חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 285ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

20/03/08, 13:13
אבי סגל

מסע הבזבוזים

בשבוע שעבר פרצה לחיינו הידיעה על "מסע התענוגות" לכאורה של בנימין נתניהו בבריטניה, בעת שעסק שם בהסברה בתקופת מלחמת לבנון השנייה. בזמן שכל עיתונאי ישראל עוסקים בשאלות חשובות כמו איך שורפים 131 אלף שקל בשבוע, אותי מעניינת דווקא השאלה השולית יותר: מה בדיוק הסביר נתניהו לבריטים בזמן המלחמה.

עם קצת דמיון והרבה היגיון, אפשר להניח כי הוא אמר להם בערך כך: "החיזבאללה פתח נגדנו במלחמה כאשר חטף חיילים וירה קטיושות על ערי ישראל, ולנו לא היתה ברירה אלא לצאת ולהילחם בו בכל הכוח עד לכניעה מוחלטת שלו. ברור לגמרי כי לא נגביל את צה"ל ולא נסכים על הפסקת אש עד שישובו שני החיילים החטופים הביתה, החיזבאללה יפורק מנשקו, וכל ערי ישראל יהיו בטוחים מפני טילים. כך אנו נוהגים מול איומי טרור, וכך נעשה גם בעתיד".

אני לא יודע כמה כסף בזבז נתניהו באותה נסיעה, אבל מפחיד לחשוב כמה מילים בוודאי הוציא לריק.

מפלגת שינוי

אחד הנושאים החביבים על עיתוני המגזר לאחרונה הוא הוויכוח המתחדש על שיטת הבחירות הפנימיות בימין. האם אנשי האיחוד הלאומי ייבחרו באמצעות משאל מתפקדים, משאל כללי או ועדה מסדרת – זו השאלה הטורדת כיום את מנוחתם של פוליטיקאים, עיתונאים ודוקטורים לענייני איחודים לאומיים; עליה הם רבים ומתגוששים – לעתים כמו מתאבקי סומו מיומנים, ולעתים כמו יצורים אחרים שגם הם נוהגים להתעטף בחיתולים.

מרוב עיסוק בשאלה הפרוצדורלית, נוטים האנשים לשכוח את המטרה האמיתית. בואו נהיה גלויי לב: מה שחשוב לנו, המצביעים, זו לא שיטת הצבעה אחרת אלא ח"כים אחרים. אולי גם חלק מהקיימים, אבל אנו דורשים לא מעט נציגים אחרים. הקאדר הנוכחי, וזה ברור כיום כמעט לכול, מיצה את קצה גבול יכולתו האלקטורלית. אם לקראת הבחירות הבאות, רשימת האיחוד הלאומי תתגלה כאטרקטיבית, מגוונת ומרעננת, ממש לא אכפת לי אם המועמדים ייבחרו בפריימריז או על ידי זריקת עיפרון בעיניים קשורות.

כל ילד בן שלוש יודע למה זקוקה המפלגה בבחירות הבאות. הרשימה שלה חייבת לכלול ייצוג הולם לצעירים, לנשים, למסורתיים, לעולים, ובעיקר לאנשים מוכרים ומוערכים ממאבקים חוץ-פרלמנטריים, אנשים עם יושר אישי ורוח לחימה שתאפשר להם להיאבק למען העם, התורה והארץ. אם אפשר גם שלא יהיו מסוכסכים זה עם זה – בכלל טוב. האם אין אנשים כאלה בציבור שלנו מלבד נציגינו הנפלאים והחשובים שבכנסת הנוכחית? יש, בטח שיש.

אם יהיו פריימריז אבל בסופם נקבל בדיוק אותם שמות לעוסים, האיחוד הלאומי עלול להתחרות עם מרצ על תואר המפלגה המנוונת ביותר בכנסת. חוסר היכולת במפלגה להסכים על שיטת הבחירות רק מוכיח את הצורך בדם חדש ונוצץ. לשם כך לא צריך פריימריז וגם לא משאל עם – רק יכולת מבט למרחוק של מנהיגי המפלגה המפולגת. למרבה הצער, היכולת הזו היא בדיוק התכונה העיקרית שבה הם לוקים.

משחק הדמעות

בעולם התיאטרון ישנו רחש-בחש מעצבן סביב בחירתם של זוכי פרס ישראל לתיאטרון. כידוע, הזוכים השנה הם ניסן נתיב ורנה ירושלמי - הוא מנהל בית הספר למשחק הנושא את שמו, והיא כוריאוגרפית ובמאית ותיקה. בחירות ראויות? ללא ספק, אלא אם כן אתם שחקני תיאטרון.

התגובה של מספר אנשי תיאטרון, כולל עודד קוטלר שהיה מועמד רציני לפרס ורק לאחרונה זכה בפרס חשוב אחר, היתה בכיינית. "האם אין שחקן הראוי לפרס?" תהו השחקנים בראיונות רדיופוניים, כאילו תפקידם של השחקנים חשוב מזה של אלה המגדלים ומדריכים אותם.

קצת נמאס מהטענות הקבועות על קיפוח במתן פרסים. בשנים שעברו זכו שחקנים בפרס ישראל, גם בשנים הבאות הם ייזכו, ועודד קוטלר יהיה מן הסתם אחד מהם. מותר פעם אחת לפרגן לאנשים אחרים – בעיקר כשמגיע להם.

