרמן, מייסד תנועת 'אל עמי' ומלמד בישיבת הר המור, והרב אליהו אביחיל, העוסק בחקר בני השבטים האבודים. 
 
האב מתאר את שגב הי"ד כמלא עוז וענווה. "שגב היה עדין מאוד, מלא אכפתיות, רגישות וטוב לסובבים אותו. קיבלנו היום מכתב אנונימי ששגב כתב למורה שתלמידים הפריעו לה במהלך השיעור. במכתב הוא עודד את רוחה וציין עד כמה היא מורה טובה".

"כמה התפללנו והתחננו לקב"ה עד שנולד שגב'לה שלנו. איזה נס היה כל רגע שהיה עמנו", מתרגש האב. "היתה בינינו ידידות עצומה. בכל יום שלישי למדנו יחדיו גמרא בעיון. הוא אהב להאזין לשיעורים שהעברתי. היה לו צימאון אדיר ללימוד. הוא יחסר לנו מאוד, אך אנו לא נישבר. האמונה שלנו חזקה יותר מאותם כדורים שנורו לכל עבר. בעזרת ה', נמשיך בדרכו הקדושה של שגב, ונשתדל להיות מלאי רוח ועוצמה". 

הסבא, הרב יהושע צוקרמן:
 
"שגב האמין שעם ישראל שב לארצו ונאלץ לנהל מלחמות. כך תמומש זכותו ההיסטורית לעדי עד. הקודש של עם הקודש השב לארץ הקודש הוא מרכז חיי האנושות. מציון ייצא לאומות העולם מוסר לנהל פוליטיקה של האומות, ולא רק מוסר ליחידים".

יוחאי ליפשיץ , 15, ירושלים / רבקי גולדפינגר

 "לא מספידים בראש חודש, וכך ננהג אנו, אבל אנו רוצים לומר לך, יוחאי, בני, מילה אחת: תודה על מה שנתת לנו. היית כבן 18, והתעלית בכל אשר עשית. תודה מכולנו על הנשיאה בעול", כך ספד הרב טוביה ליפשיץ לבנו, יוחאי הי"ד.
יוחאי היה השני מבין ששת ילדיהם של הרב טוביה ליפשיץ, משגיח בישיבת הכותל, וצופיה, אשת חינוך, המתגוררים ברובע היהודי.

צביקי גולדברג, חבר קרוב, מתאר את יוחאי כבעל הסתכלות חיובית על החיים. "יוחאי היה שמח וחייכן, ובנוסף שקדן ורציני. לעילוי נשמתו של אחי, אביה גולדברג ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים,  הוחלט בישיבה לסיים את הש"ס. יוחאי קיבל על עצמו לימוד של שתי מסכתות. באותו ערב, כשחדר המחבל לישיבה, יוחאי ישב בספרייה והיה עסוק בלימוד המסכתות. הוא היה שקוע כל כולו בלימוד הסוגיה. יוחאי ראה בלימוד התורה את תכלית חייו".

"יוחאי היה ילד תמים, רציני ומיוחד", מספרת האם. "הזמן עבורו היה מדוד. הוא ידע מה יעשה בעוד 23 דקות. הוא ניצל כל רגע. החברים העריצו אותו. יוחאי אהב לטייל וידע ליהנות מספר טוב. בשבת האחרונה הוא קרא בשקיקה את 'בואי הרוח' של הרב חיים סבתו".   

אמו ראתה בבנה עוד בחייו ילד מושלם. "יוחאי דילג על גיל ההתבגרות. הוא מעולם לא אמר לי לא, והיה יד ימיני בבית. אני ובעלי ראינו בו ילד מיוחד מאוד. האמת היא שתמיד ניקר בלבי חשש שהוא יותר מדי מושלם", היא אומרת ומוסיפה בכאב: "הנחמה היחידה עבורי היא שיוחאי מת על קידוש ה', מתוך לימוד תורה, כשהגמרא פתוחה לפניו".

אברהם דוד מוזס, 16, אפרת / רבקי גולדפינגר

"אלוקים בוחר את הפרחים היפים ביותר לגן שלו. הוא ראה באברהם דוד מלאך, ואנחנו צריכים להודות לו על 16 שנים שזכינו לגדל אותו. 16 שנים של טוהר, יושר וטוב". כך נפרדה רבקה מוריה מבנה אברהם דוד הי"ד.

"אברהם דוד היה ספוג בתורה", מספר אביו, ד"ר נפתלי מוזס, בגאווה. "האהבה שלו ללימודי הקודש היתה עזה. באופיו הוא היה שקט ומופנם, אבל ברגע שהחל ללמוד, הוא התחיל לחיות, להתנדנד, להתלהב".

אברהם דוד, תלמיד כיתה י' בישיבה לצעירים שליד מרכז הרב, היה בנם של רבקה מוריה ונפתלי מוזס ואח לחמישה. מורו, הרב אברהם קוסמן: "הייתי מכנה אותו מלאך. דמות פניו העדינות, החיוך הילדותי והמתוק שתמיד היה על פניו ולא מש מזיכרוני. כל שאלה, הערה או שיחה עמו היתה ברוך ובנעימות כאלה, שאינני יכול לתאר אותם במילים אחרות חוץ ממשהו מלאכי, טהור ותמים, שכמעט אינו בנמצא".

"לאחר מותו של בני, נוכחתי לגלות איזו אישיות גדולה הוא היה", מספר האב. "התברר לי, לדוגמה, שהוא נהג ללכת במוצאי שבתות עם חבריו לבית-החולים שערי צדק, כדי לנגן, לשיר ולשמח חולים. הוא ידע בעל פה מסכתות. הוא היה שקדן בלימוד. הוא היה פשוט צדיק".

ביום חמישי בערב למד אברהם דוד הי"ד עם חברו הטוב שגב אביחיל הי"ד, בשולחן הקבוע שלהם בספרייה של מרכז הרב. "כשחדר המחבל לספרייה, הם ניסו להסתתר בין שורות ארונות הספרים שבספרייה", מתאר האב בכאב. "אני, שבמסגרת לימודי הדוקטורט שלי ישבתי שעות רבות בספרייה, מרגיש שלעת עתה אינני מסוגל להיכנס בין כותלי ספרייה".

במסע הלוויה סיפר האב על השבת האחרונה עם בנו האהוב: "בירכתי אותך. הנחתי את ידי על הראש שלך, ופתאום קלטתי כמה גדלת מבחינה רוחנית. מי ששבר אותך הם המרצחים. לא היית לוחם, אלא אדם אוהב. אוהב את התורה.

בסופו של דבר סיימת את חייך איתנו תוך כדי לימוד תורה".