חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 287ראשיהפצה

רק ליהודים יש מקום בארץ הזו - בגליון השבוע

הרב יצחק הכהן, אביו של נריה הי"ד, צעיר הנרצחים ב'מרכז הרב', צופה מידי יום דרך חלון בית המדרש אל הקבר בהר הזיתים, ומרגיש שהוא ממשיך ללמוד איתו בחברותא.
03/04/08, 15:24
חגית רוטנברג

בכל בוקר מגיע הרב יצחק כהן מביתו שברובע היהודי המתחדש לבית-המדרש של ישיבת ההסדר 'אש התורה' בעיר העתיקה, פותח את הספרים, ומתחיל ללמד את שיעורו הקבוע. דרך החלון הפתוח מולו, הוא רואה את שורות המצבות הלבנות על הר הזיתים, ביניהן נמצא גם הקבר הטרי של בנו, נריה הי"ד. כך הוא ממשיך ומלמד לאורך רוב שעות היום, כשמולו התלמידים הקשובים למוצא פיו, אך ברוחו הוא בעצם ממשיך ללמוד תורה בחברותא עם נריה, הקבור נוכח פניו ממש, לימוד שנגדע ביד רצחנית לפני כמעט שלושים יום בספריית ישיבת מרכז הרב.
 

נריה נטמן בצהרי יום שישי בהר הזיתים, אולם בני עמו של המרצח שטבח בנריה ובחבריו לא נתנו מנוח לאבלים. בדרכם חזרה מהלוויה, הותקפו רבים ממשתתפיה בידי ערבים שרגמו את רכביהם באבנים עד כדי סכנת נפשות. האב השכול: "על מה שעשו לנו שם – שזה לינץ' נורא ואיום – התשקורת לא אמרה כלום, רק מההפגנה בג'בל מוכאבר היא עשתה עניין גדול. ביקשתי לעלות לשידור ולהגיב, לספר על לינץ' שעשו באנשים שחזרו מלוויה, אבל הם לא הסכימו להעלות אותי"
"מסופר על המלך חזקיהו, שכבוד עשו לו במותו, והושיבו ישיבה על קברו. אני מרגיש שגם כאן זה כך: בכל יום, כשאני לומד, אני מסתכל על הקבר ומתחבר לבן שלי", מסביר הרב כהן בהתרגשות. "אני מרגיש שאני ממש לומד יחד עם הבן שלי. זה משמעותי מאוד וחזק אצלי. עכשיו הבנתי למה הקב"ה העביר אותי את כל הגלגולים עד שהגעתי ללמד דווקא במקום הזה".

רגעי חרדה לגורל הבן

נריה כהן הי"ד היה צעיר הנרצחים בטבח ב'מרכז הרב', בן 15 בלבד. כאשר פילחו היריות את גופו, הוא היה רכון על גמרתו ושקוע בלימוד בכובד ראש, בתנוחה שאפיינה את רוב שנות חייו הקצרות. הרצינות והחשק העז שבערו בו ללימוד התורה כמעט גרמו לכך שאת שנות נערותו לא היה עושה ב'ישיבה לצעירים', אלא במוסד תורני אחר. "בהתחלה הוא רצה ללכת לישיבה קטנה, ואחר כך לישיבה תורנית אחרת", מספר אביו, "אבל הר"מ שאחראי על הרישום בישל"צ לחץ שנריה יבוא אליהם".

נריה הגיע עם אביו לשיחת בירור אצל אותו ר"מ, ובמשך שעתיים חקר ולא הרפה: "הוא שאל כמה שעות לומדים פה תורה, איך לומדים ומה לומדים. אפילו אני כבר השתכנעתי שכדאי ללמוד בישל"צ ואמרתי לו שכאן המקום ממנו יוצאת תורתו של הרב קוק זצ"ל, אבל נריה אמר שהוא עדיין לא נותן תשובה". החשיבות שייחס לדרך לימוד התורה שלו בשנים הקרובות, הביאה את נריה לגלגל את ההכרעה בשאלה לפתחו של הרב מרדכי אליהו בכבודו ובעצמו. מבין מוסדות הלימוד שציין נריה בשאלתו, סימן הרב אליהו את 'הישיבה לצעירים', וכך היה. "הוא לא הצטער על ההחלטה לרגע", מעיד האב.

