בשבע 286: שלום באספמיא

שאיפות השלום המשיחיות שמובילות את השמאל מנותקות מכל התבוננות מפוכחת בהיסטוריית העמים, המוכיחה את אי עמידותם של הסכמי שלום לאורך זמן.

שלמה אנגל , כ' באדר ב תשס"ח

מאז הקמתה של מדינת ישראל (ואף קודם לכן), פיעמה בלבם של הישראלים השאיפה לשלום. שאיפה זו זכתה לשני משפטים ארוכים במגילת העצמאות של מדינת ישראל (הנושא היחיד המוזכר פעמיים במגילה), וכידוע סביבה התנהלו ומתנהלים  הוויכוחים הפוליטיים היסודיים והעמוקים ביותר בכנסת ומחוצה לה. שאיפת השלום הפכה, ברבות השנים, ממשאלת לב אוטופית למדיניות פוליטית מגובשת של חלקים ניכרים בציבוריות הישראלית. כידוע, מדיניות זו, שבתחילתה ניסתה לאזן בין שאיפת השלום לצרכי הביטחון של המדינה, הפכה, ברבות השנים, למרוץ מטורף וחסר כל מעצורים ביטחוניים בהסכמי אוסלו וגרורותיו. מהפך זה, שהובל באמצעות תעמולה אינסופית של אמצעי התקשורת השונים אך האחידים מאוד, יצר תרבות המקדשת את השלום, תרבות הרואה בשלום אפשרות ריאלית שבודאי תתרחש במוקדם או במאוחר, ותרבות המסרבת בכל תוקף לקבל את מצב האי שלום הנוכחי כמצב שכנראה יישאר לאורך זמן.

האמונה המשיחית הרואה בשלום אפשרות ריאלית וודאית אינה עומדת בכל מבחן היסטורי אלמנטרי. ניתן לומר, ללא כל הסתייגות, כי כל תולדות ההיסטוריה האנושית הם תיאור ארוך רציף ואכזרי עד אימה של מלחמות בין עמים, שבטים ותרבויות, המתרחשות בו זמנית על פני אזורים נרחבים של הגלובוס. מדי פעם יש הפוגה קצרה בין מלחמות באזורים שונים של העולם – אבל הפוגות אלו הן היוצאות מן הכלל המצמרר של מצב מלחמה כמעט תמידי. ניתן להבחין בתופעה זו בתנ"ך, שהוא גם ספר ההיסטוריה הקדום ביותר, בהיסטוריה של התרבות הרומית, בהיסטוריה של עמי אפריקה ובכל ההיסטוריה האנושית הכתובה. תופעה זו יכולה להעלות מחשבות נוגות מאוד על גורלו ועל איכותו של המין האנושי בכללו – אולם  לא ניתן ואסור להתעלם ממנה בבואנו לחלום על השלום ועל האפשרות שיתממש.

ניתן לטעון כי ההיסטוריה האנושית העתיקה אכן עקובה מדם מלחמות אינסופיות ומיותרות – אולם בעת החדשה, בה הדמוקרטיה וערך החיים תפסו מקום מרכזי בתרבות האנושית, ניתן להאמין ולפעול למען השלום. מיותר לציין כי דווקא המאה העשרים, המלאה בחלומות רבים של שוויון, אחוות עמים והומניזם, היא המאה הקטלנית ביותר של התרבות האנושית. כמות ההרוגים במלחמת העולם השנייה לבדה הגיעה לכשישים מיליון איש שרובם אזרחים; בנוסף לכך, לכל אורכה של המאה הנוראה הזאת, נטבחו עוד מיליונים רבים נוספים במלחמות רבות ושונות.    

