בשבע 287: דו"ח מכנס ההתכנסות

תחת הכותרת "אתגר ההתנחלויות" דנו אנשי שמאל קיצוני וגם כמה דתיים ב"דרכים ובהשלכות" של פינוי יישובי יו"ש.

בועז העצני , כ"ז באדר ב תשס"ח

בשנת 2003 הגיעו יוסי ביילין וחבורתו להסכם עם כמה אנשי פת"ח שבמסגרתו הם "מסרו" את יו"ש, ירושלים כולל הר הבית ואף חלקים משטח הקו הירוק, והסכימו לקלוט עשרות אלפי פליטים כפיצוי על "זכות השיבה". ביילין לחם כארי ולא ויתר על מעלה אדומים, אך את אפרת ואריאל לא הצליח לשמור לעם ישראל.

אלא שפרט קטן לא מסתדר לו. ההסכם המתוקשר היה וירטואלי, נחתם ללא סמכות וללא כיסוי. ובמציאות, אפרת, אריאל ועוד מאות יישובים מהווים כיום את המכשול היחידי ליוזמות השונות; ומכשולים הרי יש לסלק.

לצורך זה התקיים ביום א' האחרון בתל-אביב כנס של 'יוזמת ז'נבה', שנושאו היה "אתגר ההתנחלויות – פינוי אפשרי של מתנחלים והשלכותיו". אנשינו, נטולי כיפה, היו שם ודיווחו לנו.

בכנס הופיע "היזם", יוסי ביילין, ולצדו מובילי מסע השנאה והמטיפים הראשיים להשמדת ההתיישבות: עקיבא אלדר מ'הארץ', שחתום על ספר רצח האופי 'אדוני הארץ'. עו"ד טליה ששון, הנחשבת לאויבת המתנחלים הגדולה ביותר עלי אדמות, זו שהיתה ממונה על המחלקה "לתפקידים מיוחדים" במשרד המשפטים. בתקופתה באו לעולם "הנהלים המיוחדים" – מערכת חוקי אפליה סודיים נגד מתיישבי חברון בפרט והמתנחלים בכלל. ששון כתבה דו"ח רצוף שקרים נגד המאחזים לבקשת אריאל שרון, שבזמנו שנא אותה, אך מינה דווקא אותה כתוספת לנדוניה של ה"התנתקות", להשלמת סל הקורבנות שהעלה לשמאל, לווידוא המחילה בתיק האי היווני.

כן הופיעו חגית עופרן מ'שלום עכשיו', הממלאת את תפקיד מלשינת הבנייה בשטח, וח"כ אבשלום וילן. לצד הדרג השונא, הופיעו "יועצים מקצועיים": יאיר שלג ועזרא סדן, מנכ"ל משרד האוצר בימי האינפלציה העליזים, ובנוסף אמונה אלון שלנו, שביצעה הופעת "מה יפית" מרהיבה.

בעיית היהודים

עקיבא אלדר, חגית עופרן וטליה ששון רטנו נגד הממשלות שאפשרו את הקמת ההתנחלויות. הם באו בטענות לפרס שאישר בזמנו את הקמת אריאל, ולרבין שהתעקש לא להצהיר באוסלו על הקפאה, דבר שהוביל לכך ש-58% מהמתנחלים התווספו אחרי אוסלו. דמעות רבות נשפכו על כמה שההתנחלויות הן מכשול לשלום ולשמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המאחזים זכו לתשומת לב מיוחדת כהתחלות של יישובי קבע, בשל "הבעיה הפלילית" בקיומם וכן בנוגע לאי מילוי התחייבות כלפי האמריקאים. כן נשמעו טענות על המחסומים ועל כך שצה"ל שולט על כל יו"ש.

טליה ששון הזהירה שמשא ומתן עם המתנחלים פירושו הלבנת מאחזים ולמעשה הקמת יישובים חדשים. היא מודאגת מהעובדה שניתן כעת לבנות אלפי דירות שעברו את כל שלבי האישורים עוד מימי ממשלת שמיר, לתשומת לב זמביש.
הדובר הארסי ביותר היה אלדר, שתיאוריו נטו לסגנון אנטישמי על "ההם" המפעילים השפעה מדינית והשפעה כלכלית, שחלקם שודדי אדמות פרטיות, והאחרים קיבלו קרקעות מדינה לצורך הגשמת חלומות משיחיים. ברצינות גמורה אמר כי מאיר שמגר, כיועץ משפטי ובבג"ץ, בנה מערכת מיוחדת כשפתח את בג"ץ לערבים, ומאז הם (הערבים) מפסידים שם פעם אחר פעם...דבריו זכו למחיאות כפיים סוערות.