לנריה הי"ד היה מהיכן לקחת את אהבת התורה שפיעמה בו: אביו, הרב יצחק כהן, לימד שנים רבות במוסדות 'עטרת כהנים', וכיום כאמור משמש כר"מ בישיבת ההסדר 'אש התורה'. גם את הידיעה הראשונית על הרצח בישיבה קיבל הרב כהן באמצע שיעור שהשתתף בו. "בסביבות 20:40 קיבל אחד התלמידים שהיו בשיעור הודעה בביפר על כך שיש יריות ב'מרכז הרב'", משחזר הרב כהן. "אני בדרך כלל לא מתרגש מהודעות כאלה, היו כל כך הרבה פיגועים בארץ בכלל ובירושלים בפרט, אף פעם אני לא חושב שזה יהיה קשור אליי. אבל פה ההודעה הקפיצה אותי, כבר ברגע הראשון הרגשתי שאני מאבד את העשתונות".

למרות המתח בו היה נתון, הקפיד הרב כהן להישאר עד סוף השיעור, ורק אז יצא בנהיגה מבוהלת לכיוון 'מרכז הרב'. "התנהגתי בצורה לא נורמלית: נסעתי בנתיב של אוטובוסים, החניתי את הרכב באין חניה, אחרי שעברתי את מחסומי המשטרה. היו לי ברכב שני בלוני גז שקניתי בשביל הבית. לא חשבתי אפילו מה יקרה כשיגלו בנסיבות האלה רכב עם בלוני גז בתוכו". כשהגיע הרב כהן לשערי הישיבה, גילה, כמו רבים אחרים שהצטופפו שם, שהשוטרים לא מאפשרים לאף אחד גישה למקום, "אפילו לא לכוחות ההצלה. אני מקווה מאוד שזה לא הפך אצלם למדיניות".

לאיזו מדיניות אתה מתכוון?

"השוטרים התרגלו שאם הם נוקטים בפעולה, כמו בפקיעין למשל, מיד מתחילים לחקור אותם ולעשות בעיות. אני מקווה שהם לא החליטו כמדיניות פשוט לא לעשות כלום, כמו במקרה הזה, כדי להימנע מבעיות בהמשך", הוא מעיר.
החרדה שקיננה בלבו של הרב כהן לא התירה לו לעמוד באפס מעשה מול השער החסום. הוא הצטרף לרב טוביה ליפשיץ, אביו של יוחאי הי"ד, ויחד נכנסו לישיבה מסביב, והחלו לשאול ולחקור את כל מי שפגשו אם ידוע לו מה עלה בגורלם של נריה ויוחאי. "לאף אחד לא היתה תשובה. החלטנו לנסוע לבתי-החולים, אולי נאתר אותם בין הפצועים, אבל בכל בתי-החולים קיבלנו תשובה שלילית".

שני האבות חזרו לבניין הישיבה לצעירים, שם כבר התרכזו התלמידים לקראת קבלת הבשורה המרה. "היתה תחושה שבעצם יודעים מה קרה, אבל לא רוצים לגלות לנו עדיין", הוא נזכר. "החלטתי לחזור הביתה, בידיעה שאם אקבל את הבשורה, עדיף שאקבל אותה עם כל המשפחה".

במקביל להתרוצצות הממושכת של האב ברחבי הבירה, החלה האם, איילה, בבירורים אצל קרובי משפחה וחברים, שאולי יוכלו לתרום פיסת מידע באשר לגורל בנה. למשפחת כהן המורחבת, אגב, ארבעה צאצאים תלמידי 'הישיבה לצעירים'. אחד מהם הוא אלחנן כהן, שנפצע במהלך הירי תוך שהוא מסיט את קנה רובהו של המחבל.

"כששמענו על הפיגוע היינו בהכתרה בסניף בני עקיבא", משחזרת איילה, "אבל לא חשבתי שזה קשור אלינו. כששמעתי שאמרו שזה היה בספרייה, זה הדליק אצלי נורה אדומה. נריה בילה הרבה שעות בספרייה". איילה העבירה את שעות חוסר הוודאות בניסיון להדחיק, תוך הסתמכות על שברי עדויות שטענו כי לא היו 'חמשושים' במקום האירוע או שנריה עצמו לא היה שם. "ניסיתי לא לדאוג, רציתי להאמין שהוא באמת לא היה שם". סמוך לחצות החליט הרב כהן להתקשר לרב וייס, ראש הישיבה, ולשמוע מפיו את מה שכבר היה להם די ברור.

בכינו בכי ארוך ומר

את התחושה הראשונית עם היוודע דבר האסון איילה לא יכולה להגדיר במילים. "פשוט ישבנו ובכינו בכי ארוך, כל המשפחה ביחד", מתאר האב את הרגעים הראשונים. מייד אחר כך נסעו ההורים לישיבה על-מנת לזהות את הגופה. "אני לא באתי לזהות אותו", מבהירה איילה, "באתי להיפרד מהבן שלי. רציתי לראות אותו, ללטף אותו ולהגיד לו שלום", היא אומרת באיפוק.