מצד שני, קשה לבטל את השלום היחסי ששורר במערב אירופה מאז סיומה של מלחמת העולם. במשך למעלה משישים שנה, השונאות הגדולות ביותר עלי אדמות – גרמניה ואנגליה, יפן וארצות הברית – חיות בשלום, בשלווה ובגבולות פתוחים בין האויבות לשעבר, וכמעט ללא משקעים מהעבר. בניגוד לאשליות של חולמי השלום, המתכון לחיי שלום אלו בין האויבים המרים מבוסס על הסכמי כניעה ולא על הסכמי שלום. בסיום מלחמת העולם השנייה, יפן וגרמניה המנוצחות חתמו על הסכמי כניעה ללא תנאי, בהם הן קיבלו את כל ההגבלות שהוטלו עליהן על-ידי בעלות הברית, שחלקם תקפים עד היום.

בספרו 'העולם הוא שטוח', מביא העיתונאי תום פרידמן את האמירה הידועה כי לעולם לא תפרוץ מלחמה בין שתי מדינות שבשתיהן אוכלים מקדונלדס. אמירה זו (שהוא קצת עדכן אותה בהמשך ספרו) מבטאת את האחידות התרבותית שהשליטו מנצחי מלחמת העולם השנייה על המדינות הסוררות והרצחניות גרמניה ויפן באופן שנטרל מהן את השאיפות ליציאה חדשה למלחמה. בניגוד להסכמי כניעה, המבטלים בכוח את שאיפותיו הלאומיות הרצחניות של המפסיד, הסכמי שלום בין אויבים מקדשים את שאיפותיהם הלאומיות של שני האויבים, באופן שמייצר את פצצת הזמן להתלקחות המלחמתית הבאה.
בכלל, האפקטיביות של הסכמי שלום כאמצעי מוכח להפסקת המלחמות בין מדינות אויבות היא נמוכה מאוד. בניגוד להצלחה המוכחת של הסכמי הכניעה באירופה (שלוו בתוכנית מרשל הנדיבה), קשה להצביע על הצלחה דומה באמצעות הסכמי שלום. בראש ובראשונה, מספר הסכמי השלום שנחתמו והחזיקו מעמד במאה העשרים הינו מועט ביותר.

לכולם זכור הסכם השלום בפריז בין צפון וייטנאם לדרומה, שהופר תוך מספר חודשים, הסכם השלום בסודן שהופר, כמובן הסכם אוסלו שהופר עוד בטרם התחיל את חייו ועוד רבים אחרים. די בבחינה שטחית של רשימת מקבלי פרס נובל לשלום על-מנת להבחין כי רובם המוחלט זכה בפרס עבור הישגים בנושאים חברתיים ואדמיניסטרטיביים שונים, ולא עבור הסכמי שלום בפועל, עקב נדירותם הרבה. אכן, נחתם הסכם שלום עם מצרים עליו זכו בגין וסאדאת בפרס נובל שמחזיק מעמד עד היום, אולם ברור שמדובר על יוצא מן הכלל, ובהסכם שאינו יותר מהפסקת אש, הדומה להפסקת האש ברמת הגולן. השלום בפועל בין מצרים לישראל אינו קיים – עד כדי כך שקיים חשש כי בעת סכסוך אזורי עלולה מצרים להצטרף לאויבי ישראל.

ברור, לאור האמור, כי שאיפת השלום המעסיקה כה רבות את הציבוריות הישראלית היא ברובה הגדול חלום באספמיא. חלום הרחוק מאוד מהמציאות המדממת של כאן ועכשיו, בייחוד לאחר קריסת הסכמי אוסלו ופקיעת בלון ה'התנתקות'; חלום שסיכוי מימושו שואף לאפס, ולמרות זאת עוסקים בו רבים וטובים, החל בראש הממשלה וכלה באחרון תומכי 'מרצ' 'קדימה' 'העבודה' וחלק מ'הליכוד'. עיסוק אובססיבי זה, שהפך בעיני חלק מהעם כמעט לתכלית קיומה של מדינת ישראל, אינו מבוסס על אמונה באפשרותו של השלום, אלא על שיקולים חברתיים, פוליטיים, רוחניים וכלכליים שונים, בהם מושג ה'שלום' מהווה כותרת וסמל ריק מתוכן ריאלי, ובינו לבין המציאות אין ולא כלום.