בשבע 286: אל תהיו זוג ב'

יונתן סגל חצה יבשות, הגיע לשבטים פראיים באיים נידחים וגילה קהילות יהודיות דועכות באירופה, עד שהחליט לחזור לישראל ולמצוא את התשובות במקורן האמיתי.

עפרה לקס , כ' באדר ב תשס"ח

המילים שהוזכרו הכי הרבה פעמים בשיחה עם יונתן סגל, יהודי ארוך-זקן ושחור-כיפה, היו 'אהבה' ו'זוגיות'. המילים הטהורות האלה מוצבות לפעמים בצד הלא נכון של התודעה, בגלל סרטים וספרים שניכסו אותן לעצמם תוך שהם לוקחים אותן אל מחוזות לא הגונים. יונתן ונאווה, אשתו, מתכוונים למושגים האלה במקוריותם המבורכת. בסדנאות לבני זוג שהם מעבירים, הם מסתייעים בתנ"ך, גמרא וחסידות כדי להזרים מחדש את הדם בעורקיה של הזוגיות, ולהשיב לאנשים את מה ש"מגיע להם", כמו שאומר סגל, את האהבה.


כשהגיעו לקטמנדו שבנפאל, החלו ללמוד קורס במהיינה בודהיזם. השאלות היו על מקור הסבל והשנאה והחיפוש אחר האושר, אבל התשובות לא סיפקו את בני הזוג סגל. "קיבלנו תשובות כאלה ואחרות מעורבבות בסיפורי מיתולוגיה בודהיסטיים, שחלקן גובלות בעבודה זרה וחלקן עבודה זרה ממש. תוך כדי הקורס, עלתה בי התהייה מדוע אני צריך לחפש את מקור הידע, הקדושה והאהבה במקום כל כך מרוחק, מה עוד שהוא מתובל בכל כך הרבה שטויות? אשתי ואני סיכמנו, שכשנהיה בארץ נבדוק את הדברים במקור". כשחזרו לארץ, הם התחילו לחפש את התשובות ביהדות
יונתן לא התחיל את חייו כשומר תורה ומצוות, אבל במקום מסוים באמצע הדרך הבין שטיולים וחוויות שהרבה לעשות עד אז, אינם המהות, שהדרך לאושר נמצאת בממד הפנימי, היהודי. היום מחבר סגל את האנשים שמגיעים לסדנאות ולקורסים שלו, אל הממד הפנימי שלהם, אל הרצונות האמיתיים והשאיפות הכמוסות, תוך התוויית דרך לבני הזוג להגשים את השאיפות האלה יחד.

מאיזה שבט אתה?

יונתן סגל הוא אדם עדין. הוא מדבר בנחת ומסביר בסבלנות, ועוד יותר מזה יודע להקשיב. קצת קשה להאמין שבצעירותו טייל בארצות רבות ומגוונות כל כך, היה זרוק בטרמפים ובמקומות אקזוטיים ובלתי מפותחים. מצד שני, סקרנותו ניכרת עליו אפילו במפגש ראשון, ובעצם היא זאת שהביאה את הדרכון שלו להיראות, מן הסתם, כמו אלבום של אספן חותמות. 

סגל נולד בשנת 46' באנגליה, אבל כבר בגיל שנה התכבד בתואר עולה חדש. ילדותו עברה עליו באזור תל-אביב רמת-גן. המשפחה מסורתית, קלה עד מתונה, "תודעה של בית רגיל. תיכון חילוני ואחרי זה צבא". אחרי התלבטויות לגבי עתידו המקצועי, החליט לנסוע לאנגליה כדי ללמוד הנדסת תעשייה וניהול.

סגל הגיע לקולג' שבו היה הישראלי היחיד. הימים היו אלה שאחרי מלחמת ששת הימים, והאווירה האנטי ישראלית החלה לקנות לה מקום של כבוד במוסדות ההשכלה הגבוהה. סגל היה מעורב בכל מיני גופים ישראליים ויהודיים ופעל למען ישראל, אבל מה שהניע אותו יותר מכל, היו סקרנות אדירה לעולם ורצון לאסוף חוויות. הוא בילה שנה בארצות הברית, נסע עשרת אלפים קילומטר בטרמפים, חלק גדול מהם עם ילדי פרחים. "דיברתי איתם הרבה, נסעתי איתם וישנתי איתם. מנקודת המבט הקטנה שלי, התרשמתי שהם מחפשים דברים אמיתיים".