הרב כהן מעיד על עצמו, שבאורח פלא הזדמן לו בחודש האחרון, לפני הירצחו של נריה, להרהר במציאות של שכול, ולחוש קשר מיוחד לנריה: "יצא לי להיות אז בהרבה ניחומי אבלים. התחלתי לחשוב מה יהיה אם אני אצטרך לומר קדיש, להיות חזן, אבל השתדלתי מייד לגרש את המחשבות הללו. הרגשתי פתאום גם צורך מיוחד לחבק את נריה בכל פעם שראיתי אותו".

נריה נטמן בצהרי יום שישי בהר הזיתים, אולם בני עמו של המרצח שטבח בנריה ובחבריו בחרו לא לתת מנוח לאבלים, גם בטרם נסתם הגולל על הקבר הטרי. בדרכם חזרה מהלוויה, הותקפו רבים ממשתתפיה בידי אספסוף ערבי מקומי שרגם את רכביהם באבנים עד כדי סכנת נפשות. "הרב אליהו בן-דהן וגם גיסי, שהגיעו לנחם ב'שבעה', סיפרו שבחזרה מהלוויה זרקו עליהם סלעים ממש. לרב בן-דהן כמעט ניפצו את הרכב לגמרי". 

דיבורו המתון והשקט של הרב כהן עולה בכמה טונים בנקודה הזו, כאשר הוא מגנה בלהט את התנהלותה של ה"תשקורת" כלשונו, במהלך סיקור הטבח והמאורעות שבאו בעקבותיו. הוא אינו חוסך את שבטו המילולי ולא נרתע מביטויים חריפים כשהוא מנתח לאחור את המניפולציות שעשו לדעתו הכתבים והעורכים במהדורות החדשות לסוגיהן: "על מה שעשו לנו שם – שזה לינץ' נורא ואיום – הם לא אמרו כלום, רק מההפגנה בג'בל מוכאבר הם עשו עניין גדול. מה כבר עשו המפגינים, זרקו אבנים על כמה בתים? מה זה לעומת מה שהערבים עשו לנו שם (בלוויה)?

"אחרי ההפגנה בג'בל מוכאבר ביקשתי לעלות לשידור ולהגיב, לספר על מעשה פי אלף יותר חמור, על לינץ' שעשו באנשים שחזרו מלוויה, אבל הם לא הסכימו להעלות אותי". הרב כהן מכנה את התנהלות התקשורת, המעלימה לדבריו עין מפרעות הערבים והופכת כל אירוע של יהודים ל"קיצוני", בשם "אנטישמיות": "זו ממש אנטישמיות, המשך של מסעי הצלב. הם למדו את זה מהנוצרים באירופה, להעליל עלינו עלילות דם. השיטה שלהם זה לנהוג באפאתיות כלפי ערבים שרוגמים אותנו באבנים, ובמקום זה מחפשים איך לגלגל מעשים קיצוניים על יהודים, לנפח דברים. זה פשוט מעשה אנטישמי", הוא קובע בנחרצות. בהקשר זה הוא מתייחס גם לפרשת ה"נקמה" היהודית, שהתגלתה כבלון ריק מתוכן, שכיכבה בכותרות בעיצומם של ימי ה'שבעה': "למה דווקא עכשיו, דווקא בשבעה כשאנחנו בוכים על ילדינו? למה עכשיו לגלגל נגדנו דברים כאלה? מה עשינו?", הוא קובל על האטימות שעטפה את אותם אמצעי תקשורת, ומוסיף: "הם למדו מהאנטישמים, אלא שהם חריפים יותר ואכזריים יותר".

הרב כהן נזכר במניפולציה תקשורתית שחווה על בשרו, כאשר כתב הערוץ הראשון ראיין אותו על קבר בנו עם תום ה'שבעה': "דיברתי על נריה ועל עוד כמה דברים. בסוף שאלו אותי אם אני מצפה לנקמה. עניתי שאין מקום לערבים בארץ הזו, כי הם מזדהים הזדהות מוחלטת עם כל פיגוע. זו הארץ שלנו, וכיוון שכבר קיים חוק פינוי-פיצוי, אין סיבה שלא ניישם אותו גם עליהם. הם כמובן שידרו רק את הדברים הללו, והוציאו ממני רק את ההצהרה הפוליטית שחיפשו. אף מילה על נריה".