היו גם הערות מחכימות מהקהל. למשל, שפעם היה מאבק בין ציונות מעשית למדינית, והיום יש מאבק בין פוסט-ציונים באוניברסיטאות לבין פוסט-ציונים בהתנחלויות, שהם הפוסט-ציונים האמיתיים. אלדר תיקן שהמתנחלים אינם פוסט-ציונים אלא אנטי-ציונים.

עד כאן הוגדרה "הבעיה", וניתן היה דווקא ליהנות מהדיון, בדומה ליהודים הקוראים עיתונות אנטישמית ומוחמאים מהידיעות על שליטתם בעולם. מכאן עברו ל"פתרונות".

הפתרון הלא סופי

ח"כ אבשלום וילן תיאר את תוכניתו לחוק 'פינוי פיצוי' ליישובים ממזרח לגדר, כרבע מיליון דולר למשפחה, "פתרון" ללא צבא ואלימות. יש לציין כי למד משהו מאז התקופה שבה השתתף בזריעת הרס באפרת טרם אכלוסה, כשנחשב למנהיג האגף "המיליטנטי" של "שלום עכשיו" (איך בכלל מתחבר "שלום" עם "מיליטנטיות"?). תשובתו לשאלה מהקהל "למה לא להוציא את צה"ל החל מתאריך מסוים", היתה ש"לא כדאי להשאיר את הקיצונים שלנו מול החמאס ולראות מה יקרה". נותנים לנו קרדיט בשמאל.

שני אחיתופלים הופיעו. הראשון, עזרא סדן, שהעיר כי אינו תומך ביוזמת ז'נבה, "אך גם לא נבהל ממנה". הוא הואיל לתרום מניסיונו בהתקפלות מחבל ימית, המליץ על מתן "סל קליטה", תוך ציון הערכתו שמי שעוסק בפיצויים חייב להיות בעל "אמפתיה", אחרת המהלך לא יצליח. הוא הגדיר את הסכומים של וילן כגדולים מדי, וציין שהכל תלוי בכסף, כשהאידיאולוגיה היא רק תירוץ.

השני, יאיר שלג, בחור מוכשר, חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. המכון, הטובע בשפע כסף זר, מייעץ חינם לשלטון, "בהתנדבות". בנוסף לנדיבות הזו שוקד המכון על חיבור ושיווק חוקה לישראל, כזו שתהפוך אותה סופית למדינת כל אזרחיה.

שלג, בעל ה"מידע פנימי" על הציבור הדתי, כתב מחקרים שימושיים שבין היתר מנתחים ומאפיינים רבנים בעלי השפעה בציונות הדתית, וכן מחקרי עומק המכילים ייעוץ לעקירת יישובים. ב-2004 כתב על "המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע", ניתוח שכלל המלצות שעקבותיהן ניכרו היטב בגירוש. לא מזמן כתב עבודת המשך כיצד לגשת לחיסול יתר ההתיישבות, ובמיוחד על הצורה הנכונה שבה תנטוש המדינה את המתיישבים בשטח.

בתחילת דבריו שלל בהרחבה את הטענות על חוסר המוסריות של ההתנחלויות, אך במהרה ביצע את התפנית שלשמה הוזמן ("עם כל הכאב" וכו'). לדבריו, לא יחזרו חיבוקי גוש קטיף, אלא תסריט עמונה, ואף גרוע מכך. לכן אסור להוציא אותנו בכוח אלא להפסיק את השירותים האזרחיים החל מיום מסוים, שלאחריו יישארו רק שירותים ביטחוניים וגם אזרחיים מינימליים, דוגמת מד"א. אנחנו אמורים להתייאש ולעזוב תמורת "פיצוי מכובד", ובאשר ל"מיעוט הקיצוני" שיישאר – איתו ניתן להתמודד בכוח.

