בשבע 284: לבם במזרח, ותעודתם במערב

ערביי מזרח ירושלים, הנהנים מזכויות תושב, הופכים ליעד מועדף בגיוס לארגוני טרור. התגובה לפעילותם העויינת צריכה להיות שלילת תושבות מיידית.

יאיר שפירא , ו' באדר ב תשס"ח

בשבוע החולף עלה בכל עוז עניין מעמדם המשפטי של ערביי ירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים החילה ממשלת ישראל את ריבונותה על חלקה המזרחי של העיר, אך לא העניקה אזרחות לתושביה הערבים. ישראל הניחה להם להמשיך לגור בשטחה הריבוני, ולשם כך העניקה להם מעמד של תושבי קבע. אשר על כן, נהנים תושבי מזרח מירושלים מזכויות תושבות שונות כגון ביטוח לאומי, ונהנים פחות מחובות כגון תשלומי מסים למדינה. אין הם נהנים מזכויות מלאות של אזרח, שהמרכזית שבהן היא הזכות לבחור לכנסת ולהיבחר אליה, אך גם מעמדם המשפטי הכללי רעוע הרבה יותר. שר הפנים, למשל, יכול לשלול בקלות יחסית את תושבותם, דבר שיביא בהכרח לאיבוד זכויות ואף לאפשרות של גירוש מתחומי ישראל.
מבין תושבי ישראל שהואשמו בשנים האחרונות בביצוע פעולות טרור או בסיוע לפעילות חבלנית בחסות תעודת הזהות הכחולה, בולט מאוד חלקם של תושבי מזרח ירושלים, כמו גם חלקם של ערביי יו"ש, שקיבלו בארץ מעמד לאחר שנישאו לבני זוג ישראלים. לשתי האוכלוסיות הללו קשרים אמיצים במיוחד עם ערבים שמחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל, ומספר זכויות מהן הם נהנים הופך אותם למטרה לגיוס, מטרה נחשקת במיוחד אצל גורמי הטרור השונים. הראשונה היא כמובן חופש התנועה של בעלי תעודות הזהות הכחולות ברחבי המדינה, היכולת להעביר אמצעי חבלה ומחבלים מיו"ש אל תחומי הקו הירוק, ולהעביר מודיעין במסלול ההפוך. אך גם זכותם להישפט בבית-משפט ישראלי מקלה מעליהם את אימת הדין.

דוגמה מאלפת היא עתירה שהוכרעה השבוע בבג"ץ, בה עתרו שלושה תושבי יו"ש נגד בית-המשפט הצבאי. ראשית הפרשה לפני שש שנים, עת שכרו השלושה דירה בבית-לחם, וגייסו את נדאל משעל, תושב מזרח ירושלים, לפעולת התאבדות בעיר. משעל הגיע לבית קפה ברחוב עמק רפאים כשעל גופו חגורת נפץ, אך תקלה טכנית מנעה את הפיצוץ. משעל נעצר במקום, נשפט בבית-המשפט המחוזי בירושלים, ונשלח למאסר של 22 שנה. שלושת שולחיו נתפסו מאוחר יותר, הועמדו לדין בבית-משפט צבאי, ונשלחו למאסרי עולם. עתירתם, שדרשה אחידות בחומרת העונשים בין בית-המשפט הצבאי לזה האזרחי, נדחתה בידי שופטי בית-המשפט העליון.

לרוצח הנערים במרכז הרב כבר לא ניתן לעשות דבר. הריסת בית המשפחה, נשיאת עוון בן משפחה על כל משפחתו, היא דבר בעייתי מהבחינות המשפטית וההסברתית, אבל גם מוסרית. אך שלילת תושבות מיידית מכל תושב מזרח העיר שייתפס בפעולה עוינת, כמו למשל תליית דגלי חמאס וחיזבאללה בסוכת אבלים, יכולה להיות חוקית, מוסרית ויעילה מאין כמוה.