החרדים תמכו בנו באהבה


האב: "אנחנו צריכים לדעת לקבל את הדברים מתוך הבנה שזו גזירה אלוקית שיש בה משמעות אדירה. הקב"ה לקח אותו לבית-מדרש של מעלה, ובשבילו זה טוב. אני אפגוש אותו עוד חמישים-שישים שנה, זה לא הרבה זמן", הוא מצליח לחייך. "כשהספדתי את נריה, הודיתי לה' שנתן לנו את המתנה הזו. נריה ימשיך ללוות אותנו. אנחנו מעלים את המיוחדות שבו ומטמיעים אותה בבית, לא שוקעים בדיכאון"
במהלך ימי ה'שבעה', גדשו את בית משפחת כהן, כמו את שאר בתי האבלים, המוני מנחמים. כשאני מבקשת לדעת אם בני הזוג חשו הזדהות ציבורית מיוחדת עם הכאב, כזו שחורגת ממגזר חובשי הכיפות הסרוגות, הרב כהן לא צריך לחשוב על התשובה פעמיים: "ההשתתפות בצער מצד הציבור החרדי שהגיע לפה היתה כנה ועמוקה". הוא מספר על אדמו"רים, רבנים וסתם 'עמך' מן המגזר החרדי שהגיעו לנחם מדי יום. "היתה להם אמירה שנאמרה מעומק הלב. הם דיברו בכנות על כך שב'מרכז' יש אנשים צדיקים. ראית איך הם מספידים את הנרצחים מתוך הערכה, כ'בני ציון היקרים המסולאים בפז'.

כשסיפרתי להם שאמרתי לנריה שכדאי לו ללמוד בישל"צ כי שם נמצא המקור של לימוד תורת הרב קוק, הם התחברו לזה מאוד והודו ששם צומח משהו גדול מאוד מבחינה תורנית ולאומית, של הרב קוק. הם לא ראו בזה סתירה לדרך שלהם. היה בהם רצון להתקרב, בלי לראות אותנו כעוף מוזר. הם רואים בנו תלמידי חכמים, ותיארו את הילדים שנרצחו כילדים נעימים, ששוקדים ברצינות על תלמודם".

אחד המבקרים החרדים, שהסתבר כי הוא בנו של הרב שמחה קוק, הכיר את נריה ממפגשים אקראיים בכותל. הוא סיפר כי בפעם האחרונה שנפגשו, ראה את נריה בספריית הכותל, שקוע כדרכו בספר. "אני רוצה לדעת את ספרי הרב קוק ישר והפוך", אמר לו נריה.

בבית משפחת כהן זכרו של נריה חי, נושם כמעט. על השולחן בסלון מונחת תמונה ממוסגרת שלו, כשהוא רכון על ספר בספריית 'מרכז הרב', בדיוק במקום בו נרצח. על הקיר ממול תמונה מחויכת שלו על רקע נוף הררי, מזכרת מאחד הטיולים המשפחתיים הרבים בהם נטל חלק. כשההורים מספרים עליו, ניכר על פניהם כמה הם אוהבים וגאים בבן השקדן ובעל המידות המיוחדות, כאילו הוא עדיין כאן איתם.

האב מספר על שקדנותו המופלאה של הבן, עד כדי כך שכשהיה שוקע בספר, היה שוכח את העולם סביבו: "פעם חיכינו לו בערב שבת שיחזור מהתפילה. כשראיתי שהוא מתעכב, יצאתי לחפש אותו בכותל. מצאתי אותו יושב שם בספרייה, מתעמק בספר. שאלתי אותו מה קרה, מדוע הוא מאחר. נריה התנער פתאום ואמר: 'אוי, לא שמתי לב...'. הוא היה כל כך מחובר ללימוד. הלימוד העיוני שלו בגמרא היה דבר מופלא. כל פעם שלמדתי איתו הייתי מופתע מחדש לגלות איך הוא לומד כמו מבוגר", אומר הרב כהן, בחצי נחת רוח וחצי הספד.

הוריו מספרים גם על מידת כיבוד ההורים ודרך ארץ שהיתה טבועה בו: "כמעט לא היו לי מחלוקות איתו", מספרת איילה. "חוסר משמעת זה דבר שלא היה שייך אצלו בכלל", מוסיף האב, "הוא תמיד הקפיד ללכת איתי לתפילה ולשבת לידי. כשנסענו לטיולים היה לו חשוב להיות איתנו תמיד. כל דבר ששאל אותי בענייני הליכות, היה מקפיד לבצע מייד, מתוך הזדהות מלאה, לא מתוך כפייה חלילה".

היתה בנריה שמחה גדולה

יחד עם הרצינות בלימוד, שילב נריה באישיותו חוש הומור מפותח, וענן של שמחה אפף דרך קבע אותו ואת כל החברים שנסחפו אחריו: "כל מי שהיה לו רע על הנשמה – היה בא אל נריה, ונהייה שמח. היתה לו יכולת לשמח את האנשים סביבו בלי לפגוע באף אחד. פעם הגעתי לישיבה", מספר הרב כהן, "ראיתי אותו יושב בחדר האוכל, וסביבו חברים שכולם מחייכים ושמחים".

