בשבע 284: מפלגה גדולה ופתוחה

איך זה שאנחנו מצליחים בחינוך, בצבא ובמדע, ורק בפוליטיקה נכשלים – ובגדול?

עדי מינץ , ו' באדר ב תשס"ח

פוטנציאל המצביעים של הציבור היהודי לאומי גבוה בהרבה מהתוצאות בקלפי ובסקרים של האיחוד-הלאומי-מפד"ל.

סקר מרכז גוטמן עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, שפורסם בימים אלו, מגלה כי 9% מהציבור מגדירים עצמם כחרדים, 10% מגדירים עצמם כדתיים, וכ-30% מגדירים את עצמם כמסורתיים. על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משקל המסורתיים עולה לכ-40%, ומתוכם 14% מגדירים את עצמם מסורתיים-דתיים – הגדרה שבעצם מהותה מעידה על קירבה רבה לציבור הדתי. מתברר, כמו כן, שמרבית הציבור הדתי והמסורתי-דתי מגדיר עצמו ימני. אם נוסיף את הציבור החילוני-ימני במובהק, נגיע לממדים המראים שפוטנציאל הבחירה של הציבור היהודי-לאומי הוא לפחות 25%, פוטנציאל המתחלק בין ש"ס לאיחוד הלאומי. מדוע, אם כן, האיחוד-הלאומי-מפד"ל לא ממצה את הפוטנציאל ואף לא מתקרב אליו?

במשך שנות דור מתגאה הציבור הדתי-לאומי במערכת החינוך שמצמיחה כוחות יוצאים מהכלל. חניכי הציבור הזה משתלבים ומובילים בצבא, באקדמיה, בתעשייה ובכל תחומי החיים, ומשפיעים שם מעבר למספרם באוכלוסייה. בכל מקום שבו נדרשות התנדבות ונטילת אחריות, אתה מוצא את הציבור הזה, שאומר, כסיסמת הצופים, "היֱיה נכון"; ורק בתחום אחד אנחנו נכשלים כישלון חרוץ: בתחום הפוליטי.

אני מכיר את חברי הכנסת, כולם אנשים יוצאים מהכלל. בהחלט נבחרת ראויה. אני לא רואה הבדל אידיאולוגי גדול ביניהם, בוודאי לא ביחס למאבק על זהותה היהודית של המדינה, ביחס לשלמות ירושלים ולהתיישבות ביש"ע ובהתנגדות למדינה פלשתינית. אבל משהו גורם למערכת הפוליטית שלנו להיות לא רלוונטית. האם יש לנבחרינו תדמית מתנשאת ומסתגרת? האם ההסתה התקשורתית נגד הציבור הכתום אשמה בכך? אולי בגלל שהציונות הדתית הפכה להיות שק החבטות של החברה הישראלית?

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה קרה לנו אחרי הגירוש. אנחנו מאשימים את זולתנו ולא מסתכלים פנימה לתוך עצמנו. האם ניסינו לבנות משהו חדש בשלוש השנים האחרונות?

אין ספק שיש לכך גורמים רבים, אולם יש גורם נוסף: חוסר הדמוקרטיה והנטרול ההדדי. אומנם גם ביתר מפלגות הימין אין דמוקרטיה, אך המנהיגות התקיפה של הרב עובדיה, שבוחר את חברי הכנסת (חלקם נותרים אלמונים במהלך כל הקדנציה), ושל איווט ליברמן ב'ישראל ביתנו' – משמשים תחליף.

רבות נכתב על מבנה הרשימה בחודשים האחרונים. למפלגת 'הציונות הדתית' מגיע פרס ראשונים בנושא, על שיצאה ל"מפקד אחי"ם". התרעננות מהסוג הזה עשויה להפיח רוח חדשה ולהביא לסחף חיובי ולהרחבת השורות. אבל קיימים שני חסרונות: האחד, אח"י יצאה למפקד בפעולה חד-צדדית, וחד-צדדיות בפוליטיקה, כמו בחיים, לא מתקבלת. והשני, שאנשי אח"י לא נתנו תשובה ראויה לבעיית השחיתות העלולה לנבוע ממִפקדי ארגזים כפי שאנו רואים במפלגות הגדולות.
ואולם, נראה שלמפלגות האחרות המרכיבות את האיחוד נוח יותר לשמור על הסדר הקיים, שמשמר את מקומם של חברי הכנסת הנוכחיים. דומני שהציבור מאס בשיטה זו, שלא מאפשרת רענון והתחדשות.