מצד שני, מסביר סגל, שהסיסמה הידועה של ילדי הפרחים המדברת בשם האהבה לא הביאה לחיים של אהבה אמיתית, אלא לחיים בקומונות, שגורמים לדבריו את "כל הבעיות, הצרות והסיבוכים שאפשר להעלות על הדעת".

בשלב מסוים החליט סגל שהוא טייל הרבה, ושהכיוון הכללי שלו יהיה הביתה, לישראל. אלא שאת הדרך החליט לעשות מהכיוון השני והלא מקובל של הכדור. "רציתי לראות אזורים שהושפעו פחות מהטכנולוגיה המערבית", הוא מסביר. וכך הוא עבר מהוואי לסייפן ולפיליפינים, ולבסוף מצא עצמו נוסע בסירת מבריחים שהבריחה אורז וקוקה קולה, כדי להגיע לבוראנו, האי השלישי בגודלו בעולם, שבו שוכנים צמחיה וחי נדירים, ומעבר לכך, אנשים שחיים כמו לפני אלפי שנים. המטרה היתה שבטי הפונאן, שלא הושפעו כלל מהציוויליזציה המערבית.

סגל הגיע לאי, ותר אחר מורה דרך. כעבור מספר ימים הגיע לשבט שהסתכל על האורח באופן מוזר. לסגל היו זקן קטן ושפם, ולהם כמעט לא היה שיער גוף. "העובדה הזאת, בצירוף דברים שהבאתי וסיפרתי, גרמו שאיראה להם מהעולם החיצון". סגל התבונן על ההתנהלות הזוגית בשבט. הפליא אותו שעל אף שהם מאמינים ברוחות טובות ורעות, שהם עדיין צדים בעזרת צינורות נשיפה, ושהם לא שמעו על ים או מדבר, וגם לא יודעים לקרוא בשום שפה, קיים אצלם טקס נישואין ואין להציץ או לגעת באישה נשואה. "ראיתי שם את הזוגות הצעירים יושבים סמוכים זה לזה בביישנות, ואוחזים ידיים. ראיתי בזה את כל גילויי הצניעות, החיבה והידידות. וראיתי שגם במקומות האלה הדבר הזה קיים. וזה כנראה משהו שטבוע באדם".

המשך המסע של סגל עבר בסינגפור, במלזיה, בתאילנד ואחר כך בהודו. שם עצר לתחנת ביניים. "השנה היתה 74'. עוד לא נתנו ויזות לישראלים לנסוע לשם. היו שם אנשים מכל העולם, שבאו להתבשם מהפילוסופיות של המזרח. עברתי שם קורס רציני מאוד של מדיטציית ויפסנה. עשרה ימים שכולך מרוכז במדיטציות ובהרצאות. שם ראיתי שהחיים הם לא רק נסיעות וחוויות, אלא יש ממד אחר לקיום, יש משהו אחר, פנימי, שמדבר על הנפש שיכולה לבוא לידי חוכמה יותר גדולה, אושר יותר גדול ושמחה פנימית. זה עשה עליי רושם גדול". את הדרך שנותרה לו עד ישראל עשה דרך פקיסטן, אפגניסטן, איראן וטורקיה. ומשם בקפיצה לישראל.

מסעותינו בטורקיה ואפגניסטן
 
סגל הגיע לארץ, והתברגן. הוא הכיר את נאווה, סטודנטית לפסיכולוגיה מבית חילוני, והשניים נישאו. "אני שכנעתי אותה שכדי לחיות באמת, צריך לנסוע למזרח. אז ארזנו את התרמילים ונסענו לטורקיה, ומשם לאיראן, ומשם לאפגניסטן, ואז לפקיסטן, ומשם להודו".

בדרך היו חוויות יהודיות שהותירו עליהם רושם עז, כמו למשל ראש השנה בסופיה בולגריה, בשיא הקומוניזם. "ראינו בבית הכנסת שישים אנשים. שלושים מהם מגיל שישים ומעלה, ושלושים עד גיל עשר. ראינו מה זה יהדות כשהיא מתה".

