גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 285ראשיהפצה

יובל מחפש תחפושת - סיפור לילדים

20/03/08, 13:13
חגית רוטנברג

יובל הביט באחיו הקטנים, שלבשו בהתרגשות את התחפושות החדשות לקראת המסיבה בגן ובבית-הספר. אחד מהם התחפש לכהן הגדול, האחר לאינדיאני והשלישי לגמד. אמא סיימה להלביש ולהוסיף לכל אחד את האביזרים הדרושים לתחפושת, ופנתה אל יובל, שעמד בצד: "נו, יובלי, למה אתה מתחפש השנה?". יובל לא השיב. המחשבות שלו היו במקום אחר לגמרי. הרי רק לפני חודשיים הוא חגג את בר-המצווה, כולם הסבירו כמה שהוא גדול ובוגר עכשיו. הוא חשב שלהתחפש זה משהו ששייך לילדים קטנים, ונער בגילו לא צריך להתעסק בשטויות האלו יותר.

אמא, כרגיל, קראה את מחשבותיו של בנה הגדול. היא ניגשה אליו ושאלה: "מה, יובלי, תחפושות זה דבר טיפשי, נכון? רק תינוקות בגן מתחפשים, זה מה שאתה חושב?", יובל הנהן קלות. אמא חייכה, והושיבה אותו על הספה לצדה. "אם כך, אתה בוודאי חושב שדוד שמואל הוא סתם תינוק ילדותי, נכון?". יובל כמעט קפץ מהמקום. דוד שמואל? הוא היה אחיו הצעיר של אמא, ויובל העריץ אותו מאוד. דוד שמואל היה חייל ששירת ביחידה סודית, ואסור היה לשאול אותו שום דבר על מה שהיה עושה. יובל רק שמע פעם את אמא ואבא מדברים על מבצעים ועל מחבלים שנתפסו, אבל הוא לא הבין מה בדיוק קרה עם דוד שמואל. "שמואל", הסבירה אמא, "משרת ביחידה מיוחדת בצבא שבה כל העבודה הסודית מתבצעת רק באמצעות תחפושת".

"תחפושת?". עכשיו יובל כבר לא הבין כלום. "כן, קוראים להם 'מסתערבים', והם מתחפשים לערבים, חיים ביניהם, וכך יודעים לגלות מחבלים מסוכנים ולתפוס אותם". "באמת?", נדהם יובל. "לא חשבתי שאפשר לעשות דברים כל כך סודיים רק בזכות תחפושת של ערבי".

יובל חשב לרגע, ופנה לאמא בהתלהבות: "את יודעת, גם לי יש דוגמה לתחפושת של מבוגרים". אמא הטתה אוזן, ויובל סיפר לה על גלית, הליצנית שביקרה אותו כששכב בבית-החולים עם רגל שבורה. "היא היתה כל כך מצחיקה! כל הילדים החולים ששכבו לידי לא התאפקו מלחייך כשהיא עשתה את הפרצופים שלה, אפילו שנורא כאב להם. באמת התפלאתי אז איך אישה מבוגרת כזו מתחפשת לליצן, עם אף אדום ותלתלים צבעוניים, אבל זה היה ממש כיף".

אמא טפחה בחיבה על שכמו של יובל: "נו, אז השתכנעת שתחפושת זה לא דבר כל כך טיפשי וילדותי? עכשיו כדאי שתנסה לחשוב על התחפושת שלך. יש רק עוד כמה ימים עד המסיבה בבית-הספר". יובל שם את הילקוט על הגב, ופתח את הדלת. "טוב, אחשוב על משהו", הבטיח ויצא החוצה.

יובל תקע את עיניו במרצפות המדרכה, וניסה לשאוב מהן רעיון. הוא לא מצא שום דבר שיכול להתאים לו, ועצב התחיל למלא את לבו. יובל לא רצה להיות היחיד ללא תחפושת בין חבריו, שבוודאי ינעצו בו עיניים בפליאה כשיגיע עם בגדיו הרגילים לחגיגת הפורים. לפתע נתקל במשהו, והרגיש שהוא כמעט נופל.

היה זה מקלו של איש זקן, ששכב על מצע של קרטון ליד תחנת האוטובוס. 'כנראה אין לו בית', הרהר יובל, 'מסכן. אדם זקן כמותו צריך לישון בחוץ?'. הזקן ביקש מיובל בשפה רפה שיתרום לו קצת כסף. יובל חיטט בארנק, והוציא משם כמה מטבעות שמצא. כשראה את מצבו של הזקן, ידע מה עליו לעשות.

הוא התאמץ להסתיר את העצב והדאגה שמילאו אותו, והפך את עצמו לאדם שמח וחייכן. "מה שלומך?", חייך אל הזקן. הזקן החל לספר סיפורים על עברו כאילו רק חיכה שמישהו יקשיב לו. יובל חייך ללא הפסקה, ונפרד בלחיצת יד, ובחיוך ששלח אליו הזקן. הוא המשיך לצעוד לעבר בית-הספר, ופתאום הבין כמה טוב שאנשים יכולים להתחפש לא רק בפורים.