באחד האלבומים של נריה מראה לי הרב כהן שני תצלומים, שהוצמדו זה לזה במתכוון: באחד מהם נראה נריה דורש בחיוך שובב את דרשת רב פורים בסניף בני עקיבא, כשהוא מחופש כדבעי, ובשני הוא מקריא מעל הבמה בטקס יום הזיכרון, בפנים שמביעות רצינות ועומק. "זה נריה", מסביר האב.

אלו תשובות אתם נותנים לעצמכם במישור האמוני כדי להתמודד עם האובדן?

"מסכת שמחות מתארת מה זה סימן יפה למת. רוב הסימנים היפים למת היו בנריה: הוא נקבר ביום שישי, מתוך שמחה, מתוך לימוד תורה, כל הדברים שאפיינו אותו. הוא מת על קידוש ה', על קדושת הארץ, וכמי שמת על קידוש ה' הוא גם חיבר את כל העם בהזדהות עם האבל. אנשים אמרו שהוא היה קורבן ציבור. אנחנו יודעים באיזו מעלה נמצאים הרוגי מלכות. אנחנו יודעים שהילד שלנו היה נשמה מיוחדת, אשתי אומרת שהוא נלקח כי הוא היה צדיק. נריה היה כל כך מיוחד, שזה יצא מגדר הרגיל, ובכל אלו יש נחמה. הוא גם הקרין תמיד שמחה, והוא היה רוצה שנמשיך בזה".
  
הרב כהן ממשיך ומסביר שבמשך שנים לימד את הגמרא בברכות האומרת שעל האדם לברך "ברוך דיין האמת" בשמחה. "שנים לימדתי את הגמרא הזו, אבל תמיד הסברתי אותה כאדם מבחוץ. אבל עכשיו, עם הצער על האובדן הנורא, אנחנו צריכים לדעת לקבל את הדברים מתוך הבנה שזו גזירה אלוקית שיש בה משמעות אדירה. הקב"ה לקח אותו לבית-מדרש של מעלה, ובשבילו זה טוב. אני אפגוש אותו עוד חמישים-שישים שנה, זה לא הרבה זמן", הוא מצליח לחייך. "כשהספדתי את נריה, הודיתי לה' שנתן לנו את המתנה הזו. נריה ימשיך ללוות אותנו. אנחנו מעלים את המיוחדות שבו ומטמיעים אותה בבית, לא שוקעים בדיכאון".

לא להתאמץ למצוא חן 

הטלפון מצלצל, ומן העבר השני מודיע אחד החברים הקרובים כי המצבה של נריה מוכנה, לקראת תום ימי ה'שלושים', אבל זה לא מפריע לרב כהן לתאר עד כמה נריה ממשיך לחיות ברוחו בבית הזה, עם האחים וההורים שכל כך אהב: "אחרי ה'שבעה' לקחתי את הילדים הקטנים לקניות. כשחזרתי, ראיתי את המודעה על האזכרה לנריה מודבקת ליד הבית. במובן מסוים זה הרגיע אותי, הרגשתי שאני מתחבר אליו. אנחנו מדברים בבית על נריה בצורה חופשית מאוד, מרגישים אותו חזק איתנו, כאילו הוא פשוט נמצא בבית-מדרש אחר", הוא מסביר כיצד מתמודדת המשפחה, על ההורים, האחים והאחיות הרבים, עם חסרון הבן והאח. "אנחנו משתדלים לשאוב ממנו את מה שהוא היה. הוא משפיע עלינו מלמעלה פי כמה כוחות, ואנחנו מתחברים כל הזמן".

הרב כהן עצמו, כאמור אב למשפחה ברוכת ילדים, מגיע גם הוא ממשפחה ברוכת אחים ואחיות, במקור מנתיבות, שמספרם מתקרב לעשרים. כל אחד ואחת מאחיו ואחיותיו של הרב כהן נאחזו בנקודות משמעותיות ברחבי ארץ ישראל, מי ביישובים ומי בעיירות פיתוח. אחד האחים הוא הרב מישאל כהן מחברון, ראש ישיבת 'אורות אביב'. שלוש מאחיותיו נעקרו מבתיהן בגוש קטיף, מנווה-דקלים, נצרים וכפר-דרום. העובדה הזו, כנראה, תורמת גם היא לכאב המהול בזעם שממלא את לבו של הרב כהן בכל הנוגע למתרחש במדינת ישראל מאז הגירוש.