חוויה נוספת עברו כעבור עשרה ימים באנקרה שבטורקיה: "אנחנו צמנו ביום כיפור. חיפשנו את בית-הכנסת בעיר העתיקה של אנקרה, ומצאנו אותו במקום נידח, אחרי הרבה חיפושים. פתאום ראינו שהגיעו לשם יהודים תיירים, ויהודים עובדי מדינות זרות – כולם התכנסו לבית-הכנסת. הלב גאה ודמעות פרצו ממני בהתרגשות לא מוסברת". החוויה השלישית היתה בהראת שבאפגניסטן. שם, העיירה הנידחת, פגשו "אולי את אחרוני הקהילה היהודית שם". נער מקומי הביא אותם למבנה גדול עם מגן דוד. "נכנסנו פנימה. הנוכחים קמו בחשש. היתה שבת, ולא היינו מודעים לזה. היו שם שמונה משפחות. 13 גברים מעל גיל 13 מקיימים מה שצריך. זאת היתה חוויה לא רגילה. הזמינו אותנו במוצאי שבת לקריאת הזוהר, שוחחנו איתם, התארחנו אצלם. לא תכננו את כל הפגישות האלה, ככה התגלגלנו".

כשהגיעו סוף סוף לקטמנדו שבנפאל, החלו ללמוד קורס במהיינה בודהיזם. את הקורס העבירו שני לאמות טיבטיים. השאלות היו על מקור הסבל והשנאה והחיפוש אחר האושר, אבל התשובות לא סיפקו את בני הזוג סגל. "קיבלנו תשובות כאלה ואחרות מעורבבות בסיפורי מיתולוגיה בודהיסטיים, שחלקן גובלות בעבודה זרה וחלקן עבודה זרה ממש. תוך כדי הקורס עלתה בי התהייה מדוע אני צריך לחפש את מקור הידע, הקדושה והאהבה במקום כל כך מרוחק, מה עוד שהוא מתובל בכל כך הרבה שטויות? אשתי ואני סיכמנו, שכשנהיה בארץ נבדוק את הדברים במקור".

הסיפור, אומר סגל, עוד ארוך, אבל כשהם חזרו לארץ התחילו לחפש את התשובות ביהדות. "היינו בכפר-חב"ד ובבני-ברק, שמענו שיעורים. זה היה מאוד קשה, ולקח שנים.

"אצלי זו לא היתה קפיצה למים. עוד מצווה ועוד שאלות ועוד התארחות ועוד לימוד, אבל לאט לאט הגענו למסקנה שעבודה אמיתית והתפתחות אמיתית ונקייה נמצאות ביהדות. גם בזוגיות, אגב: רק אתה ואשתך זה לא מספיק, צריך גם את הקב"ה שינחה אותך ויכריע ברגעים של חולשות, שלא יאפשר לך להיכנע וייתן לך את הכיוון".

סגל חזר לעבוד, ואחר כך למד בישיבות שונות, כולל בישיבה של הרב שטיינזלץ, אליו התקרב מאוד ועמו יש לו קשר עד היום. בהמשך עשה סמינרים לבעלי תשובה, תואר שני ושלישי בחינוך והיו גם חוצלארצים נוספים ועבודות שונות. במקביל סיימה נאווה את התואר השני בפסיכולוגיה, והחלה לטפל בפציינטים. אגב ההימצאות של נאווה סגל מאחורי הקלעים בראיון הזה היא בחירה שלה. היא מקפידה שלא להתראיין או להצטלם, אבל בסדנאות היא בהחלט נוכחת.
  
ללמוד זוגיות מהרבי מלובביץ'   
   

"אם לבת הזוג היתה אמא שתלטנית ואבא שהיה קצת לא בתמונה, והיא לא קיבלה אהבה, אז בן הזוג ידע שהוריה הם קרים, אבל לא הבין כמה בת זוגו היתה זקוקה לחום ולא הכיר את המלחמות הפנימיות שעברו בתוכה. הפתיחות מובילה לחמלה ולקבלה"
"... בכל הזמנים ובפרט בתקופתנו, אין זה פשוט לנהל חיים יהודיים מודרניים אמיתיים. זוג צעיר מתנסה בהכרח בקשיים מסוימים, בעיות ואפילו משברים. אולם יש להבין שניסיונות אלו נועדו רק לחזק את יסודות הבית... יחד עם הקשיים והבעיות, נותן ה' גם את היכולת להתגבר עליהם, הם רחוקים מלהביא לידי ייאוש, ויש להתייחס אליהם כאל אתגרים".

