בשבע 284: "יש לנו שאלות על הממשלה, לא על הקב"ה"

אפילו הפסיכולוגים עמדו משתאים נוכח העוצמה הרוחנית שהקרינו תלמידי ורבני הישיבה לצעירים בליל הטבח ב'מרכז הרב', תוך כדי בכי וזיהוי שמות החברים שנרצחו.

חגית רוטנברג , ו' באדר ב תשס"ח

ציטוט: ציטוט:

ציטוט:


ביום שני השבוע, לראשונה מאז הטבח שהתבצע שם בסוף השבוע שעבר, התכנסו תלמידי ישיבת 'מרכז הרב' בספריית הישיבה. שיירי הדם האחרונים מתחת לארוניות נוקו, והסדר באולם הלימוד הושב על כנו. רק ספרי הקודש נקובי כדורי הקלצ'ניקוב וסימני היריות בדלת הכניסה הסדוקה העידו על הרוצח שהשתולל כאן ללא מעצור במשך דקות ארוכות, וגדע את חייהם של שמונה מתלמידי הישיבה הגבוהה והישיבה לצעירים הסמוכה.


הרב מיכאל הרשקוביץ: "אנחנו יודעים היטב שאת המדינה הזו מובילים כוחות עלובים טרוטי עיניים, שהורסים אותה במשך כמעט 20 השנים האחרונות. הרוממות והמשמעות האמיתית של עם ישראל היא מהם והלאה, ולכן הם מהמרים ללא הפוגה, הורסים כל מה שיש. אף פעם לא היתה שפלות כזו כלפי אומות העולם. אולי הניסיון הזה בא לבטא היכן נמצאת הציונות והיכן לא"
"20 שנה משפילים את העם הזה", זעק אחד מרבני הישיבה באוזני התלמידים, "הורסים כל מה שיקר לנפש האומה! אי אפשר יותר! צריך לנער את העם הזה, שייצא מהטמטום. הדבר בלתי נסבל, אי אפשר להבין. עושים אותנו עבדי עבדים. חושבים שהחירות האמיתית היא שנהיה כמו הגוי. אבל צריך שנהיה נאמנים לעצמנו. לצאת מכל העבדויות וכל החולשות.
"הקרבנות הקדושים הללו, הדם שלהם זועק - תתנערו!" הדהדה קריאתו בחלל הספרייה, "צריך לצאת מכל העבדויות והשעבודים ולחזור לעצמנו. הישיבה הזו היא מורה הדרך לייעודו של העם היהודי. הפגיעה הזו היא פגיעה בלב. פה הלב של כל העשייה האמיתית של המדינה והעם היהודי. מרן הרב (קוק) זצ"ל, תורתו הכתה שורשים משך עשרות שנים והביאה למפעל גדול ומפואר.

"אנו צריכים לעמוד על המשמר, משמרת הקודש, לאסוף עוד חיילים לעניין", תבע הרב, "ללמוד כמה שניתן יותר את הדברים, להעמיק ולהחיות בהם את כל האומה האומללה הזו. 20 שנה אנו הולכים מדחי אל דחי. נביאי שקר, עגלים הקימו לנו. צריך להעביר את כל הדברים האלו מן העולם. צריך להשקיע הרבה כוחות. האחריות היא אדירה, אך הדבר בנפשנו".

הקריאות הללו, שפרצו מקירות ליבו של הדובר, מבטאות במשהו את הרוחות הסוערות המנשבות בימים הללו בבית המדרש, במסדרונות ובחצר הישיבה, ואת הניסיון לעכל ולהתרומם לאחר הטלטלה הגדולה שפקדה את בית המדרש המכונן והמעצב של הציונות הדתית. בשיטוט אקראי בצהרי היום ב'מרכז הרב' השבוע, אפשר היה לשמוע דיון המתנהל בטונים גבוהים בין אחד הרבנים לקבוצת תלמידים בשאלה האם התגובה הנכונה לטבח היא בהתכנסות פנימה לבית המדרש או דווקא בעשייה ובחיזוק האחיזה במזרח ירושלים, למשל. תלמיד אחר פורש את משנתו בהתלהבות באוזני אחד מרבני הישיבה: "כל הזמן מסיטים את הדיון לנושא האיפוק וההבלגה, או לשאלה האם היה שומר בשער. צריך לדבר על ג'בל מוכבר, על איך להעיף את הערבים", הוא מסביר בלהט.
 
