בשבע 286: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ' באדר ב תשס"ח

צ'ייני-דאון

הביקור שערך באזורנו סגן נשיא ארה"ב, דיק צ'ייני, הוא מסוג הביקורים היוצרים כותרות ראשיות על לא-כלום. זה החל באמירה של סגן הנשיא כי לישראל יש זכות להגן על עצמה; מאוחר יותר הודיע צ'ייני ברמאללה כי שני הצדדים יידרשו לוויתורים כואבים; אחר כך שב לירושלים ודיבר על תמיכת איראן בחמאס. וכל אחת מההתבטאויות, תהיה צפויה וקלישאית וחבוטה ככל שתהיה, הפכה לכותרת ראשית בכל אתר מקוון המכבד את עצמו. שקט, הדוד מאמריקה מדבר.

אלא שבעוד כשמונה חודשים יהיה צ'ייני, ככל הנראה, פנסיונר חביב עם בעיות לב, או מקסימום שליח של רצון טוב בטיבט. בארה"ב, שלא כמו אצלנו, נושאי תפקידים בכירים לשעבר חוזרים למרכז הבמה רק דרך נשותיהם הסנטוריות או לאחר שנים רבות, ועל כן קשה להניח כי צ'ייני המקשיש יהיה עדיין רלוונטי אחרי הבחירות. במקומו נזכה להכיר את הסגן החדש של אובמה, קלינטון או מקיין, ולא מן הנמנע כי הזמירות שלו יהיו שונות בתכלית.

ולכן, עם כל הכבוד לידידנו הטוב מהמערב, קשה לראות בדבריו ובביקורו חשיבות כלשהי. אפילו בנושא החביב עליו – האיום האיראני – נדמה כי הממשל האמריקני הנוכחי מיצה את מאבקו. מה שלא נעשה בשבע השנים האחרונות, לא יוכל לתקון בתוך שמונה חודשים. הלוואי ואטעה, וההשפעה הביטחוניסטית של צ'ייני אכן תתגלה כראויה יותר לכותרת מאשר מצב ניצולי השואה או המצוקה בשדרות.

אמא'לה נגד אהרל'ה

בעיתוי לא לגמרי ברור, בחרה הקומיקאית אורנה בנאי לחשוף לראשונה את זהותו של אבי בנה הבכור. בראיון למקומון תל-אביבי סיפרה בנאי, כי האבא הוא לא אחר מאשר העיתונאי אהרון ברנע, שלטענתה בחר לא להשתתף בגידולו של הילד. "מוזר לי שבן אדם מבוגר, שהוא אבא לילדים בעצמו, בוחר כמעט שלא לראות את הבן שלו", התמרמרה באותו ראיון.

וכשחושבים על כך בהיגיון, אפשר לראות את החיבור בין בנאי לברנע. אחרי הכול, היא אוהבת להטיף מוסר למתנחלים, וגם הוא אוהב להטיף מוסר למתנחלים. אין ספק כי אמיר הקטן נושא בתוכו את גן השמאלנות המושלם. ורק נותר לשאול – מי מבין שני כוכבי המדיה יצא כאן יותר פארש: האם זהו אהרל'ה ברנע, שכעת מצטייר כאיש נטול רגשות המתעלם מבנו הביולוגי? ואולי זו דווקא אורנה בנאי, שנעזרת בטוב לבה של התקשורת כדי להגן על חייה הפרטיים, אבל אין לה בעיה להשתמש באותה תקשורת כדי לחשוף לכלוכים של אנשים אחרים?

איך שלא נסתכל על זה, עבורנו זה בדיוק הזמן לחבק את בני ובנות זוגנו ואת ילדינו, ואחר כך לגשת ולחבק את כל מי שהעניק לנו חינוך שמרני, קשוח ולא ידידותי, שהוביל אותנו לבנות את משפחותינו ולהגן עליהן בדרך הקונבנציונלית. לחילופין, זה הזמן לגשת לכיור ולהביע בלי מילים את דעתנו על חייהם של סלבריטאים, פוליטיקאים, עיתונאים, שופטים ומטיפי מוסר אחרים מהצד ההוא של המפה הפוליטית והדתית. רק אחר כך מותר להיכנס לראיון עם בנאי באינטרנט ולהוסיף את הטוקבק: "את מי זה מעניין בכלל".

צמד של רביבו

"אנחנו חייבים להשיג תוצאה טובה, וזה אומר רק ניצחון" (הכדורגלן דוד רביבו מתכונן למשחק קבוצתו, ידיעות אחרונות, יום א' השבוע).

"אני חושב שבמשחק הזה אנחנו צריכים קודם כל לא להפסיד. תיקו יכול להיות לנו טוב" (הכדורגלן דוד רביבו מתכונן למשחק קבוצתו, מעריב, יום א' השבוע).

ועוד צמד

"ידידותי לסביבה ונוח למחזור" (כיתוב על עטיפת סט צלחות קרטון מיוחדות לפורים, שבהן חילקנו משלוחי מנות בשבוע שעבר).

"לאחר השימוש – הכלים לפח" (שתי שורות מתחת לכיתוב הקודם).