החוברת שמגישים נאווה ויונתן סגל לבאים בשערי סדנאות הזוגיות שלהם פותחת בציטוט מספר של הרבי מלובביץ', שדיוקנו מעטר את הסלון, ותמונות של סגל עומד לידו נמצאות בפינות שונות בבית. סגל רואה ברבי מנהיג מיוחד מאוד, ולא רק בשל גדולתו בתורה, אלא בשל עוצמתו, תבונתו, האהבה שלו לכל אדם והיחס השוויוני שלו לנשים.

"רק בשנים האחרונות ממש נחשפתי לטקסטים שהוא כתב לאנשים, שם הוא מתייחס לנושא האהבה ואיך להגיע לאינטימיות אמיתית בין בני זוג. הרבי הזה נכנס לפרטי פרטים. אנשים לא יודעים את זה, כי הוא לא דיבר על זה בפומבי. אבל הוא ענה למאות ואלפי אנשים שנתקלו בבעיות בנישואין. הוא הבין את האישה המודרנית, איך גבר צריך להתייחס אליה ומה הצרכים שלה, דברים כאלה שהיום אני עדיין לא שומע מרבנים כל כך".

אני מבקשת לשמוע איך הגיעו בני הזוג סגל להתעסק בסדנאות לזוגיות, ומצפה לסיפור הרואי. אבל בן שיחי משיב בפשטות: "אנחנו התנסינו בכל מה שזוג מתנסה. היכרות, חברות, אהבה, חתונה, ואחר כך דעיכה איטית של כל הסממנים של ההתרגשות והאהבה, וכניסה מכל החורים והסדקים של בעיות ומלחמת כוחות וכל מיני דברים ניג'סיים ונאחסים כאלה. אלא שאנחנו היינו מודעים לזה. נאווה סיימה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. והיא עוסקת כל חייה בילדים ובמשפחות, כך שהדברים לא היו לה זרים. לי המצב כאב, וקיוויתי שאפשר אחרת".

אשתו, מספר סגל, מעולם לא חששה ללכת לסדנאות ולטיפולים, "כמו שכל פסיכולוג עושה ואוהב", אבל הוא עצמו בז לזה. "אמרתי שאני, עם הניסיון שלי, לא זקוק לזה". בסופו של דבר הוא ניאות ללכת לסדנה אחת. היתה זו סדנה של הדי ויומי שלייפר, יהודים מארצות הברית שמעבירים סדנאות בשיטת 'אימאגו' בישראל כבר מעל 15 שנה. "עשינו את הסדנה הזאת, ואז ראיתי שלא רק שיש תקווה וחוכמה, אלא יש גם תרגול יוצא מן הכלל". בני הזוג סגל כל כך נהנו, שאחרי שלושה חודשים, כשהגיע מייסד השיטה, הרוויל הנדריקס, לארץ, הם רצו לעבור אותה אצלו. "זה כבר היה משהו עמוק יותר", אומר סגל, "כי כבר הייתי מעורב יותר ומחויב יותר. וכשזה נגמר, זה עשה לנו שינוי בעבודה על הזוגיות". מאוחר יותר עבר סגל הכשרה אינטנסיבית של שנה כדי שיוכל להעביר את הסדנאות בעצמו.

סגל לא חושב ששיטת אימאגו מגלה עולם חדש. "אם אדם רוצה אהבה והיכרות אמיתית עם בן או עם בת הזוג, יש דברים שצריך לעשות ויש דברים שאסור לעשות. את הדברים האלה לא המציאו לא הנדריקס ולא הזוג שלייפר ולא יונתן סגל. כל הדברים כתובים בתורה ובתנ"ך, ובכל הפילוסופיות. אבל זה איכשהו נכנס באוזן אחת ויוצא בשנייה, ואולי צריך טכניקה מודרנית יותר כדי לשכנע שכדאי להשתמש בדברים האלה".

