בשבע 284: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , ו' באדר ב תשס"ח

שאלת השבוע: כיצד יש להגיב על רצח התלמידים בישיבת מרכז הרב?

להפוך שמונה מאחזים ליישובי קבע/ פרופ' רפי ישראלי, מזרחן, האוניברסיטה העברית

לפי דעתי, המאחזים שהיו מיועדים לפינוי – צריך לקרוא לכל אחד מהם על שם הנרצחים. אם הפלשתינים חושבים שלרצוח נערים שלומדים יעזור להם במאבקם לשחרור הלאומי שלהם, צריך להראות להם שלא היא. מה שעמד להיעקר – ייהפך ליישוב קבע. כך נחנך אותם למשטר של גמול ועונש.

כמו כן, כמו כל מדינה השומרת על עצמה מפני טרור – יש להגביר את השמירה. בכל כניסה למסעדה יש שומר, ועל אחת כמה וכמה שבמקום שיש בו נערים שינהיגו את הדור הבא צריך להיות שומר, ואסור להפקיר אותם.

זאת ועוד, לצערי, ממשלת ישראל אימפוטנטית ולא עושה דבר. הממשלה צריכה להתעשת ולהיות נחרצת יותר במדיניות מול הפלשתינים. היום חילקנו את הפלשתינים לשניים, ואמרנו שיש חמאס שעמו אנו לא מדברים, ויש את אבו-מאזן המוגדר מתון. אבל על אף החלוקה הזו, הפלשתינים מפציצים אותנו מדי יום ביומו, ואנו נותנים להם אוכל. ולא רק זה, מאחורי הקלעים, בשקט-בשקט, כן מדברים עם חמאס, ורומזים להם שברגע שכוחם ייחלש – שיבקשו הפסקת אש ואנו נסכים.

חושבים שאבו-מאזן מתון. איזה מתון? הוא הודיע לאולמרט כי לא יכיר במדינה יהודית. הוא גרוע כמו חמאס, והוא אותו אבו-מאזן שעשה את הדוקטורט שלו על הכחשת השואה. הוא לא התכחש לדברים מעולם, ועל כן צריך להפסיק את הטיפשות הזו של חלוקת הפלשתינים לשניים. זו הבחנה מלאכותית, ואם נפסיק אותה יהיה מסר ברור שעל כל מכה – עם ישראל משיב מכה אחת שבעתיים.

רק אם נרגיל את הערבים שאנו עונים בעוצמה רבה על כל פיגוע, ייפסקו הפיגועים בנו. כרגע המצב הוא שהפלשתינים יכולים לעשות מה שהם רוצים, ואנו לא יכולים לעשות דבר.

לשנות את היחס לערביי ישראל/ ח"כ חיים אמסלם, סיעת ש"ס

מהפיגוע במרכז הרב אני פגוע אישית. נריה כהן ז"ל קרוב משפחה רחוק שלי. אמא שלו היא אחיינית של גיסי.
ולשאלה עצמה: ברור שאנו צריכים להתחיל ללמוד ולאמץ ולהפנים בתוכנו את אמרת חז"ל "הבא להורגך – השכם להרגו". אנו צריכים לדעת שיש לנו עסק עם אנשים הקמים להורגנו, ולצערי, כנראה רבים וטובים בעם הזה משלים את עצמם שהאויב רוצה שלום.

אני הייתי מאמץ גם את הפרשנות לפסוק "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" במובן המובא בשם הרמב"ם: ככל שאנו מעדיפים ורצים לשלום עם שונאי שלום, אנו מביאים ומעוררים סכסוכי שלום עלינו. הרי כל צעד שלנו לשלום מתפרש אצל האויב בתור חולשה, והם מרשים לעצמם להכות בנו ללא רחם. כל רצון לוויתור על חלקי ארץ עבור אויב ששונא שלום מתפרש אצלם בצורה עקומה.

הפיגוע האחרון הוא בבחינת אות משמיים שכל אלה שמשלים את עצמם שהנה מגיע השלום – שהם יבינו אחת ולתמיד שהכל אשליה. במשך שנים המדיניות של שוחרי השלום לא השיגה כל שלום, והגיע הזמן לחשבון נפש.

הגיע הזמן שהממשלה תיטיב אם תתחיל לנקוט צעדים שיחזירו את הגאווה הלאומית שלנו. היכן נשמע דבר כזה, שבבית רוצח נתעב תוקם סוכת אבלים ויונפו דגלי אויב? היכן נשמע שמדינה מופגזת שנים בדרום הארץ שותקת ומחרישה מפני אימת "מה יאמר העולם", "מה יגידו בשמאל"? לצערי, ידינו כבולות בשלטון הבג"ץ, בבחינת "בג"ץ עליך ישראל".

על הממשלה לצאת באמירה ברורה, ששום פיגוע או מעשה נתעב לא יביא אותנו לוותר על חלקי נחלת אבותינו, ועליה לבצע רוויזיה בכל דרכי ההתנהלות כלפי ערביי ישראל. הרי המחבל היה בעל תעודת זהות כחולה. הגיע הזמן לעשות חשבון נפש, להתחיל להפעיל הרתעה ולהפסיק להיות יפי נפש.

להפסיק את המשא ומתן על ירושלים/ דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע

בכל פעם שממשלת ישראל מציעה לערבים ויתורים מרחיקי לכת על חלקי מולדת, כולל חלוקת בירת הנצח ירושלים, תגובתם המיידית היא מתקפת טרור רצחנית. כך אירע לפני כשישים שנה, עוד בטרם הקמת המדינה, כך אירע לאחר שאהוד ברק עשה זאת בקמפ דיוויד, וכך קורה גם עתה בשדרות, באשקלון ובירושלים.

