בשבע 287: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ז באדר ב תשס"ח

קונדי קאן דו איט

הנה עשרה דברים שקונדוליסה רייס יכולה לעשות בימים אלה: לצאת לג'וגינג, לקרוא ספרים, לפתוח כרטיס בפייסבוק, להתחנף לג'ון מקיין (לפחות עד שזה יבחר מועמד לסגן נשיא), לקרוא את ספרו של אבו-מאזן על השואה, לנזוף בסינים, להיבחן ל'רוקדים עם כוכבים', לסגור את הרווח בשיניים, להתחתן, לבדוק אחת ולתמיד אם יש דלאי-תשובה לדלאי-למה.

אלא שבמקום כל הפעילויות האלו, בוחרת מזכירת המדינה האמריקנית לקפוץ למזרח התיכון כדי לקדם הסכם מדיני צולע בין שני ברווזים צולעים, הסכם שאמור לסיים בערך מיליון שנה של עוינות בתוך שמונה חודשים לכל היותר, מבלי שהגורם העוין יהיה בכלל מעורב בו. במקום ללכת לאופרה או לצפות ב'אופרה', בוחרת רייס להגיע אלינו לביקור שיחזק את הטרור ויסכן את חיינו – תוצאה ישירה של המחוות לפלשתינים שהכין לכבודה אהוד ברק.

סדנת כתיבה יוצרת, סדנה ליחסי אנוש, קורס בקואוצ'ינג – כל אלה היו משפרים את חייה וחיינו לאין ערוך מאשר מפגשיה עם הנייטיבז הישראלים. לפחות אחרי הקואוצ'ינג היתה רייס מבינה טוב יותר על מה כדאי לוותר כדי לנצל את זמנה היקר ביעילות המירבית.

דוח מאחזי עיניים

א. סמוך לאולם הספרייה שבו אני מבלה את יומי, נערך כנס פוליטי-עיוני תחת הכותרת המבטיחה 'אתגר ההתנחלויות'. מכיוון שגם אני רואה בהתנחלויות אתגר גדול, קפצתי לאזור כדי להתרשם. שניות בודדות חלפו עד שהבנתי את טעותי, משהתברר לי כי למעשה מדובר בכנס של אנשי יוזמת ז'נבה, בהשתתפות מיטב שמאלני ישראל פלוס אמונה אלון כגורם מאזן. תחילה חשבתי לקום ממקומי ולסגת משם באלגנטיות, אבל מכיוון שבמערכת בשבע נוטים להאשים אותי בעצלנות עיתונאית, החלטתי לעשות להם ג'סטה ולדווח מהכנס כמו כתב שטח מיומן.  מלבד זאת, התעצלתי לקום. 

ב. כעבור דקות אחדות החלטתי כי בכל זאת מדובר בכנס של הימין. במהלך כל הדיון הראשון לא נמחה החיוך מעל פניי: המתנחלים הולכים ומתרבים, הבנייה נמשכת, הפלשתינים עדיין תחת שליטה ישראלית, תושבי עזה לא יכולים לטייל בחו"ל באופן חופשי, החסימות והמחסומים הרבים עדיין קיימים, המחוות של אהוד ברק הן שטויות, ושיחות השלום זה ממש לא זה. תענוג, פשוט תענוג.

ג. בדיון השתתפו שלושה סופרים ידועים, כלומר אנשים הידועים בספירת התנחלויות: העיתונאי ומחבר הספר 'אדוני הארץ' עקיבא אלדר, המלשינונית התורנית של 'שלום עכשיו' חגית עופרן, ומחברת 'דו"ח המאחזים' טליה ששון. את הדיון והכנס כולו הנחתה הסופרת יעל משאלי, שעד לפני שנים אחדות התגוררה ביישוב אפרת. לאור ההשתלחויות של חברי הפאנל בציבור המתנחלים, אני תוהה אם משאלי עזבה את יישובה רק בגלל השכנים המציקנים מהימין.

ד. הגדיל לעשות עקיבא אלדר, שכינה את המתנחלים 'שודדי קרקעות'. בהזדמנות זו כדאי לבקש מאלדר, כי יפסיק לשדוד מדי בוקר את זמן האוויר המוקדש לפרשנות פוליטית ברדיו הציבורי שלכם ושלי. הזמן הזה נועד לפרשנות פוליטית ולא להבעת השקפות אידיאולוגיות קיצוניות ובלתי מאוזנות, תודה וסליחה.

ה. החלק המצחיק של הדיון היה שלב השאלות והתשובות. הקהל השבוי התקשה לתקוף את הפאנל בשאלות, והסתפק בעיקר בהערות נוטפות ארס כלפי המתנחלים. "הם פוסט-ציונים", הצהיר למשל אחד מהקהל. "אני אגיד לך יותר מזה - הם אנטי-ציונים", ענה אותו אלדר, "ציונות זה שתי מדינות – מדינה יהודית, וליד זה מדינה ערבית". זאת לא מתיחת אחד באפריל, חברים, זה באמת מה שהוא אמר – רשמתי מלה במלה.

ו. הנה עוד כמה משפטים חשובים שרשמתי מאותו דיון: "כמה זמן יש לי עוד?", "שאלות בסוף", "אה....", "יהיה זמן לשאלות", "נגמר לי הזמן?", "עקיבא, אל תפריע", "הזמן עבר". אל תאמינו למה שמספרים לכם על הכנסים של השמאל – הם מבולגנים בדיוק כמו בימין.