כשאני שואלת מה לדעתו הנקודה אליה צריך הציבור להתעורר בעקבות הטבח, התשובה מוכנה בפיו, ונראה כי היא סדורה בדעתו מאז אותו קיץ לפני שנתיים וחצי: "מאז מה ששרון עשה לעם ישראל, אני לא מעריץ יותר את החילוניוּת. לציונות החילונית היה תפקיד גדול, אבל הסיפור נגמר. עובדה שדווקא זה שסימל את הציונות במיטבה – אריק שרון – הוא זה שעשה באכזריות נוראה את ההפך מכל זה. זו היתה תקופה מכוננת אצלי. הפסקתי להעריץ אנשים שלא מקבלים עליהם את הקב"ה, כי גם אם הם מוסרים את הנפש – התוצאות בסוף יכולות להיות נוראיות. אנחנו אוהבים כל יהודי", הוא מדגיש בחום, "אבל אם האמירה שלו נטולת תורה ומצוות, אני לא מאמין בזה. אי אפשר להביא גאולה דרך חילוניוּת".


שהשר גדעון עזרא הגיע לביקור תנחומים, התגלגלה השיחה על אי הריסת בית המחבל וקיומה של סוכת האבלים. השר עזרא נימק את המציאות האבסורדית בקיומו של החוק ובחשש מתגובה חריפה של העולם, במקרה של נקיטת פעולה. האב, הרב כהן: "אמרתי לו: 'אז אתה שליח של העולם? אתה חושב שזו הארץ שלך כאן? איך אתה מעז לעקור דבר ששייך לעם ישראל לדורותיו? זה שלנו, ולך אין זכות פה, אתה רק פקיד. לעם ישראל לקח אלפיים שנה להקים פה מדינה בייסורים, ואתם תוך שישים שנה תקימו פה מדינה פלשתינית?"
ההדרכה ההשקפתית הזו מתורגמת אצלו גם לקו מעשי. הרב כהן מדגים אותו קו ממעשה שחווה על בשרו: "ביום כיפור התפללנו במצפה אביב, יישוב חילוני מוחלט. לפני תפילת נעילה דרשתי בפני הציבור בעניין עבודת כהן גדול ביום הכיפורים, והסברתי שאם רוצים להיות מחוברים לעניין של ארץ ישראל, זה צריך לבוא מתוך תורה ומצוות. כי גם אוהב ארץ ישראל הכי גדול – אם הוא לא מחובר לתורה ומצוות, הוא יוותר עליה בסוף. אמרתי לעצמי: כך אני אדבר אל החילונים, ולא אכפת לי אם יתעצבנו עליי, העיקר שהם יחשבו על זה.

"כשאמרתי את הדברים האלה בפנל שהתקיים שם באותו יום כיפור, היתה שם אישה אחת שכעסה על מה שאמרתי, ואמרה שאני מדבר כמו חרדי. בסוף הפנל, אותה אישה הודתה שאם אין תורה, לא תהיה התיישבות. בסוף הם מבינים את זה, כי הם רואים מה קורה אצלם". אגב כך מעיר הרב כהן כי יש בכך מסר גם לצעירי המגזר המתנדנדים: "אני אומר לנערים שלנו: אין לכם מה למצוא שם. מי שרוצה להיות דתל"ש רק ייפול שם עוד יותר".  
  
מה האמירה שצריכה להיות למגזר הדתי-לאומי כלפי חוץ בעת הזאת?

"הציבור שלנו לא צריך למצוא חן בעיני אף אחד", מתלהט הרב כהן, "הוא צריך לומר את האמירה שלו בלי להתבלבל. לא צריך להראות שהנה אנחנו כמוהם, נמצאים גם בצבא וגם באקדמיה. אנחנו לא צריכים לחקות אף אחד, אנחנו עושים רק מה שריבונו של עולם רוצה. את זה צריך לומר גם לחילונים: יש ריבונו של עולם, ואנחנו צריכים להתנהל על-פי השפה שלו. אני לא רואה את עצמי כמותם, הם לא דוגמה בשבילי, גם אם יש אצלם דברים טובים. אנחנו צריכים לדבר מתוך תורה, בשפה של הקב"ה, והם דוגמה רעה בשבילי".

הרב כהן מביא תימוכין לדבריו החריפים מאגרות הראי"ה, שכתב במעין נבואה את גלגוליה של אותה תנועת ציונות חילונית: "באיגרת קמ"ד הרב כותב ש'היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים... המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת, בגרגרים של היסטוריה ושל חיבת השפה... עומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על-פי הניסיון... אז אין די באר גודל האסון'. זה המצב שלנו היום ממש. הם עושים פשעי מלחמה. עקרו את ההתיישבות, ורוצים עוד לעקור את כל ארץ ישראל. שיפנו את אלו שזורקים עלינו אבנים, למה את עם ישראל? הם שליחים של מה שרצו לעשות הגויים בכל הדורות".