להבין את בן או בת הזוג

סגל כותב מדי פעם דברי תורה הנסובים סביב היחס של בני האדם זה לזו. הוא לומד משכם ודינה, יהודה ויוסף ותמר ויהודה. במהלך הסדנאות הוא מצטט את הגמרא כדי להדגים שיש לאמץ עין טובה, מזכיר סיפור חסידי כדי להמחיש שאין לקיים שיחות נפש מתוך כעס, או מלמד פרק בספר התניא כדי לדבר על ראייה אמיתית, ראיית הלב. 

סגל מסביר שהשם של שיטת אימאגו בא מלשון המילה אימג', כלומר דמות. והכוונה בעיקר לדמויותיהם של ההורים שנחקקו באישיותנו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. "זה דבר ידוע לכל, שאדם שמגיע לגיל עשרים הוא תוצאה של חינוך, גנים ואבא ואמא. ואם חווינו השפעות חזקות, זה ישפיע עלינו. אם ההורים נתנו לי דוגמה טובה בזוגיות שלהם, זה עושה לי טוב לחיים. אם יש לי הורה שזנח אותי והייתי צריך לחפש אהבה, אז כל התיאוריות מדברות על כך שאחד מהשתיים: או שאני מתפתח לכיוון של 'מחזיק את הסינר של אמא' ועכשיו של בן הזוג, כי אני לא רוצה להיות לבד, או שאני הולך לכיוון של הסתגרות ויהירות ופחד מפני פריצת החומות שבניתי, וזה שלילי". החידוש של אימאגו, ממשיך סגל ומסביר, הוא שהדבר משפיע עלינו  בבחירת בן הזוג. אנחנו מחפשים הרבה פעמים את מי שמזכיר לנו את הצד החם והאוהב של ההורים, ומעבר לכך: את מי שיסייע לנו להגיע לשלמות".

הפירוש של הביטוי שלמות, לפי אימאגו, אינו 'החצי הבלתי גמור' של האחד, אלא הוצאה לפועל של תכונות חבויות. "הקב"ה ברא אותנו כך שאנחנו ראויים ויכולים להגיע לשמחה אהבה ושלמות, אבל בדרך חטפנו על ימין ועל שמאל: 'ככה לא עושים', ו'תתבייש' – וכל אחד התכווץ בצורה אחרת. הרבה פעמים אנחנו מצניעים חלק מהאישיות שלנו כי לא קיבלנו פידבק חיובי על מעשים שלנו, אבל היכולות והרצון קיימים בתוכנו. התוכנית האלוקית היא שנמצא בן זוג שדרכו ואיתו נוכל להצמיח החוצה חלקים פנימיים שלא הוצאנו עד עכשיו. בזוגיות טובה אתה יכול להיות אתה, שם אתה יכול להגיע לשלמות שלך עצמך, ולהביא לידי ביטוי את כל החלקים שלך".


"דו-שיח כמו שאנחנו עושים עכשיו, הוא דבר נדיר מאוד בחיים של זוג. מתי זוג יושב ומדבר על מה הוא מרגיש ומה עבר עליו בחיים? אנשים עסוקים עם ילדים, פרנסה ובית. הם מדברים על המון דברים אחרים, אבל לא יושבים בנחת ומספרים בעדינות ובפתיחות כל אחד על עצמו, מה הוא עבר בחיים, איך הוא הרגיש כשהיה ילד. בגלל הדברים האלה, בן הזוג לא ממש יכול להבין מה מתחולל אצל השני, איך הגעת למה שאתה היום. אם יש פתיחות כזאת, אז הרבה ביקורת שיש לבן הזוג והרבה הסתייגויות על דרך ההתנהגות שלו יורדות"
הסדנאות של סגל מיועדות לכל זוג, כי כולם יכולים לצאת מועשרים מכך. אבל בפועל מגיעים מטפלים או בני זוג שחשים תקיעוּת מסוימת במערכת היחסים שלהם.

