בשבע 286: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ' באדר ב תשס"ח

שאלת השבוע: האם מוטב שחיילי ההסדר ישרתו ביחידות נפרדות או במחלקות משולבות עם חיילים אחרים?

שילוב קבוצתי/ אליעז כהן, משורר, בוגר ישיבת הסדר

למדתי ב'אור עציון' והתגייסתי לאחר שנה וחצי. כבר בלילה הראשון פיצלו אותנו לשניים, ועשרה בחורים, כולל אני, עברנו ליחידה אחרת שאינה של בני ישיבות. הייתי בקשר קרוב עם הרב דרוקמן, ובישרתו לו את רוע הגזרה. לאחר מאמצים רבים, איגוד ישיבות ההסדר החזיר את כל הקבוצה יחד, כדי שלא ליצור תקדים לעניין. אבל כשהייתי ביחידה הקטנה הרגשתי שעשו לנו הרבה כבוד, נתנו לנו זמן לתפילות, ולא היו בעיות מיוחדות. כך שלדעתי, יש עניין לפזר בני ישיבות בקבוצות קטנות של עשרה חיילים. מהלך זה מחזק את סימני הזהות ומטענים של החבר'ה עצמם, וכמובן, זה משדר החוצה. יש גם חיסרון, אבל הוא לוגיסטי בלבד: הרבנים צריכים לרוץ בין יותר יחידות.

פלוגת בני"שים אינה יעילה, והשכר יוצא בהפסד כי שוחקים את החיילים, אין להם אימונים וקו, וכל הלו"ז הגדודי אינו מדבר עליהם כי הם כל הזמן "טוחנים את השטח". הם חוזרים לישיבה הרוסים. כך שיש לשאוף לפיצול של עשרה בחורים בכל יחידה, ולכל הפחות לגייס את הבני"שים לתקופת ההכשרה יחד; ואחר כך, עם סיום ההכשרה, לפזר אותם ביחידות שונות.
אם האלטרנטיבה היא שירות מעורב, בנים ובנות, כל מה שאמרתי אינו רלוונטי, ויש לבטל את הגזירה הזו מן העולם. גם לגויים גמורים. לדעתי, הסיפור של ערבוב בנים ובנות הוא חולני, ואין כאן עניין של סיבה דתית דווקא. אלעזר שטרן חובב ספינים תקשורתיים, ועלינו להתגייס נגד המהלכים שהוא מנסה לקדם, ולעמוד על הרגליים האחוריות.

לתת דוגמה אישית לאחינו/ הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת ההסדר בעתניאל

בספר דברים, בפרשה העוסקת במחנה היוצא למלחמה, מנמקת התורה את דיני קדושת המחנה: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

מחנה היוצא למלחמה הוא המחנה של כלל ישראל, ולא מחלקת בני ישיבות; ממילא חלה חובה על תופסי התורה לדאוג לקדושת המחנה כולו, ולא להיבדל מקרב המחנה. דבורה הנביאה אומרת בשירתה: "יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל". במדרש אליהו רבה נאמר: "מיכן אמרו ארבעים אלף מישראל שנתקבצו ויצאו למלחמה ויש ביניהן זוג אחד של תלמידי חכמים דומה שהוא מסרם בידן, שנאמר מגן אם יראה ורומח". המדרש מדייק: "ויש ביניהן", כלומר: כדי שבחורי הישיבה יצילו את כל המחנה, יש צורך שתלמידי החכמים יהיו בתוך המחנה. מחנכים אנו בדרכי אברהם אבינו, אשר התמקח ארוכות להצלת חוטאי סדום, ולא לדרכו של נֹח, שהסתגר בתיבתו אל מול השמדת בני דורו.

לצערי הרב, כיוון שבתוך עמי אנוכי יושב, אני מכיר את המציאות הרוחנית והמוסרית בחברה שאינה מקבלת עול מלכות שמיים. אין טהרת הלשון, אין קדושת המחנה בתחום העריות ואיני רוצה להמשיך ולפרט על-מנת שלא לקטרג על ישראל. אולם הימצאות בני תורה שיראתם קודמת לחוכמתם בתוך המחנה – יש בכוחה לתת דוגמה אישית של יוסף הצדיק, שהוא בבחינת נזיר אחיו.

מבדיקה בשטח, טהרת הלשון במחלקה מעורבת גבוהה עשרת מונים מטהרת הלשון במחלקה רגילה, ולמרות שבמחלקת בני ישיבות טהרת הלשון גבוהה עוד יותר, יש לנו אחריות על קדושת המחנה כולו. מגמתנו היא לחנך את בני הישיבות שיהיו "צדיקי אמת" אשר "סובלים הם ברצון" – כלשון הרב זצ"ל ב'אורות התשובה'. ועל-ידי מעורבות אמיתית, יוכלו הם לרומם את רוח המחנה כולו.

אומנם חשוב להדגיש: דרך זו אינה מתאימה לכל, ואין לכפות אותה על מי שאינו רוצה בה; את דרך צדיקי האמת יש להוביל בתהליך אִטי ומדורג, לרגל הטף ולרגל המלאכה. 

יחידות נפרדות, כדי שיעמדו באתגרים/ הרב אריה הנדלר, סגן ראש ישיבת ההסדר שעלבים

כאשר עולות מדי פעם בפעם שאלות מן הסוג הזה, עלינו לבחון את התייחסותנו אליהן מתוך שיבה אל נקודת המוצא של הרעיון הבסיסי של ההסדר. ובכן, ההסדר כשמו כן הוא, הסדר. זהו הסדר בין הצבא לבין הישיבה. זה הסדר שכל כולו נועד לנסות ליצור מסגרת שתאפשר, מצד אחד, לשרת את המדינה בצורה מקסימלית, ומצד אחר, לשמר את ההוויי הישיבתי, המסגרת התומכת, והקשר עם רבני הישיבה.