הרב כהן גם לא חושש מלהטיח את דבריו הנוקבים בפני נציגי הממשלה עצמם: כשהגיע השר גדעון עזרא לביתו לביקור תנחומים, התגלגלה השיחה על אי הריסת בית המחבל וקיומה של סוכת האבלים. השר עזרא נימק את המציאות האבסורדית בקיומו של החוק ובחשש מתגובה חריפה של העולם, במקרה של נקיטת פעולה.

"אמרתי לו: 'אז אתה שליח של העולם? אתה חושב שזו הארץ שלך כאן? איך אתה מעז לעקור דבר ששייך לעם ישראל לדורותיו? מבחינתי, אתה המשך לטיטוס ונבוכדנצר. זה שלנו, ולך אין זכות פה, אתה רק פקיד. לעם ישראל לקח אלפיים שנה להקים פה מדינה בייסורים, ואתם תוך שישים שנה תקימו פה מדינה פלשתינית?'".

הערבים חוגגים כשיש פיגועים

כמעט חצי יובל מתגוררת משפחת כהן בלב הרובע היהודי המתחדש, עם שכנים ערבים שלא מסתירים את עוינותם, אך מקפידים על שמירת יחסים תקינים עם שכניהם. בשנתו האחרונה כתלמיד ישיבת ההסדר בקרית-שמונה, הגיע הרב כהן לעיר העתיקה והתחבר לפעילות לחיזוק ההיאחזות היהודית במקום, שהיתה אז בחיתוליה. בשלב ראשון למד בלילות בישיבת 'תורת כהנים', שהוקמה ברובע המוסלמי, ואת שעות היום עשה בישיבת הכותל. בהמשך, כשהוקמה ישיבת 'עטרת כהנים', המשיך הרב כהן ללמוד בה כעשור, תוך שהוא עוסק בעריכת הירחון 'עיטורי כהנים', עם אשתו, שהיתה אחראית על ההפצה ועוד עניינים טכניים בהוצאת העלון.

כשקמה המכינה הקדם-צבאית 'עטרת', לימד בה הרב כהן תקופה של 14 שנה, ואף עמד בראשה. במהלך השנה האחרונה עזב הרב כהן את עבודתו במוסדות 'עטרת ירושלים', כמו גם את עריכת 'עיטורי כהנים', בתום 21 שנות עריכה רצופות. לפני כשלוש שנים נקרא לראיון בישיבת 'אש התורה', שביקשה להקים ישיבת הסדר במקביל לישיבה החרדית-אמריקנית המיועדת בעיקר לבעלי תשובה, הפועלת מזה שנים ברובע היהודי. הרב כהן שמע כי הרעיון להקים ישיבת הסדר נבע מתוך רצון של ראש הישיבה, הרב נח ויינברג, להתקרב למגזר הדתי בעקבות הגירוש מגוש קטיף. כיום משמש הרב כהן כר"מ שיעור א' בישיבה, המיועדת לבחורי המגזר הדתי-לאומי והשמה דגש על משימות של קירוב רחוקים. הישיבה מונה כשישים תלמידים, ובראשה עומד הרב צבי שוורץ, שנעקר מנווה-דקלים.

כמי שמכירים מקרוב מזה חצי יובל כמעט את ערביי ירושלים, לא הופתעו בני הזוג כהן מהעובדה שהמחבל הגיע מג'בל מוכאבר ומכך שהיתה ברשותו תעודה כחולה. "כל פעם שיש איזה פיגוע, יש פה שמחה, מעלים את הטונים", הם מתארים את האווירה ברחוב הערבי. "לי זה פשוט, לא התחדש לי שום דבר בפיגוע הזה", אומר הרב כהן. "לי פשוט כל הזמן שבמקום לעקור יהודים צריך לפנות מפה את כל הערבים".

מה דעתך על הקריאות לאסור העסקת ערבים במקומות עבודה בישראל?

"אני הקפדתי שכל השיפוצים אצלי בבית ייעשו רק על-ידי יהודים", הוא אומר כמובן מאליו. "זה לא עולה יותר יקר, ויש בזה יותר ברכה. אני מעדיף לתת לאח שלי ולא לאויב שלי. מצאתי רצף יהודי, טייח יהודי. אפשר להסתדר מצוין עם יהודים, הערבים הללו הם קללה. לא רוצה לקנות מהם בזול ולא שישפצו לי בזול. רק פעמיים בכל ה-24 שנים שאני פה קניתי מערבים", הוא מודה, "ואני זוכר את זה היטב – פעם זה היה תפוח אדמה ופעם אחרת מיונז, דברים שהיינו צריכים דחוף".