"הכלים מבוססים בעיקר על איך לדבר עם בן הזוג. דו-שיח כמו שאנחנו עושים עכשיו, הוא דבר נדיר מאוד בחיים של זוג. מתי זוג יושב ומדבר על מה הוא מרגיש ומה עבר עליו בחיים? אנשים עסוקים עם ילדים, פרנסה ובית. הם מדברים על המון דברים אחרים, אבל לא יושבים בנחת ומספרים בעדינות ובפתיחות כל אחד על עצמו, מה הוא עבר בחיים, איך הוא הרגיש כשהיה ילד. בגלל הדברים האלה, בן הזוג לא ממש יכול להבין מה מתחולל אצל השני, איך הגעת למה שאתה היום. אם יש פתיחות כזאת, אז הרבה ביקורת שיש לבן הזוג והרבה הסתייגויות על דרך ההתנהגות שלו יורדות. כי מבינים איפה הוא גר, מי האמא והאבא שלו, ממה הוא מושפע".

בני זוג שחיים זה לצד זה 15 שנה מכירים את החם והחמות ומכירים את הבית ממנו בא בן הזוג. לא צריך לספר על זה.
"כשזוג עושה עבודה בסדנה והם מספרים אחר כך על החוויה, אז אני שואל: 'תגיד, לא ידעת את זה?' התשובה היא תמיד כזאת: 'ידעתי. אני מכיר את אמא ואבא שלה, אבל לא הבנתי באמת מה זה אומר'. זאת אומרת, אם לבת הזוג היתה אמא שתלטנית ואבא שהיה קצת לא בתמונה, והיא לא קיבלה אהבה, אז בן הזוג ידע שהוריה הם קרים, אבל לא הבין כמה בת זוגו היתה זקוקה לחום ולא הכיר את המלחמות הפנימיות שעברו בתוכה. עכשיו הוא יכול להבין את זה. הפתיחות מובילה לחמלה ולקבלה".

בשנים האחרונות צצו הרבה טיפולים, סדנאות ושיטות. האם בעבר בני זוג דיברו יותר זה עם זה או שהם פשוט לא ציפו לזוגיות משמעותית?

"גם היום וגם בעבר זוגות לא דיברו זה עם זה דיבורים עמוקים. אבל יש הבדל גדול בין אז והיום. בעבר החיים היו יותר קשים. אם הצלחת לשרוד ולהביא פרנסה ולא הציקו לך, אז חיית טוב. היום אנחנו חיים בעולם שבו נשים וגברים דורשים אהבה. אתה רואה את זה בכל העיתונים, וגם בדפים של בית-הכנסת. הכל הרבה יותר פתוח, ומי שאין לו אהבה – יודע את זה, ומחפש.

"דבר שני, מעמד האישה. הנשים היום כבר לא כל כך 'שפוטות' של הבעלים – לא בפרנסה ולא בחינוך. הן רואות את עצמן הרבה פעמים כשוות אל הבעל, ואז הן גם דורשות התייחסות מתאימה".

השינוי, מסביר סגל, מתרחש גם בעולם הדתי ואפילו בצעדים קטנים בעולם החרדי. "הציבור החרדי עדיין חושש. הרבנים עדיין לא נותנים את האו.קיי. אבל חב"ד, שהם חרדים הרבה יותר פתוחים, הם יותר מודעים. בימים אלה אני מעביר קורס לשלוחים ולמורים חב"דיים. כולם שם עם מגבעות, וחלק עם מעילים ארוכים. הם לומדים את הדברים כי הם מוצאים את עצמם מול זוגות בבעיה, והם צריכים לתת עצה".

החיפוש המתמשך אחר אהבה הוא לטובה או לרעה בעיניך?

"ודאי שזה טוב. כי בעבר דברים שליליים רבים בחיי הנישואים, כמו ייאוש והזנחה, היו בחשאי. היום, כשהדברים יותר גלויים, אנשים יודעים שמגיע להם יותר, ומתקנים דברים.

"בתורה יש, באופן גלוי ביותר, סיפורי אהבה וסיפורי קנאה בין אחים ואחיות ובין פילגשים, ומדברים על רגשות אמיתיים ואנושיים. קורים שם דברים אדירים. אז מה, היום זה לא קיים? אתה לא יהודי טוב אם הדברים האלה מפעמים בך? אם אתה לא מתנהג בטבעיות, תגיע למלאכותיות שתשפיע גם על תחומים אחרים בחיים".

