גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 285ראשיהפצה

השמחה במרכז - תוכנית אם

בישיבת 'מרכז הרב' יידעו לשמוח בפורים גם השנה ● יש משוגעים בעולם, כמה מהם בספר השיאים של גינס, אחרים ברדיו ● ההתחפשות הגיעה אפילו למדפים בסופרמרקט, אבל בשבוע שעבר פרש הציבור הישראלי אדם נטול מסכות.
20/03/08, 13:13
אסתי רמתי

אני יודעת שאתם אוחזים בידיכם עיתון של פורים, ומי הראוי היה שגם הפינה הקטנה שלי תגרום לכם לפחות לחייך. אבל מה לעשות והדד ליין שלי חל אחרי שבוע של הספדים קורעי לב, ואחרי שבת בה פניהם המתוקות של שמונת הבחורים ניבטו אליי מכל עיתון שהרמתי? אסון שכזה, שמתרחש דווקא בחודש אדר, לא מרפה. ולי, לפחות, הוא לא מאפשר לכתוב שטויות לפני שאפרוק מעט שבמעט ממה שיושב לי על הלב.

היהדות כל הזמן מנסה להוציא אותנו מעצמנו, ולחבר אותנו עם העבר והעתיד וכלל ישראל. בתשעה באב, גם אם בדיוק נולד לנו תינוק, או להבדיל, זכינו בלוטו – אנחנו מתיישבים על הרצפה, מקוננים ובוכים כמו שנהוג באלפיים השנה האחרונות. ורצוי מאוד שלא רק ננעל קרוקס ונעשה דיאטה. ההתנהגות החיצונית נועדה להכניס אותנו לתחושה הפנימית של אבל אמיתי על החורבן.

כך גם בחגים השמחים, וברוך השם יש הרבה כאלה. אני זוכרת את שמחת תורה שחל אחרי שהתחילה האינתיפאדה השנייה, בערב ראש השנה. תחושות של פחד וחוסר ודאות שלטו בכל, אבל כשהתחילו את ההקפות, השירה עלתה לשמיים. היתה מין הרגשה שלא משנה מה יהיה, אנחנו שמחים עם התורה, אנחנו שמחים באמת שאנחנו יהודים ואנחנו כאן, וה' הטוב בעיניו יעשה. והשמחה שפרצה דווקא בזמנים הקשים חזרה ונכנסה אל הלב, ונתנה כוח להמשיך בדרך.

מהמעט שזכיתי להכיר את ישיבת מרכז הרב, אני מאמינה שהם יצליחו להתעלות מעל הכאב הנורא, ולמצוא את נקודת השמחה אצלם בלב. כשהייתי נערה, כמעט כל שנה העלינו את האפשרות שניסע ל"מרכז", כי כולם ידעו ששם עושים שמח מזן מיוחד. נדמה לי שבסופו של דבר התכנונים לא יצאו אל הפועל, אבל אם היו במקרה ממנים אותי לראש ישיבה, אני חושבת שהשנה הייתי לוקחת את תלמידיי ועולה לרגל לקרית משה, לשמח ולנסות לשמוח יחד איתם.

איזה שיגעון

פעם, מזמן, כתבתי על ספר שאני נוהגת לקרוא ביום העצמאות. אז אם זה מעניין אתכם, גם לפורים יש לי אחד. לא שלוח הזמנים של פורים מאפשר להרים רגל על רגל ולקרוא, מדובר על המלצה תאורטית בלבד, אבל הוא בהחלט מתאים. שמו בישראל 'ספר השיאים של גינס', והוא מוכיח חד וחלק חשד שאני מסתובבת איתו שנים: העולם מלא משוגעים.

קחו למשל את סקוט (השם המלא שמור במערכת מחשש לשון הרע), שמחזיק בשיא העולמי בהעפת מרשמלו מתוך נחיר. הוא הצליח להעיף את הממתק הדביק למרחק של 4.96 מטרים (אולי אני אבקש ממנו ללמד את הקטן שלי איך לקנח את האף?), הישג יפה לכל הדעות. אבל מה תגידו על ריי, הבחור שתפס את המרשמלו בפיו בצד השני? והנה עוד כמה אלופים: בחור בשם אל הצליח לקשור קשרים ב-39 גבעולי דובדבן בעזרת לשונו תוך שלוש דקות בלבד, ובחור אחר ששמו רוב הכין כריך של גבינה, חסה, פרוסות עגבנייה, חרדל מיונז, מלפפונים חמוצים וזיתים – תוך דקה ו-57 שניות. הלוואי עליי. והוא עוד עשה את זה עם הרגליים...

אבל זה עוד כלום. להקדיש כמה דקות מחייך לעשיית מעשה מטופש כדי לזכות לתהילת עולם זה עוד מובן. אבל מה עם ההודי שבמשך עשרים שעות עמד בלי לנוע, מלבד מצמוץ עיניים לא רצוני? ומה עם האוסטרלי שבמשך 16 שנה תקתק במכונת כתיבה את כל המספרים מאחד עד מיליון? ולא חלילה בספרות, אלא במילים? משועמם הבן אדם, פשוט משועמם.
אבל האמת היא שכדי לדעת שהעולם מלא במשוגעים לא חייבים לעיין דווקא בספר השיאים של גינס. אפשר גם סתם ככה לפתוח רדיו.

תחפושת ואמת

לא כל יום פורים, אבל בעולם המודרני התחפושות שולטות כל השנה. נדיר מאוד למצוא מישהו שהוא פשוט הוא עצמו, הכל בכאילו כזה. זה מתחיל בסופרמרקט, כשהיוגורט הוא בטעם עוגת גבינה (מהדורה מוגבלת), הסוכריות הן בטעם יוגורט והשוקולד משתולל בעשרות טעמים מופרכים לגמרי. אבל התופעה לא קיימת רק במדפי המזון: לא מזמן קנינו, בלי כוונה, נייר טואלט בריח וניל. בשביל מה צריך נייר טואלט שמתחזה לפודינג? גם בקופות ארבעים השקלים מתחפשים ל-39.99, והוזלות פיקטיביות מוצגות כמבצעי סוף הדרך.

זה ממשיך בתקשורת, שם ידיעות קיקיוניות מחופשות לסקופים בעלי ערך היסטורי, ופרשנים קיקיוניים מחופשים לבעלי רוח הקודש. פוליטיקאים קטנטנים עושים פרצופים של מדינאים דגולים, וכולם רודפים אחרי התחפושת הקרויה "תדמית".

אבל מוכרחים להיות כנים ולומר שרובנו מתחפשים במידה זו או אחרת, ולא תמיד נאמנים לעצמנו. בשביל זה יש פורים, שהסוד ייצא עם היין, והתחפושת החיצונית תגלה את הפנים. ואולי בגלל זה דווקא בחודש אדר התגלתה ברבים דמותו של הרב ירחמיאל וייס ועוררה התפעלות מקיר לקיר: איש של אמת שמאיר כמו נר את חשכת העלמא דשקרא שלנו.