ז. ואכן, המפגש הזה עורר בי בעיקר רגשות נוסטלגיים. לא נכחתי בכנסים פוליטיים בערך מאז ימיי בנוער התחייה-צומת, כשבמקום להכין שיעורים הלכתי להאזין לכל מיני ח"כים ממפלגתי, נואמים מלאי להט שתמיד הצליחו לשכנע את בני משפחותיהם שבקהל. אני מודה שגם הפעם הרגשתי בבית; אולי בגלל השימוש העודף של חגית עופרן – נכדתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' – בביטוי "ברוך השם", בעוד שני חבריה לפאנל מחליפים ביניהם מבטים וחיוכים סלחניים.

ח. במהלך הדיון חשתי בהדרגה שמוחי נשטף במסרים לא רצויים, ולכן כבר לא נשארתי לדיון הבא. איך אומרים אצלנו בשמאל? יש גבול. מלבד זאת, התחלתי לחוש חוסר נוחות של הקהל שמסביבי, אולי בשל היותי חובש כיפה בדיד האוחז בתיק גדול במרחק שני מטר מאבו-וילן.

ט. בדרך החוצה, עיינתי בטקסט המלא של מסמך ז'נבה שחולק לכל משתתפי הכנס. צריך לומר בהגינות כי מדובר במסמך נחמד, שרק חסרים בו ציורים של פרחים ומלאכים כדי להפוך אותו למושלם באמת. אני גם בטוח כי בזמן שנכתב, לפני יותר מארבע שנים, היו כותביו משוכנעים ברלוונטיות שלו. אלא שכיום, אם הייתי ממארגני הכנס, לא הייתי ממהר לשלוף את המסמך הזה בתקופה זו של מדינת חמאס, טילים על אשקלון, ומנהיג פלשתיני 'מתון' הטוען כי חיסול מחבלים הוא "יותר משואה".

י. לאחר מכן עיינתי במסמך נוסף שחולק לנוכחים, ובו מפורטת פעילות אנשי יוזמת ז'נבה במהלך השנה הקודמת. בדוח הפעילות הודגש בהבלטה מספרם המרשים של משתתפי האירועים השונים. אוי לי, אני כבר יודע מי יהיה מושא גאוותם של עורכי דוח הפעילות הבא.

יודע את מקומי

ואפתח בווידוי: בשירות הסדיר שלי הייתי חייל די עלוב, שהישגו העיקרי היה לא לירות למישהו ברגל. גם האבט"שים שעשיתי במילואים לא ייזכרו כציון דרך היסטורי בתולדות צה"ל. אולי משום כך, גם לא נרשמה כל סערת רוחות כאשר נאלצתי – אגב, מסיבה מוצדקת לחלוטין – להיבדק אצל רופא צבאי עם קבלת צו המילואים האחרון. ואכן, הרופא הודיע לי חגיגית כי אני פטור מנשיאת נשק, ולפיכך אני יכול להיחשב כמועמד לגיטימי לזכייה ב'כוכב נולד'.

קצינת הקישור שלי קיבלה את ההודעה בפנים חתומות, אם כי אני בטוח שמאחורי האדישות שהפגינה הסתתר צער גדול. "בעוד מקסימום חצי שנה תקבל זימון לוועדה רפואית", הבטיחה לי, "ואחר כך תוצב ביחידה להדבקת בולים על מעטפות או משהו כזה". את נאומה סיימה בפיצוץ בלון מהמסטיק שבפיה. מסכנה, השחרור שלי מהמילואים פשוט שבר אותה.

מאז חלפו שנתיים, שבהן עיקר הטלפונים שקיבלתי היו הודעות מוקלטות של עמותות צדקה. צה"לנו היה עסוק בינתיים בגירוש יהודים, אירוע שהעסיק אותו מכדי להתקשר אליי והוציא לי את שארית החשק להתקשר אליו. יום אחד היא פתאום התקשרה. "שמע, אנחנו מצמצמים את כוח האדם ביחידה", אמרה הקצינה, "אולי אתה רוצה להשתחרר מצה"ל?"

"להשתחרר? הממ... אני צריך לחשוב על זה", עניתי לה.
"אני מבינה", היא אמרה ופוצצה מסטיק דרך הטלפון.
"בכל מקרה, התשובה היא כן", אמרתי לה, "עכשיו אני הולך לחשוב על זה".

סיכמנו שבתוך חודש היא תשלח לי הזמנה לטקס השחרור החגיגי. חלפו שנה וקצת, והנה היא מתקשרת שוב. "שמע, אנחנו מצמצמים את כוח האדם ביחידה", אמרה, "אולי אתה רוצה להשתחרר מצה"ל?"

על שני הטלפונים הבאים ממשרד הקישור אני נאלץ לדלג, אם כי מי שרוצה לדעת את תוכנן יכול לחזור לתחילת הפסקה הקודמת. השורה התחתונה היא, שבסופו של דבר קיבלתי את תעודת הפטור משירות הביטחון של צבא ההגנה לישראל. לא הופיעו בו עיטורים או אותות גבורה, וגם הדרגה הצבאית היתה גבוהה יותר מדרגתי האמיתית, אבל אין זה משנה – העיקר שאני והמדים כבר לא. זה המקום להודות למפקדים שנאלצו לסבול אותי במשך כל שנות שירותי. ברור לי שאני משאיר מאחוריי צבא טוב וחזק, צבא שיידע להתמודד עם משימותיו היטב גם בלעדיי, לא כולל קצינות קישור.