לקבל את השינוי באהבה

לא ממש מפתיע לשמוע שמי שמרים את הטלפון בדרך כלל ומזמין מקום בסדנאות הן הנשים. "נשים בדרך כלל יותר מוּדעוֹת, הן יותר רגישות ליחסים בינן לבין הבעל, והן דורשות לתקן את הדברים".

סגל אומר שהשוני הרגשי בין גברים לנשים הוא לא רק מולד, אלא פרי של חינוך ומנטליות עולמיים, לפיהם 'גבר אף פעם לא בוכה'. כך בנים לומדים, מגיל מאוד צעיר, לכבוש את רגשותיהם. "אז בשביל הצבא זה יופי, כי שם צריך באמת להתקשח. אבל איזו מסכנה אישה שלא רואה אף פעם את הבעל שלה בוכה, מתרגש ומביע את רגשותיו. גבר לא יודע עד כמה הוא ישמח את אשתו אם הוא יספר לה מה הוא מרגיש באמת. לא מה עבר עליו בעבודה".

דיברת קודם על מיצוי עצמי. נהוג לראות בדחף הזה את אחד האשמים לפירוק החבילה.

"אפשר לראות קו שמוביל מהצורך למימוש האני ועד לפירוק החבילה. אישה אומרת 'מה אני צריכה אותו לידי? הוא מגביל אותי. אין לי שמחה ואהבה, אני השתניתי מלפני עשרים שנה, היום אני משכילה יותר ממנו, אלך ואחפש אושר במקום אחר'. החלק הראשון הוא בסדר, זה תהליך טבעי והכרחי שאישה או גבר ירצו שינוי והתקדמות. אבל צריך להבין שאת השינוי צריך לעשות בזוגיות.

"אנשים חושבים שהנישואים שלהם 'דפוקים' כי בן הזוג הוא כזה ו'חבל שהתחתנתי איתו/ה, כי אם הייתי מתחתן עם מישהו אחר/ת התמונה היתה אחרת'. התחושה היא שמישהו אחר יפרגן יותר ויעניק אהבה. אבל אם לא עושים שינוי פנימי אמיתי, סוחבים את כל הצלקות לזוגיות הבאה, וזמן לא כל כך ארוך אחרי שנכנסים אליה, מגיעים לאותה פינה. כדי לעשות שינוי אמיתי, על האדם להבין איפה הוא צריך להשתנות".

סגל מדבר על כך שכל אחד סיגל לעצמו דימוי שבהתאם אליו הוא מתנהג ומאחוריו הוא מסתיר רגשות, אם הם אינם תואמים את הדימוי הזה. זאת בעצם חומת מגן. "ברגע שאתה מוצא זוגיות טובה, אתה כבר לא זקוק לכל ההגנות האלה, ואז אתה משתנה. השינוי הוא תמיד לטובה, אם יש מישהו מולך שמקבל את זה. הרעיון הוא לא לקבל את השינוי ברחמים, אלא באהבה ובשמחה. אנחנו יוצרים דרך שבן הזוג יאהב אותך וישמח בך, כי זה אתה. ואז היחסים הם אחרים, ואתה לא צריך לחפש מישהו אחר, ואתה יכול להגיע לצמיחה ולהשתחררות של עצמך".

לסדנאות של יונתן ונאווה מגיעים בני זוג או אישה עם חברה. יש מליאה בה מסבירים ומדגימים, ויש תרגול פרטני. יונתן ונאווה עוברים בין בני הזוג, משוחחים איתם ומייעצים להם. סגל אומר שהסדנאות שומרות על פרטיותם של הזוגות, משום שהשיחות האישיות מתנהלות בין בני הזוג. מצד שני, לקבוצה יש כוח אדיר המעלה את המוטיבציה של המשתתפים להתקדם.

מי שבא לסדנאות מקבל שיעורי בית לכל החיים?

"'כפה עליהם הר כגיגית' זה שעם ישראל ראה את האור בצורה כל כך מוחשית, שהוא לא יכול היה להגיד 'לא'. גם בסדנה יש משהו שאתה משתכנע באופן פנימי שכך צריך לדבר וכך צריך להקשיב. אנחנו מתרגלים את זה מספיק ימים, כך שחלק גדול מההתנהגות הזאת נשאר".