יש שאלות על הממשלה
   
ראש ישיבת 'מרכז הרב', הרב יעקב שפירא, שאך לפני מספר חודשים קיבל את עול הנהגת הישיבה לאחר פטירת אביו הרב אברהם שפירא, נאלץ לעמוד עכשיו במבחנים שאותם לא שיער. לחבר שאמר לו משפט בנוסח: "תראה איך הקב"ה חסך מאביך, ר' אברום, את כל הצער הזה", הוא השיב נחרצות: "אם הוא היה פה - זה לא היה קורה". בינתיים, לוח הזמנים שלו עמוס לעייפה בניחומי אבלים, התכנסויות עם הצוות החינוכי, שיחות עם תלמידיו, קבלת גילויי הזדהות מכל גווני הציבור, ופגישות עם אישי ציבור ופוליטיקאים שמגיעים לביקורי הזדהות בישיבה. ספקות באמונה, בכל מקרה, נמצאות אצלו מחוץ לתחום. הוא אמנם נתקל בשאלות של תלמידים ואף רואה בהן צורך לגיטימי, אבל השאלות ברובן אינן שאלות באמונה. "יש לנו יותר שאלות על הממשלה מאשר על הקב"ה. עליו אנחנו סומכים", אמר השבוע לשואלים. לתלמידים הוא מעביר מסר של התחזקות כפל כפליים בכל מה שעשו עד כה, בין בלימוד ובין בתחומים אחרים. כל שונאי ישראל ידעו שאם מחלישים בנו את הצד הרוחני זו נקודת התורפה שלנו, הוא אומר להם.  את הפרס הזה אסור לתת להם. צריך להתחזק, לדרוש מעצמנו יותר, להתבונן יותר. הקב"ה מנסה את האדם בניסיונות שיש לו כלים לעמוד בהם.

גם בתוך האסון מוצא הרב שפירא נסים, כמו העובדה שאברכים בעלי משפחות, שבדרך כלל ממלאים את הספרייה בשעות הללו, נתקלו דווקא השבוע, כל אחד מסיבותיו, במחויבויות קודמות אחרות, ולא הגיעו ללמוד בספרייה כדרכם. כאשר נשאל האם אין לו קושי בהבנה מדוע נשתלחה יד המרצח דווקא בישיבה, השיב הרב כי הוא כלל לא מתפלא - הרי תמיד הסיירת והקומנדו נפגעים ראשונים, כהגדרתו. בהקשר זה סיפר הרב על ניחום אבלים טרגי בו השתתף אביו זצ"ל, כאשר אחד האבלים הקשה בפניו: "איך ייתכן שהקב"ה עשה לנו כך?" ר' אברום השיב בפשטות: "מותר לשאול שאלות. אבל תדע שאם אני ואתה היינו מנהלים את העולם, לא היינו יוצרים עולם יותר יפה מזה שעשה הקב"ה. לא כל דבר אפשר להסביר".

אל ראשי הציבור שאיתם שוחח השבוע פנה הרב שפירא בדרישה לשנות כיוון: "היהדות דורשת במקרים אלו חשבון נפש גם במישור הכללי. עיניים עוורות צריכות להיפקח ביחס לשאלה מה תפקידנו במקום הזה, בזכות מה אנחנו נמצאים פה, איך צריך להתנהג בכל מקרה בו יש פגיעה ביהודים. אנו מתפללים 'תן כבוד ה' לעמך' - שיהיה לנו כעם קצת כבוד עצמי. מכניסים לתודעת הציבור כל מיני עורמות, אבל הציבור מרגיש שמשהו פה לא נורמלי ומצפים לתגובות יותר נורמליות".