אחד היסודות שעליו נשען בניין ההסדר כולו הוא העובדה שהיחידה כולה מורכבת מבני ישיבות. תחושת ה'ביחד', היא תחושה תומכת לא רק בהיבטים החברתיים, אלא גם בהיבטים הדתיים-ישיבתיים. קיומן של שלוש תפילות ביום המלווות בדרך כלל בדברי תורה קצרים, ההקפדה על כשרות המטבח, השיג והשיח הפנימי – כל אלו חוברים יחדיו ליצירת אווירה מיוחדת, המאפיינת את יחידות ההסדר, והיא הנותנת את הכוח ואת העוצמה לשרת בצורה מיטבית.

עם שילובן של בנות ביחידות הצבאיות הלוחמות, הופך השירות במסגרות משולבות למשימה קשה עוד יותר. על אף המאמצים הגדולים המושקעים בניסוחן של פקודות העוסקות בשילוב הראוי, עדיין נפגמת קדושת המחנה. פגימה זו מורגשת בצורה חזקה יותר ביחידות משולבות מאשר ביחידות הנפרדות של בני הישיבות.

זאת ועוד, כמי שעומדים מאחורי תלמידינו בדרכם, כמי שמעודדים אותם בתרומתם, אנו מקפידים לבקר אותם במהלך שירותם הצבאי. זאת כדי לחזק את רוחם, ולהביא להם מעט מתחושת הישיבה שכה חסרה להם בזמן השירות הצבאי. במסגרת היחידות המשולבות, יהפכו ביקורים אלו לבלתי אפשריים כמעט, וההפסד הכרוך בכך הוא גדול.

כאשר אנו שולחים את תלמידינו אל המסגרת הצבאית, עלינו לחשוב על היכולת שלהם לעמוד בכל האתגרים המוטלים עליהם – הן אלו הצבאיים, הן אלו החברתיים, והן אלו הרוחניים. בשקלול של כל האתגרים הללו, אנו מוצאים כי הדרך הנכונה ביותר לעמוד בהם היא במסגרת היחידות הנפרדות.

להשתלב במינון הנכון/ הרב חיים רטיג, ראש ישיבת ההסדר ברעננה

צריך תחילה להבין את המהות הפנימית של הרעיון של ישיבות ההסדר. יש בישיבות אלו דבר שאינו קיים בישיבות הגבוהות והמכינות, והוא ההליכה כקבוצה לצבא. להליכה קיבוצית זו יש משמעות חברתית ותרבותית רחבה מאוד. לא הליכה כיחידים הנבלעים בכלל, אלא כקבוצה בעלת צביון שונה מהאווירה הכלל-צ"הלית. התלמידים הראו ומראים שאפשר להיות חייל אחרת מהמקובל, להיות לוחם טוב, עם חיים דתיים לכתחילה, תפילה במניין, בלי ניבולי פה, ללא 'השלמות ציוד', ללא שותפות בשבועות הנופש המשדרים אווירה שלא מתאימה לבן תורה ועוד. שירות המשלב תורה עם לחימה, כי התורה גם היא חשובה, מהווה אמירה אחרת, שונה. 

אנחנו שותפים, אבל אנחנו לא מיטשטשים בצבא. אנחנו לא הופכים ל"דתיים שקופים". יש לנו אמירה שלנו, שהיא שונה, שהיא בעלת מסר ברור, שיש תרבות אחרת, שיש ערכים אחרים, ועל אף המכנה המשותף הרחב שלנו איתכם, יש לנו עוד קומה, קומה של תורה. נראה שגם בחברה התורנית לאומית האזרחית צריך לאמץ עיקרון זה.

מנגד, מחלקות הסדר נפרדות סובלות פעמים רבות מקיפוח בשירותן הצבאי, כי בעיני חלק מהמפקדים, הרעיון של קבוצה נפרדת הוא לצנינים – דבר שקיים פחות במחלקות המשולבות. לכן, מחלקות המשולבות הן בעיתיות, מצד אחד, כי הן יכולות להחליש את האמירה הזו, כיוון שהקבוצה עלולה להתפרק, ערכיה עלולים להיחלש, אמירתה עלולה להינזק.

ומכל מקום, במינון הנכון זה יכול לפעול פעולה הפוכה: שנחזק את האמירה שלנו, ניצור תהליך משפיע על האחרים, גם ברמה הצבאית וגם ברמה הדתית. כי הרי האמירה שלנו לא שמורה רק לנו – היא צריכה להתפשט על פני כל החברה.
התלמידים מתחלקים לשתי קבוצות: אלו שמתאימים למחלקות המעורבות, והם רוב רובם של התלמידים, ואלו שלא. זאת מכמה סיבות: או בגלל שהם אינם בנויים להתמודדות מעין זו או בגלל רמה רוחנית לא מספיק גבוהה, והם המיעוט.

לכן, אני בעד הרעיון של המחלקות המשולבות אבל לא בצורה סוחפת. רק חבל שגורמים בצבא שניסו לקדם רעיון זה – במקום לנהל דו-שיח תרבותי, בחרו להתנהג בצורה לא ראויה, בצורה שחצנית ומתנשאת, לרוץ לתקשורת ולהשמיץ, וראוי להם לפשפש קצת במידותיהם, כי רעיון טוב יכול להינזק כשמקדמים אותו בצורה שאינה ראויה.