עם זאת, אומר סגל, סדנה היא לא הבטחה לזוגיות טובה עד מאה ועשרים. זוגיות היא נושא שצריך להקדיש לו זמן ולהיות פנויים לו נפשית. אגב, הדבר נכון גם למעבירי הסדנה בעצמם. "אתגרים יש עד 120. והרעיון הוא לא איך לא להיכנס למשבר, אלא איך לצאת ממנו כמה שיותר מהר".

רווקים ורווקות, התכוננו מראש


סגל חושב שקשה להכין בני נוער לקראת משברים בחיי הנישואין, אבל צריך לעבוד על מודעות עצמית. שכן אם אדם לא יודע מי הוא, הוא לא יוכל לחיות בזוגיות טובה. "מאוד קשה לוותר ולהיות לארג' כשאתה בעצמך סגור ותפוס ולא בטוח. אבל זה לא חוכמה להגיד. צריך לעבוד על זה. הכנת כלות וחתנים טובה צריכה ללמד איך לדעת לוותר ואיך להקשיב. הנזק הוא מסביר סגל, הוא גם ברמת ההקשבה לילדים ובהשלכה שיש לחיים אישיים לא נוחים על כל המעגלים: עבודה, ילדים, חברים
אי אפשר לחתום כתבה על זוגיות בלי להתייחס לאלה התרים אחר שותף לחיים.

לפי שיטת אימאגו, בעצם מומלץ לברר על משפחתו של בן הזוג הפוטנציאלי לפני שנפגשים איתו?

"זה לא חידוש שלי, כך נהוג בעולם החרדי. תכונות שנמצאות עמוק בתוך משפחה מסוימת, כנראה נמצאות בתוך האדם שאתה מתעניין בו. הטעות היום היא שבודקים יותר מדי אם הוא מספיק דתי או חכם או מפרנס או מצחיק, וחושבים שאם דברים יתאימו במאה אחוז, תהיה פה אהבה. אבל בדייטים האלה צריך כל אחד לשבת, ולספר לשני על העולם הפנימי שלו. ואז, או שמתגלה שאחד מתעניין ומתלהב ויש חיבור וכימיה וזה נפלא, או שיש תחושה שהעולם של הזולת זר לו. אבל הצרה היא שבדייטים לא מאפשרים את זה, אלא נשארים במישור החיצוני".

כיום בני זוג צעירים מודעים יותר לבעיות שעלולות להתעורר במהלך הנישואים?

"מודעים, אבל כל זוג חושב 'אצלי זה לא יקרה'. או 'בטח שיהיו אתגרים, אבל לא מה שראיתי אצל ההורים שלי'. האשליה הזאת עדיין קיימת".

סגל חושב שקשה להכין בני נוער לקראת משברים בחיי הנישואין, אבל צריך לעבוד על מודעות עצמית. שכן אם אדם לא יודע מי הוא, הוא לא יוכל לחיות בזוגיות טובה. "מאוד קשה לוותר ולהיות לארג' כשאתה בעצמך סגור ותפוס ולא בטוח. אבל זו לא חוכמה להגיד. וזה לא פשוט, צריך לעבוד על זה. הכנת כלות וחתנים טובה צריכה ללמד איך לדעת לוותר ואיך להקשיב".

כשאישה מסבירה לסגל מדוע היא רוצה לרשום אותה ואת בעלה לסדנה, הוא מרבה לשמוע גם את המשפט: "זה לא רק אני סובלת, זה הילדים". הנזק הוא לא רק בדוגמה זוגית לא טובה, מסביר סגל, אלא ברמת ההקשבה לילדים ובהשלכה שיש לחיים אישיים לא נוחים על כל המעגלים בהם האדם נוגע: עבודה, ילדים, חברים.

סגל מעביר היום קורסים גם לסטודנטים להוראה, מתוך הבנה שהם יצטרכו לייעץ לתלמידיהם המתבגרים, אבל לא רק: "אין הבדל בין תקשורת של גבר ואישה, אבא וילדיו, מורה ותלמידיו. אף על פי שאנחנו עוסקים בזוגות, אפשר לעשות השלכה מיידית לכל תקשורת אחרת". אדם שלומד להיפתח ולהקשיב, חותם סגל, יתנהג אחרת עם כל האנשים שסביבו.

ofralax@gmail.com