ביקורה השבוע בישיבה לצעירים של השרה יולי תמיר, שנתקלה בקריאות נזעמות בעת צאתה ממתחם הישיבה, הציף את שאלת היחס לנציגי הממשלה ולעומד בראשה מצד הנהגת הישיבה. בישיבה אומרים כי הם פטורים מלקבל החלטה האם לאפשר לאולמרט לבקר במקום, מהטעם הפשוט שראש הממשלה לא טרח עדיין לבקש רשמית להגיע לישיבה. "ראש הממשלה מכיר היטב את הבית הזה, מרכז הרב. היו תקופות יפות בחייו שהוא ביקר בה והזדהה איתה. אם היינו יודעים שביקור נוסף שלו במקום הזה יחזיר אותו לשורשיו הקודמים - לא היה לנו שום ספק", רומזים בהנהלת הישיבה. באשר לשרה תמיר, אומרים בהנהלה שהיא כפתה את ביקורה על הישיבה לצעירים, וקריאות המתנגדים היו רק זעקה על חוסר הרגישות שהביא אותה להעז להגיע למקום הזה.

בישיבה זועמים על סוכת האבלים שהקימה משפחתו של המחבל בג'בל מוכבר, ועל שממשלת ישראל טרם מצאה את הדרך לעשות את הצעד המתבקש ולפרקה: "זה פשוט לרקוד על הדם", התריע ראש הישיבה באוזני השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, "לאפשר לערבים שיקימו שם אוהל והבית יישאר על תילו? מה ההסתתרות הזו מאחורי טיעון משפטי? בירדן לא אפשרו למשפחתו של המחבל להקים סוכה, אז בישראל כן?". בהנהלת 'מרכז הרב' אומרים שתלמידים בישיבה קיבלו פניות מתאי סטודנטים באוניברסיטאות, שביקשו מתלמידי הישיבה להצטרף לפעולה כנגד אותה סוכת אבלים.

נעמוד בנסיון


יהודה ידיד, תלמיד בישיבה לצעירים: "המחבל נכנס לספרייה, צעק משהו בערבית ונתן מכת אש. חטפתי ריקושט קטן, לא משהו רציני. הוא המשיך לירות ואני נכנסתי בין שתי עמודות ספרים. הוא עבר ארונית ארונית, והבנתי שאם אני נשאר שם - אני חוטף כדור בראש"
הרב מיכאל הרשקוביץ, מבכירי הר"מים בישיבת 'מרכז הרב' ורב היישוב נריה, אומר באנחה כבדה: "דורות גדולים יצאו מהבית הזה, הפגיעה בו קשה מאוד. זו פגיעה בלב ממש". אולם בניגוד לאנשי התקשורת למיניהם, שתרו השבוע אחר משברים באמונה, זעזועים וספקות בקרב הגרעין הקשה של הציבור המאמין, הרב הרשקוביץ רואה דווקא באותה פגיעה בלב תהליך שמטרתו לחזק ולממש ביתר שאת את הפוטנציאל האמוני הנטוע בלבבות: "זה בדיוק הרעיון של ניסיון. תפקידו להוציא לפועל את יראת השמיים שיש באדם, את ה'אני מאמין' שלו. כיוון שבישיבה הזו יש תורה ויראת שמיים - אנחנו עומדים בניסיון, ומתעלים דווקא מתוך המשבר הגדול". את תפישת ההתעצמות מתוך הניסיון מחיל הרב הרשקוביץ גם על כלל הציבור הדוגל בהשקפתו של הרב קוק זצ"ל: "הניסיונות מחייבים אותנו להיות חזקים ועוצמתיים יותר בדרכנו. הדבר הזה לא יהרוס אותנו אלא אדרבה, יוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות בצורה יותר חזקה".

מהו המסר שיוצא מהישיבה למחנה האמוני-לאומי בעקבות הטבח?

"למרבה הצער, המחנה פנימה מפורר ומפורד, ובעניין הזה התיקון צריך לבוא קודם בתוכנו. אולי הדברים באו לעורר אותנו לעניין הזה, שצריכים להיות מאוחדים. מתוך כך נוכל להשפיע גם על הציבור הכללי".

