בשבע 284: שוק פורים

אסתי רמתי , ו' באדר ב תשס"ח

סיגי ואני ישבנו יחד בהפסקה, כהרגלנו, ופטפטנו. הפעם זה היה בנושא בנות בכיתה ו...חברות.

"רעות, שמת לב שרוב הכיתה מחולקת לזוגות של חברות טובות, כמונו?" שאלה סיגי.

"נכון", הסכמתי. "יש מוריה ומוריה, גלית ואורנית, שירה ומירה... אבל את יודעת, יש גם בנות שיש להן המון חברות, ולא חברה אחת מיוחדת. הנה, תראי את ורד".

סיגי הביטה לעבר בת גבוהה ושחרחורת שעמדה בפינת החצר ושוחחה ברצינות עם אחת הבנות. "את צודקת", היא אמרה, "באמת כולן רוצות להיות חברות שלה. היא בכלל לא צריכה חברה הכי טובה. מעניין למה זה...".

באמת, חשבתי לעצמי, למה אני לא מוקפת בחברות כמו ורד? גם אני הייתי רוצה שירוצו אליי כשאני מגיעה בבוקר לכיתה, כמו שקורה לה. זה באמת לא צודק שלבת אחת יש כל כך הרבה חברות. טוב, אין מה לעשות. לפחות יש לי סיגי.
"את באה מחר לשוק פורים?", שיניתי את הנושא. "בטח!", אמרה סיגי, "אני אבוא לקרוא לך בארבע".

איזה כיף זה שוק פורים! השנה ארגנו את זה הבנות בשכבה מעלינו, והן באמת הכינו שוק מושקע. כשהגענו למחרת, ראינו שהיו אולי 15 דוכנים – מחט בערמה של שחת, קליעה למטרה, מציאת שמות של אנשים בספרי טלפון תוך חצי דקה – ממש דוכנים נחמדים. מי שהצליחה קיבלה פתק, ואחר כך היתה יכולה לבחור פרס. עם פתק אחד אפשר היה לקבל פרס קטנצ'יק, כמו מסטיק או מחק, ומי שצברה עשרה פתקים – היתה יכולה לקבל פרס ממש גדול.
 
זה מצחיק, אפשר לראות אופי של בנות לפי הפרסים שהן לוקחות. יש כאלה שעל כל פתק רצות לדוכן ולוקחות פרס קטן. אבל אני לא כזאת. עברתי מדוכן לדוכן, התאמצתי לזכות – ובסוף היו לי עשרה פתקים. זה לקח לי המון זמן, אבל בשביל מה אני צריכה הרבה קשקושים? הרבה יותר טוב לקבל פרס גדול ושווה. גם שמעתי שמועה שיש קלמר מקסים בין הפרסים הגדולים. הקלמר שלי בסדר, אבל כבר די נמאס לי ממנו.

כשהגעתי לדוכן הפרסים, נתתי לאחראית את הפתקים שלי. "כל הכבוד!", היא התפעלה. "טוב, שם מאחורה יש הפרסים של עשרה פתקים" – והיא הצביעה לעבר שורת חבילות עטופות בנייר עטיפה. "תבחרי אחת. אבל רק תדעי שמה שלקחת, לקחת. אנחנו לא יכולות לעמוד כל היום ולהחליף לכל אחת שלא מרוצה, בסדר?".

בקצה הימני ראיתי חבילה שבד פרחוני בצבץ ממנה – הקלמר! "את זאת, בבקשה", אמרתי והצבעתי עליה. האחראית נתנה לי אותה, ופתחתי במהירות.

ובאמת, משהו מבד פרחוני התגלה לעיניי... אבל זה בכלל לא היה קלמר. זה היה גדול ושטוח, ומקושט בתחרה, ורק כשראיתי את הפתק על האריזה "כיסוי משובח לשירותים", הבנתי מה זה.

"אוף!", התעצבנתי בקולי קולות, ולמען האמת כמעט פרצתי בבכי. אני חושבת שבחיים שלי לא הייתי כל-כך מאוכזבת. עד שטרחתי והצלחתי בדוכנים ואספתי את כל הפתקים האלה – ובסוף מה אני מקבלת? כיסוי לשירותים!

"הי, רעות! מה קרה? למה את נראית כל כך מבואסת?", שמעתי לפתע קול לידי. הסתובבתי וראיתי את ורד. "תראי במה זכיתי!", אמרתי כמעט בדמעות והושטתי בכעס את הפרס המגוחך שלי. "ואת יודעת כמה השקעתי בזה? עשרה פתקים! מי תחליף איתי דבר כזה?!".

ורד הביטה בכיסוי וחייכה. אחר כך היא הביטה בי בעיניים טובות. "אני מוכנה להחליף איתך", היא אמרה. "קיבלתי קלמר, ובשביל מה אני צריכה אותו? יש לי כבר אחד. דווקא הכיסוי הזה ממש מצחיק!  נראה לי שסבתא שלי תשמח איתו....". היא החליפה איתי פרסים, חייכה והלכה.

טוב, נראה לי שהבנתי למה יש לה כל כך הרבה חברות.