בשבע 287: לנקות? קטן עלינו

חגית רוטנברג , כ"ז באדר ב תשס"ח

טבלת הניקיון הצבעונית שהכינה אמא שבועיים לפני פסח התנוססה בגאווה על המקרר. לנו נהיה דווקא שחור בעיניים למראה רשימת המטלות, שנראתה אינסופית: אני הייתי צריך לנקות את המגירות, המדפים והארונות, ספי היה צריך לנגב את נורות החשמל, השקעים והפנלים, ודוד היה אחראי על ניקיון הספרים, הספות והכיסאות. הבטנו ברשימה חסרי אונים, אחר כך הבטנו זה בזה בניסיון למצוא עצה כיצד להימלט מרוע הגזירה, ולבסוף הבטנו באמא: "אמא, זה לא קצת מוגזם?", פתח דוד. "כן, את לא חושבת שהמצווה היא לבער את החמץ, ואיזו סיבה בעולם יכולה להיות שיהיו פירורי ביסלי דווקא על נורות החשמל?", הקשה ספי, שהיה אחראי כאמור על נורות החשמל. אני הוספתי נופך משלי לדיון: "חוץ מזה, יש רבנים שאומרים בפירוש שמספיק לנקות לפסח בשעתיים, ואפשר ללכת לטייל בשאר הזמן. זה הרבה יותר נעים, לא?".

אמא הציצה בנו מבעד לסמרטוט שבעזרתו ניגבה את המקרר, ספק מחייכת ספק כועסת. "שאלות קשות שאלתם, בניי היקרים", אמרה לנו בלשון מליצית, "אבל אם אתם גם רוצים לשמוע את התשובות, עצמו את העיניים, אחזו ידיים, וספרו עד עשר".

בהתחלה חשבנו שקרה משהו לאמא, ושהאדים של חומרי הניקיון השפיעו עליה לרעה, אבל כשהיא חזרה על ההוראה שוב ושוב בתוקף, משכנו בכתפינו בחוסר ברירה ופשוט עצמנו עיניים, החזקנו ידיים, ו...ספרנו. "...שמונה, תשע, עשר!".

ברגע שסיימנו לספור הרגשנו רעד חזק שמטלטל אותנו, וכאילו יד חזקה מכווצת אותנו מכל הכיוונים. "הצילו, מה קורה כאן?", צווח ספי, וכולנו אחריו. תוך שניות פקחנו את העיניים וכמעט התעלפנו: עדיין עמדנו בסלון, אבל הגודל שלנו היה קצת פחות מגודלה של נמלה, שהלכה על הרצפה, בדיוק מולנו, ונראתה פתאום ענקית ומאיימת. אמא התכווצה גם היא, אבל לא נראתה לחוצה בכלל: "זה הסוד הקטן שלי", חייכה כשביקשנו לדעת איך היא עשתה את זה.

"טוב, אבל הקסם הוא לא העיקר. רציתם תשובות לשאלות, נכון?". הנהנו בהסכמה, ואמא ביקשה שנצעד בעקבותיה. הבית נראה פתאום כמו ג'ונגל ענק או עיר מלאה גורדי שחקים. אמא הובילה אותנו אל מתחת לארון ספרי הקודש. צעדנו בחשיכה שמתחת לארון למשך מספר דקות, עד שנתקלנו בגוש שחור ענק שכמעט חסם לנו את הדרך. "מה זה?", שאלנו בבהלה. "אה, זה?", שאלה אמא בשלווה "זו העוגיה שאבישי, בן הדוד שלכם בן השנתיים, זרק הנה לפני חודשיים, כשהיה פה עם הוריו בשבת". השפלתי את עיניי, בתור מי שאחראי על ניקיון הארונות וסביבתם.

"נמשיך בסיור", קראה אמא בעליצות. כעת נאלצנו לטפס בעלייה תלולה לגובה רב, עד שהגענו לידית דלת הכניסה של הבית. "דוד, תחזיק אותי", צעקתי לאחי הגדול, כשהרגשתי שאני מחליק מעל ידית המתכת המבריקה. "הי, מה זה?", שאל דוד כשהוא אוחז בידי. "למה אתה מתכוון?", התעניין ספי. דוד הצביע על כתם חום ענק מתחת לידית. ידענו שלאמא יש תשובה: "כן, זה כשרחלי הכינה עוגת שוקולד, ובדיוק היתה צריכה לפתוח את הדלת לחברה שלה. היא לא הספיקה לשטוף ידיים, וזה הסימן שנשאר".

לא אלאה אתכם בשאר חלקי הסיור, שכלל גם ביקור אצל פירורי הלחם שהתחבאו בין המקשים במקלדת המחשב שלנו.

אני יכול רק להבטיח לכם שבסוף הסיור חזרנו לגודל טבעי, ושבאותו ערב פסח התלוננו קצת פחות על 'העבודה המיותרת' שאמא מבקשת מאיתנו...