אולם את הביקורת היותר נוקבת מותח הרב הרשקוביץ כלפי אלו האוחזים במושכות השלטון, לדורותיהם: "אנחנו יודעים היטב שאת המדינה הזו מובילים כוחות עלובים טרוטי עיניים, שהורסים אותה משך כמעט 20 השנים האחרונות, בפרט מאז עליית רבין לשלטון. הם מהמרים על חייה וקיומה של המדינה. הרוממות והמשמעות האמיתית של עם ישראל היא מהם והלאה, ולכן הם מהמרים ללא הפוגה, הורסים כל מה שיש. אף פעם לא היתה שפלות כזו כלפי אומות העולם. אולי הניסיון הזה בא לבטא היכן נמצאת הציונות והיכן לא". אולם במבט אמוני, אומר הרב הרשקוביץ, יש לבחון את התהליכים בפרספקטיבה היסטורית, "ולהאמין שבתוך החורבנות נמצאים זרעי הגאולה. גם בשפלות הנוראה והכואבת טמונים גרעינים לגילוי האמת. אמנם קשה עדיין לזהות אותם, אולם אנו כבר רואים גילויי התעשתות פה ושם".

במסגרת השפלות עליה מצביע הרב הרשקוביץ, הוא גם תוקף את התנהלות הממשלה ביחס להריסת ביתו של המחבל: "הם מנסים להצטעצע בתירוצים משפטיים מטופשים כביכול", הוא אומר, ומסביר שבעצם אין לו כבר ציפיות ממערכת כה מושחתת ומסואבת, כלשונו: "מה יש לצפות מהם? כל אחד שם מפרכס את השני, והכל נבנה על זה".

יש איזו נקודה מעשית אותה יש לחזק כעת בקרב ציבור נאמני א"י?

"צריך להשתדל לעשות הכל בצורה חכמה שתביא תועלת ולא נזק. אבל הציבור שלנו צריך יותר ויותר להוביל. יש לו את כל הכוחות לעניין הזה. לצערי, חלק גדול מהציבור שלנו התרגל לשבת מתחת לשולחן ולחטוף את הפירורים שזורקים לו. זה מטופש, האמת מחייבת שנתפוס את ההנהגה. בימים האחרונים פגשנו בישיבה פוליטיקאים שמוגדרים כתלמידי ז'בוטינסקי. הם מדברים באידיאולוגיות גבוהות, אבל באמת הכל כל כך עלוב, שפל ושדוף. הציבור שלנו צריך לעשות יותר כדי להאיר את גדלות הדברים שאנו מדברים עליהם כל הזמן".

לדברי הרב הרשקוביץ, יש כבר התקדמות בכיוון, שכן הוא מזהה בתוך המחנה התגברות של הכוחות החזקים ואמירות תקיפות יותר דווקא בעקבות הגירוש.   

צעקתי: מחבל, מחבל!

את המהלומה הקשה יותר מבחינת מספר הנרצחים ספגה הישיבה לצעירים (ישל"צ) הסמוכה לישיבת 'מרכז הרב', שבה לומדים נערים בגיל תיכון. התלמידים הצעירים, כצפוי, עדיין לא חזרו לשגרת לימודים. בין ניחום אבלים אחד למשנהו ובין סבבי ביקורים בבתי החולים אצל חבריהם הפצועים, הם מקבלים שיחות חיזוק מפי רבנים ומפי נפגעי טרור ושכול, כמו בני משפחת דיקשטיין, שאיבדו הורים ואח קטן, ועוד.

בשיחות החצר עדיין משחזרים מדי פעם איך בדיוק זה קרה, כיצד נפצע החבר ההוא ומה מצבו כעת, ומכריזים שבעצם כבר די נמאס להם מההתעניינות התקשורתית. אחד הפצועים קשה, שמעון בלזם, מספרים חבריו, חטף כדור הישר לריאה. הוא הצליח לגרור את עצמו אל מחוץ לספרייה, ונמלט אל המקלט בו שוכן מכון 'הלכה ברורה'. הרב ברוך כהנא, מרבני המכון, קיבל אותו שם ומייד החל לטפל בו. "הצמדתי לו את היד לכיוון הריאה, ולחצתי עליו, כדי לאפשר לו לנשום. היה לו קשה בגלל החור בריאה", משחזר הרב כהנא.