יש הקוראים להקים ועדה מסדרת על-ידי אישים שהפוליטיקה כבר מאחרי גוום (הרב רוזן), אולם נראה לי שאופי של הציבור היהודי-לאומי אינו מתאים לכך, והתהליך הדמוקרטי המשולב הכרחי.

פריימריס פתוחים

לאחרונה פרסם ד"ר אשר כהן תכנית פעולה שדומני שעונה על רוב הבעיות. הצעתו, המבוססת על פריימריס פתוחים, עוסקת בתהליך מובנה, שיביא בסיומו לרשימת מועמדים שתיבחר על-ידי הציבור הרחב.

התהליך יתחיל בהקמת מועצה ציבורית שתשקף את הגיוון של הציבור היהודי-לאומי (לאחר סקר מקצועי מקיף ואמין שיבדוק את הנושאים החשובים לציבור ומגמות ההצבעה והנטיות הפוליטיות שלו). המועצה הציבורית תלווה ותנחה את שלבי האיחוד הפוליטי ואת תהליך בחירת יו"ר התנועה ומועמדיה לכנסת. המועצה תפנה לציבור בכלי התקשורת, ותבקש מהראויים לכך להציג את מועמדותם. לאחר הגשת המועמדויות, תרכיב המועצה רשימה של כחמישים מועמדים לכנסת ולראשות הרשימה. המנגנונים של המפלגות הקיימות יקבעו (על-פי מפתח מוסכם) כ-25 מועמדים, ו-25 נוספים ייקבעו על-ידי המועצה הציבורית. ברשימה הסופית שתורכב, ימצאו את מקומם מועמדים שישקפו את כל גוני הקשת היהודית-לאומית, ארגוניה ומוסדותיה החשובים.

הפריימריס, כאמור, יהיו פתוחים וחופשיים. כל מי שמזדהה עם הציונות הדתית ו/או מגדיר עצמו כיהודי-לאומי יוכל להשתתף; התנאי היחיד להשתתפות יהיה חתימה על טופס הצהרת הזדהות עם עקרונות התנועה (ייתכן גם בחתימה על הצטרפות לתנועה).

כל בוחר יתבקש לסמן מספר מוגדר של מועמדים לכנסת ואת יו"ר התנועה מתוך הרשימה.

לעניות דעתי, השיטה המוצעת טובה על אף שאינה מושלמת (יש יתרון לבעלי ממון ולידוענים, וצריך לנטרל אותו בדרכים שונות), והיא עונה על מרב הכשלים של השיטות האחרות המוצעות. ראשית, שיטה זו מנטרלת, במידה רבה, את השחיתות המתלווה למערכת של מפקד שבה פוקדים מקצועיים מביאים ארגזי בוחרים. שנית, בשיטה זו החשש להטיה על-ידי קבוצות שאינן מזדהות עם מטרות התנועה אבל רוצות להשפיע על הרכבה (כמו קבוצות החרדים וקבוצת עומרי שרון בליכוד או הערבים במפלגת העבודה) קטן בהרבה, בפרט כשמדובר בכמות מצביעים גדולה מאוד, וכל מצביע יתבקש לחתום על מסמך העקרונות.

יתרונה של השיטה בכך שהציבור הרחב ירגיש שהוא שותף למהלך, השורות יורחבו, ויש לקוות שהרשימה שתיבחר תרחיב בהרבה את פוטנציאל הבחירה של המפלגה המאוחדת, וניתן יהיה לפנות ולבקש את אמונם של ציבורים נוספים שעד כה הצביעו לש"ס, לליכוד ולישראל ביתנו.

בנוסף, אני סבור שטלטול וניעור המערכת עשוי להוציא את הציבור מתחושת המפלה והדיכאון, מהדעיכה לתוך הייאוש והתסכול, ומעל לכל, להוציא אותם מהבית. לכן, לשיטה המהפכנית יש פוטנציאל כי היא חדשה, היא לא נוסתה על-ידי אף מפלגה, וניתן לצפות שההתעוררות וההתחדשות יפיחו רוח חדשה בציבור.

אני קורא למפלגות האיחוד-הלאומי-מפד"ל לאמץ את השיטה, ולהתחיל בצעדים ליישומה.