לאן הלכה האמונה?

לא ברור כיצד אמונה אלון לא הבינה את הלגיטימציה שנתנה בעצם השתתפותה, וכי היא הלפתן המוגש לסיום הערב. ואכן היא לא אכזבה.

דבריה היו גדושים התנצלויות על היותה "אדם רציונלי, לא משיחית ולא משוגעת", והכאה על חטא לגבי הרטוריקה של מנהיגי המתנחלים, ועל קיום ועדות קבלה ביישובים (בגלל הממד ה"התנשאותי" שבדבר, לא בגלל הגבלת האכלוס שנבע מהן).

מזל גדול שיוסף טרומפלדור, לוחמי גוש עציון ונגבה בתש"ח, ושולי הרמלך לא שמעו את אמירתה: "אם אני הייתי משתכנעת, מבחינה שכלית, שהריסת ביתי בבית-אל תציל ולו נפש אחת מישראל, ולא מישראל(!)... הייתי מחר בבוקר עוזבת את הבית, בלי פיצוי". וכן: "אין לי שום עניין לגור בבית שלי, אם המדינה שלי מתנגדת לזה. כל מי שאומר שהאדמה יותר חשובה מחיי אדם... זה שטויות...".

בהמשך הרגיעה את עדת הזאבים: "אם תהיה החלטה דמוקרטית, הציבור הזה, ברובו הגדול, יבכה ויקום וילך". מעבר להיותה של ההערכה הזו מוטעית, יש בה כדי לגרות את השלטון, שנרתע מעימותים לאחר עמונה, לנסות את מזלו שוב.

בסיכומו חידש הבוס, יוסי ביילין, כי הכשל המוסרי הגדול מכולם אינו אלא קיומה של אוכלוסייה יהודית החיה ביישובי ספר ומגינה על משפחות בתל-אביב כי זו "תפישה ששייכת לעבר". "מה שהיה ב- 48' לא נכון אחרי 67'" (מחיאות כפיים). לדבריו, הריבונות הישראלית היא שינוי דרמטי, אלא שהמתנחלים לא התבגרו, ועדיין רואים את הממשלות כמנדט הבריטי, כולל השיטות שננקטות מולן.

בסגנונו ה"יורמי" הכפיש: "היושבים בשטחים מכתיבים בשיטות שונות את המשך הבנייה, גם אם הממשלות לא רוצות; ואם הן רוצות, אז זה בכלל "שישו ושימחו", "הזנב מכשכש בכלב".

ביילין דחה כל פתרון מנקודת הנחה של "מה שטוב לנו". ואכן, יוזמת ז'נבה שלו רעה מספיק לישראל, ולכן מקובלת גם על "גורם משמעותי בצד השני".

ביילין לקח חלק מהעצות מתוך שלל הרעיונות שהועלו. הוא הסכים עם החוק של וילן, הסכים עם אמונה שהסבירות לשפיכות דמים נמוכה, התווכח עם סדן בנוגע לאמפתיה וטען כי ניתן לצאת ולהשאיר את המתנחלים לגורלם, אך הסכים עמו על תשלום כסף כתחליף לעימות.

'יוזמת ז'נבה' נתמכה בזמנה על-ידי משרד החוץ השוויצרי. ב-2003, הם ערכו כינוס חגיגי בז'נבה ושכרו מטוס שלם שייקח לשם את עדר הידוענים, האמנים והעיתונאים שזכו בכבוד. ביילין עצמו קיבל, החל משנת 1991, משכורת מכובדת מעמותת 'הקרן לשיתוף פעולה כלכלי', הטובעת במיליונים של קרנות אירופאיות ושראשיה עומדים מאחורי הסכמי אוסלו. מאז הוא אינו מפסיק לחתור למסירת יש"ע, ומנסה להפיק הסכמים בשרשרת. כעת, לאחר שהשתחרר מכישלון נוסף כיו"ר מר"צ, הוא שוב מנסה לקדם עוד אסון לאומי. חבל מאוד שהוא מצליח לזכות בשיתוף פעולה מצד אנשים טובים משלנו, שבתמימותם משחקים לידיו.