פצוע אחר, אלחנן כהן, היה בין היושבים בספרייה בעת שהמחבל החל לירות צרורות לכל עבר. בשלב מסוים נפסק הירי למספר שניות בשל מעצור בנשק. אלחנן ניצל את הרגע והסיט הצידה את קנה הרובה, שהיה עדיין רותח מהירי. כך הצליח להימלט מהספרייה, ובעקבותיו חברים נוספים, אך נכווה בפניו מקנה הרובה.

חיים אלסטר, תלמיד י"א בישל"צ, משחזר עבורנו כיצד נכנס המחבל לרחבת הישיבה ופתח באש אוטומטית לעבר תלמידים שעמדו מחוץ לספרייה. סימני פגיעת הכדורים על הרצפה והמדרגות עדיין ניכרים היטב. המחבל המשיך לכיוון הספרייה, שם שוב פתח באש, כאשר חלק מהלומדים מסתגרים בכיתות הלימוד הסמוכות, וחלקם מחפשים מחסה בין ארוניות הספרים העמוסות. "אלה שהיו בכיתות סגרו את הדלתות והתחילו להגיד וידוי. הוא עבר בין הארוניות וירה בכל מי שהתחבא שם. בדרך נס הוא דילג על הארונית בה התחבא אלחנן כהן, כך הוא הצליח לברוח". לאחר דקות ארוכות של ירי ורצח ללא הפרעה, הותקף המחבל ביריות אקדחו של תלמיד 'מרכז הרב' יצחק דדון. לאחר מכן נוטרל המחבל בידי סרן דוד שפירא, קצין צנחנים בקבע ובוגר הישיבה לצעירים, שנזעק מביתו הסמוך למשמע היריות.

יהודה ידיד, תלמיד כיתה י' בישל"צ, היה בספרייה בעת ההתקפה הרצחנית, וניצל בנס מן התופת: "ישבתי בספרייה, ופתאום שמענו יריות מבחוץ. התכופפנו, ואני התחבאתי מאחורי כוננית ספרים. המחבל נכנס, צעק משהו בערבית ונתן מכת אש. חטפתי ריקושט קטן, לא משהו רציני. הוא המשיך לירות ואני נכנסתי בין שתי עמודות ספרים. הוא עבר ארונית ארונית, והבנתי שאם אני נשאר שם - אני חוטף כדור בראש. בדיוק היה נס, והוא נכנס לתוך אחד הפתחים של הכונניות. בשנייה הזאת יצאתי מהמחבוא שלי, שהיה בצד השני של שורת הכונניות. רצתי ליציאה, והספקתי עוד להעיף מבט בפנים שלו. רצתי לפנימיות וצעקתי: 'מחבל, מחבל!'". ידיד לא מרגיש טראומה שמשתלטת עליו בעקבות האירוע, כיוון שברח מהמקום תוך זמן קצר. הכאב הגדול שלו הוא על חבריו למחזור שנרצחו.


הרב דוד שמחון: "האסון הוא כבד. המחבל פגע בנו ודיכא אותנו, אך לא פגע בשום דבר באמונה ובצדקת הדרך שלנו. אנחנו נמשיך ללמוד תורה בספרייה ביתר שאת. נמשיך להיאבק עוד יותר בעוז וגבורה על א"י. תלמידינו היו ציר מאבק מרכזי על הגג בכפר דרום, הם קיבלו מכות בעמונה, והם ימשיכו - הכל מתוך אהבת העם והארץ"
חיים אלסטר אומר שיש סביבם יותר מדי דיבורים על שאלות באמונה. "אני לא חושב שזה כך", הוא מכחיש את קיומם של הספקות, "רוב החבר'ה פה כבר עברו דברים בחיים. יש לנו מגורשים מגוש קטיף שלומדים איתנו, שגב אביחיל הי"ד נפצע בפיגוע ירי ורק לפני חודשיים עשה מסיבת הודיה". אלסטר מצפה לתגובה משמעותית של צה"ל לאירוע, כזו שתגרום למחבל פוטנציאלי לחשוב פעמיים לפני שינסה לבצע טבח נוסף: "הם צריכים להבין שזה לא כדאי להם". בעניין ביקורה של השרה תמיר, מאשר אלסטר כי התלמידים חשו מרמור ביחס לביקור השרה, על אף שראש הישיבה, הרב ירחמיאל וייס, ביקש מהם באותו בוקר לנהוג בה כבוד. "החבר'ה לא רצו שהיא תבוא", מסביר אלסטר "כי הם מרגישים שיולי תמיר היא חלק מהממשלה שהפקירה אותם. היא מהצד שלהם, לא שלנו".

