בשבע 286: אבדות ומציאות

אסתי רמתי , כ' באדר ב תשס"ח

"יובל, אני בטוח שהחזרתי לך את זה".
"לא יכול להיות! הייתי זוכר! וחוץ מזה, כבר סדרתי את כל מדפי הספרים שלי, וזה פשוט לא שם!"
"ואני אומר לך  -מאה אחוז שהחזרתי לך! מה אתה רוצה שאני אעשה?!"
"אני רוצה שתקנה לי עותק חדש."
"מצחיק מאוד! תחלום לך!"

איתי הסתובב ויצא בעצבים מהכיתה. איזה חוצפן! השאלתי לו כבר לפני חצי שנה את הספר החדש שלי, ולא מספיק שהוא שוכח להחזיר אותו – הוא עוד טוען שהוא כן החזיר! בחיים אני לא אשאיל לו ספרים יותר.

הלכתי הביתה לבד - מי רוצה ללכת עם שקרן כזה? ואז נזכרתי שהיום אני בתורנות אצל יוני, אחי הגדול. יוני נשוי, והוא הצליח ברוב כשרונו לשבור את הרגל בדיוק ביום לפני שנולד הבן הבכור שלו. ועוד בערב פסח... בכל אופן, אמא בקשה מכולנו ללכת לעזור לזוג הצעיר עם הנקיונות, והיום היה תורי. 
 
"אהלן יובלי!" יוני מגובס ומחייך פתח לי את הדלת, ואז הוא ראה את הפנים שלי. "מה קרה?" הוא שאל "התכסחת עם מישהו?"

ספרתי לו את כל הספור. יוני הקשיב בעניין, אבל במקום להגן עלי, הוא רק אמר: "לא יודע מה להגיד לך. צריך לדון לכף זכות, לא? אני יכול לחשוב על המון אפשרויות חוץ מזה שהוא משקר בכוונה..."

אני לא הצלחתי לחשוב על אף אפשרות, אבל שתקתי. יוני דידה עם הקביים שלו ברחבי המטבח וארגן לי משהו לאכול, ואז הוא בקש שאני אעזור עם הספרים במדפים הגבוהים בספרייה שבסלון. גם הוא לא התבטל, הוא ישב וניקה את הספרים שמדפים הנמוכים.

"הנקיונות האלה מזכירים לי קטע שקרה אצל קרובי משפחה של רותי" אמר פתאום יוני (רותי זאת אשתו). "היה שם איזה דוד זקן, נניח שקראו לו ירוחם. בכל אופן, הדוד הזה היה עשיר קורח, ולא היו לו ילדים. אבל הוא אהב מאוד את האחיינים שלו, ותמיד היה בא לבקר וקונה להם מתנות יפות. ואת המתנה הכי גדולה הוא היה נותן בבר המצווה – צ'ק גדול ומכובד מאוד, כדי שהילדים יפתחו תכנית חסכון.

בכל אופן, אצל הקרובים הרחוקים האלה, הגיע הבר מצווה של הבן הצעיר. כמובן שהזמינו את הדוד ירוחם, והוא הגיע ושמח בשמחתם. אבל כשהילד פתח את המתנות, מה הוא גילה? במקום צ'ק גדול, דוד ירוחם נתן לו רק ספר! ספר דק ועלוב שעולה בקושי שלושים שקל! המשפחה של הילד ממש נעלבה. למה לכולם הוא נותן מתנה יפה ולבן שלהם לא? לא היה נעים להם לשאול אותו, אבל הם כבר התקשו להתייחס אליו אותו דבר, ועם הזמן היחסים בינהם נותקו כמעט לגמרי."
"חבל" אמרתי "הוא לא היה חייב להם כלום...."

"אתה צודק" אמר יוני "אבל ככה זה. לפעמים אנשים נעלבים ולא חושבים על מה שהם עושים. אבל זה לא סוף הספור. חמש עשרה שנה אחרי זה, כשילד הבר מצווה כבר היה בן עשרים ושמונה, אשתו נקתה את הספרים לקראת פסח. ואז, נחש מה נשר מתוך אחד הספרים?"

"הצ'ק של דוד ירוחם...?" נחשתי בחיוך. קשה להפתיע אותי. יוני הנהן. "כן, וזה ספור אמיתי! תאר לך – משך חמש עשרה שנה הם כעסו על הדוד סתם! רק תתאר לך איך הם הרגישו..."

הספור של יוני עשה את העבודה, והבנתי שלא הייתי בסדר. החלטתי להתנצל בפני איתי, אבל בדיוק אז הטלפון צלצל.

"הלו, יובל? אמרו לי שאתה אצל יוני" שמעתי את קולו של חברי. "תשמע, רציתי להתנצל. מצאתי את הספר שלך".
"שטויות" השבתי בחיוך "כולנו טועים לפעמים..."