חמסה עלינו

א. בכיר בליכוד אומר, כי פרשת "מסע התענוגות" של בנימין נתניהו תשתק את הליכוד. והשאלה היחידה היא, האם אשתו של אותו בכיר התייעצה בעניין עם האסטרולוגים שלה.

ב. בידיעות-אחרונות פורסמה תמונתה של האם החשודה בהתעללות בילדיה, תחת הכותרת "פני הרשע". הבטתי היטב בתמונה, ומתברר כי פני הרשע הם ספר קודש פתוח ומעליו כיסוי ראש.

ג. במו אוזניי שמעתי: כתבת בגל"צ הציעה לממשלה לתת סקופ גדול לתחנת אל-ג'זירה כדי להילחם בתעמולה הפרו-חמאסית המשודרת בה. אני מבין שלהיות שמאלן זה להציע מחוות ושטחים תמורת טרור כדי להביא שלום עלי אדמות, אבל קשה לי להבין כיצד כתבים צעירים יודעים לדקלם כל כך טוב קלטות שמאלניות מהאייטיז.

ד. עמנואל הלפרין, האיש והתרבות, עומד להיות שחקן בטלנובלה. כמה עצוב.

ה. בימים אלה אני מפתח שנאה בריאה לביטוי הפופולארי 'הכול דבש', צמד מילים שיש בהן עליזות מעורבת בציניות ישראלית מרירה. אגב, בעוד זמן לא רב יימאס הביטוי על כולם, בעיקר בשל עודף השמעות של הלהיט 'הכול דבש' בגלגל"צ, אבל תזכרו שאני הייתי ראשון. ואם כבר מחברים שירים על ביטויים מרגיזים, מתי כבר יגיע הלהיט הכובש "שיהיה לך יום נפלא"?

יודע את מקומי

אודה ואתוודה: מעולם לא הייתי גדול בתורה או בהלכה, וגם לא רופא מומחה, היסטוריון או דוקטור לפיזיקה גרעינית. למעשה, עד לפני כעשור, עיקר ההשכלה שלי הגיעה דרך ערוץ הבידור בטלוויזיה. מי שרצה, יכול היה לדלות ממני המלצה על סרט, תוכנית טלוויזיה או דיסק מוצלח, לשמוע פירוט של כל זוכי האוסקר ולדעת למי נשואה אליזבט טיילור בכל רגע נתון. אם היו מוציאים אנציקלופדיה לשטויות, אין ספק שהייתי יכול לכתוב בה מחצית מהערכים.

השינוי הגדול הגיע פחות או יותר עם נישואיי. קודם כל, משום שתרבות הפנאי שלי הצטמצמה לגבולות חדרי הילדים וחדר הכביסה, אבל גם משום שמשהו בתוכי השתנה. לא שנעשיתי רציני ובוגר יותר, כפי שיכולים רוב הקוראים להבחין די בקלות, אבל לפחות ניסיתי. התחלתי לקרוא יותר, ללמוד יותר ואפילו לחשוב מעט יותר, ובתאים שעדיין נותרו במוחי נותר הרבה פחות מקום להרהורים על ההבדל בין הזמר רובי ויליאמס לשחקן רובין ויליאמס. מהטלוויזיה התנתקתי, בסרטים אני ממעט לצפות, וגם דיסקים אני מקבל בעיקר מיחצ"נים של המגזר. העניין הילדותי שלי בעולם הזוהר הולך ופוחת – אחרי הכול, אני עומד להיות בן 50 בעוד 12 שנה.

הבעיה שנותרה היא, שכעת אני לא מומחה לשום דבר. למדן גדול כבר לא אהיה, כי אופי זה אופי, וגם הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה. בקצב הקריאה שלי, גם איש ספר לא אוכל להיות. את עולם המוסיקה, שבו נכחתי למשך דקה וחצי, נטשתי מחוסר זמן. אם להודות על האמת – גם יתר המקצועות ותחומי הידע משעממים אותי עד מוות. ובמשפט אחד: את הילדות עזבתי, ולכלל איש לא הגעתי, וכעת אני לא כאן ולא שם. סתם בנאדם בלי שום ייחוד, שום מומחיות שבה יוכל לבלוט מול שאר העולם.

מדי פעם יש בי הרהורים לנסות ולשקם את מה שהיה. אולי עדיף הבל אחד ביד מאשר שתי אנציקלופדיות על העץ. ייתכן כי הלקח הוא לא לנסות להיות מישהו אחר, לא לוותר על מה שכבר נצבר ונקלט בתוכנו, אלא אם מדובר במומחיות להרחת דבק. ללמוד ולדעת ולגוון את החיים זה יפה, אך יפה וחשוב גם לטפח את הייחודיות שכבר קיימת. ראו מה קרה לג'פרסון סמית' כשניסה להתבגר ולהפוך ממנהיג נוער פופולארי לפוליטיקאי טירון.

אינכם יודעים מיהו ג'פרסון סמית? לא ראיתם את הסרט? הו, יש לי מה לספר לכם. אז ככה...