דיברנו איך לא להתייאש

הרב דוד שמחון, המנהל החינוכי של הישיבה לצעירים, חוזר מביקור אצל תלמידו הפצוע שמעון בלזם, שירד היום לראשונה ממיטתו בבית החולים, ועשה את צעדיו הראשונים לאחר הפציעה. עיקר עבודתו החינוכית של הרב שמחון, יחד עם ראש הישיבה הרב ירחמיאל וייס וצוות הר"מים, מנותבת השבוע לסלילת דרך עבור התלמידים שתמנע מהם שקיעה באבל ובייאוש. את הימים האחרונים העביר הצוות החינוכי יחד עם התלמידים בשעות של בכי, בלי ניסיון להסתיר את הדמעות.

הרב שמחון היה היחיד מאנשי הצוות החינוכי שנשאר בישיבה באותו ליל חמישי. הוא קיווה לכמה שעות עבודה שקטות בטרם תחל מסיבת ראש חודש אדר בבית המדרש. כששמע את הירי, מיהר הרב שמחון, סא"ל במיל', לכנס את התלמידים למקלט, והחל לרכז רשימת נעדרים. בתום האירוע, נרמז לו כי ככל הנראה מדובר בשלושה הרוגים מתלמידי הישיבה.

המספר הזה נשמע לו נורא. תוך זמן קצר הוא נדרש להגיע לזיהוי הגופות, שהיו כבר עטופות בניילונים של זק"א, שרועות באולם הכניסה לישיבת 'מרכז הרב'. "באתי לזהות עם הרב איתן אייזמן. התחלתי לפתוח את הניילונים, והייתי בשוק: עוד תלמיד שלנו ועוד תלמיד. אמרתי שאני לא יכול לקחת על עצמי לבד את האחריות לזיהוי ורצתי לקרוא לרב וייס. התחלנו את הזיהוי מחדש, והרב וייס מזהה ואומר עוד שם ועוד שם. מבין השמונה היו שם חמישה תלמידים שלנו, ועוד בוגר משנה שעברה. זה היה קשה מאוד", הוא מספר, כשהזכרונות הטריים עדיין נותנים את אותותיהם בפניו. "אתה לא מאמין.

בחורים שרק אתמול לימדת אותם, דיברת איתם, גערת בהם. ישל"צ זו משפחה. נפגשים יום יום, וכל יום אנחנו לומדים יחד משמונה וחצי בבוקר עד תשע ורבע בערב. כמה התחככות יש בין הצוות לתלמידים. אני ראיתי הרבה נפגעים בחיים", אומר הרב שמחון, סא"ל במילואמים, בקול חנוק, "אבל לראות את התלמידים שלך כך - זה קשה מאוד".

לאחר רגעי הזיהוי הקשים, החליטו הרבנים להתפצל: הרב וייס יודיע למשפחות הנפגעים, והרב שמחון חוזר להיות עם התלמידים, שהמתינו במתח לעדכונים. "עד שהודענו למשפחות, ניסיתי לדבר עם התלמידים על דברים מרוממים. דיברנו על לא להתייאש ועל זה שארץ ישראל דורשת מסירות נפש בכל התקופות, לכל אורך תהליך הגאולה. דיברנו איתם ארוכות עד לפנות בוקר, והחבר'ה ישבו שעות ובכו. לקראת הבוקר, לאחר שכל המשפחות קיבלו את הבשורה המרה, יכולנו לגלות להם את שמות הנרצחים. עם כל שם שאמרנו - הם התחילו לבכות מחדש. אנחנו עודדנו אותם ואמרנו שמותר וצריך לבכות, אין בזה שום חולשה".