חמסה עלינו

א. ההצהרות מהשבוע של בכירי אויבינו מתחילות לבלבל אותי: האם צריך להשמיד אותנו בגלל המצב בעזה, כפי שטוען סגנו של בן-לאדן, או בגלל חיסול מורנייה, כפי שאומר נסראללה? תשמעו, זה לא ילך ככה - תמצאו לכם סיבה ותדבקו בה.

ב. מושל ניו-יורק החדש החליט לשמר את כסאו באמצעות שטף של וידויים מביכים. תחילה הודה כי בגד באשתו, אחר כך סיפר כי השתמש בעבר בקוקאין, ובקרוב הוא כנראה יודה ברצח קנדי ובפיגועי ה-11 בספטמבר, כדי שאיש לא יוכל יותר לפרסם עליו תחקירים מפלילים.

ג. האמת, אני מתקשה להתחבר למחאה האידיאולוגית נגד הקנצלרית מרקל. אבל אני תמה על העניין האסתטי: איך זה שמתירים לשפה הגרמנית האיומה לחדור לכנסת ישראל, אבל את הג'ינס משאירים בחוץ?

ד. ביום א' נתקלתי לראשונה בחינמון של ידיעות-אחרונות "24 דקות", וליתר דיוק בעמוד השער שלו. אם גיליון זה מייצג את מדיניות העריכה בעיתון, בקרוב הנסיעה בתחבורה הציבורית תהיה מיועדת למבוגרים בלבד.

ה. מכבי ת"א ניצחה פעמיים את ריאל מדריד ביורוליג וגרמה להדחתה מהמשך המשחקים. תראו כמה תיאוריות כדורסל התנפצו כאן בבת אחת: שהשופטים עוזרים לקבוצה המארחת את הפיינל פור, שהתוצאות נקבעות מראש, שבכדורסל אין הפתעות, שהעולם אנטישמי, ושליותם הלפרין פשוט אין את זה. אפילו בי"ס בליך הוא נביא אמת לעומת פרשני הכדורסל שלנו.

יודע את מקומי

אצלנו במשפחה אוהבים זמירות שבת. לא אתיימר לטעון כי סעודות השבת בביתנו הן ערבי שירה בציבור מתמשכים. אבל פה ושם, בין מנה ראשונה לניקוי ראשוני של הרצפה (היורשת המחוננת שלנו כבר יודעת את הפתגם "אבא ואמא בוכים על חלב שנשפך"), אנו נוהגים לשיר ממיטב זמירות הארץ: "מנוחה ושמחה", "צור משלו", "אוכל, קדימה אוכל", כל הסט. לעתים אפילו ילדינו מצטרפים אלינו לקוורטט הרמוני ומקסים, שירה חודרת קרביים ומשמחת לבב, אלא אם מדובר בלבב של השכנים.

כל זה נכון כשאנו סועדים לבדנו. אבל כאשר מגיעים אורחים, וגם כשאנו מתארחים אצל חברינו ושכנינו, פתאום נשכחים הזמירונים והברכונים בצד. איש לא מעז לפצוח קולו בזמר, אפילו לא בשירת "שיר המעלות" שלפני ברכת המזון. פתאום יש לנו המון על מה לדבר ומה לאכול ואיזה ילד בוכה להרגיע, עד שנושא הזמירות נדחק ונדחה עד לשבת הבאה, אם בכלל.
אז נכון, מי ששמע אותי שר יכול להבין מדוע איני מתנדב לעשות זאת בפני החברים הבודדים שנשארו לי. גם המחשבה 'להכריח' את חברינו להשתתף בשירה לא ממש מדגדגת לי בקצה הגרון. אבל זה בוודאי לא כל הסיפור. אני מניח כי חלק מהעניין קשור למרד בדור ההורים ולצורך בזמירות קאנוניות מעודכנות. בעיני חלק מבני דורי, סדר הזמירות הישן מזכיר בעיקר רגל קרושה, משהו של בעלבתים זקנים ולא של בני גילי ה...נו, פחות זקנים. דבר אחד הוא להצטרף ללהיטי המאה ה-19 בבית הכנסת, ודבר אחר לחלוטין הוא ליזום את השירה הקבועה בבית.

ברור שאין הדבר נכון בכל בית יהודי בישראל, אלא בעיקר אצל אנשים מאותגרים רוחנית כמוני. ואכן, ישנו קשר הדדי בין מחסור בשאר רוח בסעודה (יקירתי, עכשיו תורך לנקות את הרצפה) לבין מחסור בזמירות. זאת הסיבה שאני עדיין מחפש את הדרך להילחם בטבע הפסיבי שלי, לשמור על הגחלת המוסיקלית ולהתעלם מהטראנדים המינימליסטיים של סעודות נטולות "כל מקדש שביעי".

עד עתה, היו לי כמה נסיונות מקומיים 'לגייר' לחנים זרים או להכניס להיטים חסידיים עכשוויים כדי לעודד את הזמרה בשעת הארוחה. ועדיין זה לא זה, כי השירה תלויה קודם כל בתחושותיי ובמצב רוחי. כרגע, נדמה לי שאם אפצח בזמירה בפני קהל חברים, מישהו עוד יכניס לי סטירה וישאל אותי – כמו בבדיחה הידועה – אם אחרי סעודה כזאת עוד יש לי חשק לשיר.