על כן, התגובה הראשונה והמיידית לטבח במרכז הרב היתה צריכה להיות הפסקה מוחלטת וסופית של המשא ומתן המתנהל עם אבו-מאזן וחבר מרעיו. הטענה כאילו הטרור המופעל נגדנו מקורו בפלג אחד ואילו המשא ומתן מתנהל עם פלג אחר – כביכול "מתון" – היא אחיזת עיניים שקרית, המשווקת לנו על-ידי ממשלת ישראל עצמה. אבל ממשלת אולמרט-ברק-לבני ממשיכה בעיוורונה ובאיוולתה לנהל משא ומתן על חלוקת ירושלים, ואף לא מצאה לנכון להשעותו – ולו סמלית – במהלך ימי השבעה. הפסקת המשא ומתן היתה צריך להיות  ה"סור מרע".

בו בזמן היתה צריכה הממשלה לנקוט ב"עשה טוב" של חידוש תנופת הבנייה והפיתוח ברחבי ירושלים, השומרון ויהודה, וכשלב ראשון ומיידי הייתה צריכה  להסיר את חרפת ההקפאה המוחלטת, החלה אף על הגידול הטבעי. הדבר היה צריך להיעשות לא בצעדים קטנים וכמעט חסרי משמעות, המכוונים לרצות שותפה קואליציונית, כי אם בתנופה גדולה ומתוך הכרת הערך הציוני שבדבר.

אך אין אנו תולים תקוות בממשלה הרעה הזאת. מצערת שבעתיים העובדה שממשלת אולמרט נשענת על קולותיה של סיעה ששמירת שלמות ירושלים וחיזוק עולם הישיבות בגרונה, אך בידיה מעניקה חיים לממשלה שאינה מגיבה על רצח מתועב של תלמידים בישיבה בתוככי ירושלים. כל כך רופסת היא הממשלה בחוסר תגובתה, שאפילו את חרפת סוכת האבלים בג'בל מוכאבר לא הסירה.

על כן, עלינו – על כל ציבור נאמני ארץ ישראל – מוטלת המשימה לפעול עתה ביתר שאת לחיזוק ההתיישבות, לעצירת תוכניות העוועים של ביתור הארץ ובירתה, ולחיזוק התודעה הלאומית, האמונית והציונית בקרב הציבור הרחב. למחויבותנו זו, שהיתה קיימת מאליה, נוספה עכשיו החובה כלפי זכרם ומורשתם של קדושי מרכז הרב, הי"ד.

מודיעין, ענישה והגברת הבנייה/ הרב יעקב מדן, ראש ישיבת 'הר עציון'

מטרתנו אינה נקמה או ענישה לִשְמן, אלא הגברת הביטחון. לצורך זה אני רואה בעיקר שלוש דרכים:

1. שיפור הקיים – המודיעין, פעולות המניעה והאבטחה. גם היום עושים צה''ל והשב''כ מעל ומעבר, ומצליחים למנוע פעולות טרור רבות. אלא שפעולות הגנה ומניעה בלבד, טובות ככל שתהיינה, הצלחתן תהיה מוגבלת ונהיה צפויים, חלילה, לדברים קשים כאלה גם בעתיד.

2. הגברת ההרתעה על-ידי ענישה אפקטיבית. הענישה שננקטה כאן היתה מניעת הביטוח הלאומי של המחבל המתאבד מן המשפחה. אין בכך די. גירוש המשפחה והחרבת ביתה הם צעד מרתיע, העשוי לגרום למחבל עתידי להימנע מרצח. אומנם מדובר על צעד לא דמוקרטי, לא הומאני ולא בהכרח צודק, אך אם חפצי חיים אנו, במאבק האכזרי המתחולל כאן, נראה שזהו צעד הכרחי המתבקש ממצב המלחמה השורר כאן, על אף חוסר הנעימות וחוסר הצדק שבו.

דא עקא, אינני רואה את בית-המשפט שלנו שש לאשר פעולות כאלו כלפי ערבים. בייניש, פרוקצ'יה, ארבל ורוב תואמיהן אינם שולחים את בניהם לישיבות כמרכז הרב או מקור חיים, ואיני בטוח שקרביהם נהפכים בקרבם מעבר למחיצת הזכוכית המנטאלית שדרכה הם משקיפים על מה שקרה. הם צריכים להסביר את החלטותיהם לעמיתיהם בלונדון ובכל כנס בינלאומי שהם שוהים בו. מי שלא אישר אתמול את הפסקת אספקת החשמל לעזה בעת שילדי שדרות רצו מבוהלים אל קירות המגן, לא נראה לי שיאשר מחר צעד לא דמוקרטי כגירוש משפחת מחבל לצורך הגברת ההרתעה.

3. הצעד האפקטיבי ביותר הנראה לי כשווה ניסיון הוא הגברת ההיאחזות היהודית מעבר לקו הירוק באישור ממלכתי.

כשהם יידעו שמעשי רצח שלהם מביאים להגברת הבנייה אצלנו, הם יחשבו פעמיים אם זה כדאי להם. זו הייתה התשובה הציונית הקלאסית לרצחנות הערבית בימים שלפני קום המדינה וגם אחרי קומה. בגין נהג כך כשחוקק את חוק רמת הגולן כתשובה לתוקפנות הסורית. צעד דומה היה החרמת האוריינט האוס אחרי הפיגוע הרצחני בקפה סבארו. אישור הבנייה עתה בגבעת זאב הוא צעד אחד קטן בכיוון הנכון.