אולם למרות הבכי הקרינו התלמידים, המכונסים יחד, איזשהו כוח שלא היה מובן לאנשי המקצוע שהגיעו כדי לסייע להם בהתמודדות הנפשית: "החבר'ה ישבו ונאחזו אחד בשני. הפסיכולוגים שהגיעו עמדו בצד והשתאו לנוכח ההתכנסות הישיבתית והעוצמה הזו. אמרו לנו שבאירוע מהסוג הזה יש בדרך כלל מאה נפגעי חרדה. אצלנו היה רק אחד, שכבר שוחרר. הפסיכולוגים הודו שזה בזכות התהליך הרוחני שהתקיים כאן, תהליך רוחני מעומק הלב. הסברנו לתלמידים שהמוות אינו כיליון אלא מעבר לצורת חיים אחרת, ושיש לנו יכולת להשפיע ולהיות מושפעים מהחברים שהסתלקו".  

נמשיך ביתר שאת

איך יחגגו את פורים השנה בישיבה?


בישיבה אומרים כי הם פטורים מלקבל החלטה האם לאפשר לאולמרט לבקר במקום, מהטעם הפשוט שראש הממשלה לא טרח עדיין לבקש רשמית להגיע לישיבה. "ראש הממשלה מכיר היטב את הבית הזה, מרכז הרב. היו תקופות יפות בחייו שהוא ביקר בה והזדהה איתה. אם היינו יודעים שביקור נוסף שלו במקום הזה יחזיר אותו לשורשיו הקודמים - לא היה לנו שום ספק", רומזים בהנהלת הישיבה
"את שבת 'זכור' נקיים במתכונת שונה, שתעלה את זכר ההרוגים. בשבוע הבא נצא לטיול שנתי כמתוכנן, ואחר כך נחגוג את פורים במוצאי שבת. אני מאמין שעם מה שעשינו השבוע ואחרי הטיול, נצליח במוצאי שבת הבאה לעשות מסיבת פורים".

מה המסר שיוצא מהישיבה לציבור בעקבות הטבח?

"האסון הוא כבד. המחבל פגע בנו ודיכא אותנו, אך לא פגע בשום דבר באמונה ובצדקת הדרך שלנו. אנחנו נמשיך ללמוד תורה בספרייה ביתר שאת. נמשיך להיאבק עוד יותר בעוז וגבורה על א"י. תלמידינו היו ציר מאבק מרכזי על הגג בכפר דרום, הם קיבלו מכות בעמונה, והם ימשיכו - הכל מתוך אהבת העם והארץ. אף אחד לא יסיט אותנו במילימטר מהאמת שלנו, נמשיך באותה דרך".

התלמידים שלך עברו את הגירוש ומשברים נוספים לנוכח התנהלות השלטון, עד לרצח החברים שלהם שחוו עכשיו. זה לא יוצר אצלם מטען מצטבר של ניכור כלפי רשויות המדינה?

"זה יוצר, אבל אנחנו מתמודדים. לזה אנחנו מחנכים, לאזן ולא לתת לרגשות להשתלט על השכל. אבל השאלה היא האם ההנהגה תתעשת. הבן של הרב שרייבר מכפר דרום לומד פה. גירשו אותו מהבית ועכשיו יורים עליו באשקלון, אז מה עשינו?

"המדינה צריכה לפקוח עיניים ולראות שכל הדרך מקמפ-דיוויד עד עכשיו היא טעות נוראה, וצריך לשנות את כל הכיוון. יש פה ארץ אחת לעם אחד. מי שרוצה לחיות בשלום - בבקשה. מי שלא, מוזמן לחפש מקום אחר. אבל מי שרוצה מלחמה - במלחמה כמו במלחמה, בלי המוסר הצבוע של נשים וילדים שמסתתרים בבתים של מחבלים. אנחנו יודעים שהמלחמה שלהם היא לא על שטח, אלא על קיומו של עם ישראל בארצו. זה או אנחנו או הם".