שטף הדיבור הפשוט ונטול החשבונות של הרב כהן כולל גם אמירות ברורות שלא מסתפקות באי העסקתם של ערבים, אלא בחזון נרחב יותר באשר לעתידם: "אויבי העם היהודי לא צריכים לחיות בארץ הזו. אין לנו בעיה עם המחבל, אלא עם כל העם שלו. כולם נגדנו, וצריך לשלח אותם מפה. צבע תעודת הזהות לא משנה". יחד עם האמירות התקיפות, מזהיר הרב כהן מפני פעולות נקם פרטיות, שלדבריו "רק יקלקלו. יהודים ישתמשו בזה נגדנו, והערבים ירוויחו". הוא מעדיף למקד את הלחץ מול מקבלי ההחלטות, לאו דווקא דרך חשיפה לתקשורת. "צריך לפעול מולם במגע אישי, לעורר אצלם את הצד היהודי".

את הבית בו מתגוררת משפחת כהן רכשו בני הזוג תוך שהם חותמים על חוזה רכישה בלי לראות את הבית כלל. מעשר משפחות יהודיות ברובע המוסלמי, גדלה הקהילה למספר של שישים-שבעים משפחות כיום.


"אויבי העם היהודי לא צריכים לחיות בארץ הזו. אין לנו בעיה עם המחבל, אלא עם כל העם שלו. כולם נגדנו, וצריך לשלח אותם מפה. צבע תעודת הזהות לא משנה". יחד עם האמירות התקיפות, מזהיר הרב כהן מפני פעולות נקם פרטיות, שלדבריו "רק יקלקלו. יהודים ישתמשו בזה נגדנו, והערבים ירוויחו". הוא מעדיף למקד את הלחץ מול מקבלי ההחלטות, לאו דווקא דרך חשיפה לתקשורת. "צריך לפעול מולם במגע אישי, לעורר אצלם את הצד היהודי"
בקומה שמעל משפחת כהן מתגורר הרב עמי שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור', עם משפחתו. כשעולים למפלס גבוה יותר במבנה האבן הישן, מגיעים לגג ממנו נשקף בית של שכן ערבי, נושק ממש למרפסת היהודית. וזה לא סתם שכן, מסביר הרב כהן, מדובר במחבל ששוחרר מהכלא הישראלי אחרי שנתיים. באחד הימים הופתעו בני משפחת כהן לגלות מסוק נוחת על הגג, וממנו יצאו חיילי יחידה מיוחדת להסתערות על בית השכן, שהתגלה כסייען שהעביר מחבל עטוף חגורת נפץ משכם לירושלים. אחרי שנתיים בכלא הישראלי, חזר אותו שכן תומך טרור לביתו, שכולל אגב קומה שנייה בלתי חוקית, שמסתירה לשכנים היהודים את הנוף ההררי שהיה נשקף אליהם מכיוון הר הבית. את המבנה הבלתי חוקי הזה, מסתבר, אין מי שמעז להרוס.

לא חששתם לכתחילה להקים את ביתכם דווקא בלב אזור כל כך עוין?

הרב יצחק ואיילה מחייכים. "אם יש מקום בארץ ישראל שיש בעיה ליהודי לחיות בו – סימן ששם אנחנו צריכים להיות", מסביר הרב כהן בפשטות. "באנו לגור כאן עם כל הסיכון, ויש לזה מחיר, אבל אנחנו מאוד שמחים ולא מתחרטים לרגע. הילדים שלנו גדלים כאן באופן טבעי", הוא מוסיף.

את מבחן הפחד חווה הרב כהן על בשרו, וצלח אותו: לפני 12 שנים תקפו אותו שני ערבים בסכינים כשהלך ברחוב השוק. "התנפלתי על שניהם, התחלתי להשתולל מיד, ושלפתי את הנשק. זה היה אחרי שהם הספיקו לדקור אותי ארבע פעמים. תפסתי אחד מהם וכיוונתי את האקדח, אבל הכדור נתקע בקנה, ושניהם הצליחו לברוח. מאוחר יותר תפסו אותם". שני המחבלים, אגב, היו תושבי ג'בל מוכאבר. 

על-מנת לשמור על ביטחון התושבים היהודים, קיים מערך ליווי של מאבטחים שאמורים להגן על היהודים שצריכים לצאת ולבוא לענייניהם השונים. אבל הרב כהן מעדיף, באופן עקרוני, לא להזדקק לאותו ליווי: "החינוך שלנו הוא להתהלך פה כיהודים גאים, זה הבית שלנו. אנחנו הולכים פה בדרך כלל בלי ליווי, כי זה מקרין להם שאנחנו שייכים למקום הזה. הליווי נותן תחושה שאנחנו זרים פה, ואת זה אני לא מוכן לתת להם".