מעצר בלתי חוקי

שופט המעצרים של בית-משפט השלום בבירה, חיים לי-רן, יודע מעת לעת להרים את ראשו מבעד לאווירה הפרו-משטרתית בבתי-המשפט בארץ, להביט נכוחה אל העקרונות האמורים להנחות שופט, ולהפתיע את התביעה ואת המשטרה בהחלטות אמיצות. אחת מהן היתה כאשר קבע כי מעצרם של הצועדים אל עבר סוכת האבלים בג'אבל מוכבר היתה שערורייה של ממש.

מהחלטתו של לי-רן עולה כי איתמר בן-גביר וחבריו, המורגלים במצבים מעין אלה, הודיעו למשטרה על המחאה עוד לפני שהגיעו לארמון הנציב, וכי המחאה נעשתה במרחק רב מהכפר. "התקהלות של אנשים כדי להביע מחאה היא מזכויות היסוד של האדם וממוסדותיה של חברה דמוקרטית. הטיפול בהתקהלות צריך להיעשות תוך שמירה על זכות, זאת כמו גם על שלום הציבור", כתב השופט והוסיף כי "לפיכך נדמה לי כי הרחקתם של המשיבים מהכפר היא צעד חמור, בהתחשב בנסיבות כולן". הוא קבע כי המעצר אינו חוקי, הורה לשחרר את העצורים כולם ללא ערבות, והתנה זאת רק בתנאי מעורפל ומפותל כי לא 'יתקרבו אל השכונה בצורה שיש בה לסכן את שלום הציבור'.

בן-גביר מיהר להודיע לעיתונות כי הוא יתבע את משטרת ישראל על מעצר שווא, והניסיון מורה שכך יהיה. זו לא הפעם הראשונה שבן-גביר נעצר מעצר שווא. זו גם לא תהיה הפעם הראשונה שהוא תובע את המשטרה על מעצר שכזה, ואף זוכה לפיצוי. זו כן תהיה הפעם הראשונה אם מישהו במשטרה ייתן את הדין על המעצר, ולא רק הקופה הציבורית, שהיא בעצם מושג מופשט יותר ל'אנחנו' ניאלץ לשלם את המחיר.

בחירה בכי רע 

השבוע הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק של מפלגות הליכוד, העבודה וקדימה, לשינוי שיטת הבחירות בארץ. על-פי הצעת החוק, 60 מתוך 120 חברי הכנסת ייבחרו בשיטת בחירה אזורית, בשישים אזורי בחירה שייקבעו על-ידי ועדת הבחירות המרכזית. מבחינה טכנית, השיטה המוצעת היא הפשוטה ביותר שעלתה עד היום. הבחירה תיערך עם פתק אחד בלבד, שעליו יירשם שם המפלגה ושם מועמדה האזורי לכנסת.

מהותית מדובר בשיטה קיצונית במיוחד, אשר תחזק מאוד את המפלגות הגדולות ותפגע מאוד בייצוגן של המפלגות הקטנות בכנסת. כל שיטת בחירה אזורית מחזקת את המפלגות הגדולות, אך הצבעה בפתק אחד מחזקת את המפלגות הגדולות שבעתיים. אי היכולת של האזרח לפצל את הצבעתו כמעט לא מותירה למועמדים שאינם משתייכים למפלגות הגדולות סיכוי לזכות במושב אזורי – דבר שעלול להעניק כמעט מחצית מהמושבים בכנסת לשתי מפלגות, עוד לפני ההתמודדות בבחירות יחסיות על המחצית השנייה. או גרוע מכך, להעניק רוב מוחלט בכנסת למפלגה בולטת אחת, גם אם רק מיעוט בציבור תומך בה.

אומנם בחירות אזוריות היו תמיד מושא חלומותיהם של מתקני ממשל למיניהם, ששאפו להקטין את יכולת המפלגות הקטנות להגיע להישגים סקטוריאליים על חשבון הרוב הגדול של הציבור, אך מאז למדנו כי פוטנציאל השחיתות במפלגות הגדולות אינו זול יותר מכניעה לדרישות קואליציוניות של מפלגות בינוניות וקטנות. מכל מקום, נחמד לראות את חה"כ מנחם בן-ששון משחק את המשחק ומצטרף להצעת החוק בשם קדימה, מפלגה שסביר כי תימחק בעקבות שנוי שיטת הבחירות. ואולי גם בלעדיה.