בשבע 287: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ז באדר ב תשס"ח

שאלת השבוע: מחקר אקדמי חדש קובע: ממשלות ימין עלולות לעקור יישובים יותר מממשלות שמאל. האומנם?

הליכוד פחות גרוע, ושתיהן מסוכנות/ אורי אליצור, עיתונאי, חבר הנהלת מועצת יש"ע, לשעבר ראש לשכת רה"מ נתניהו

אי אפשר בלי הערה מקדימה: ראשית, הגיע הזמן לוותר על הכותרת "מחקר חדש קובע". זו שארית שנותרה מן הימים שבהם המדע היה התחליף החילוני של הכנסייה, והאנשים סגדו לו כמו לעגל הזהב. עברנו כבר את התקופה הזאת. היום כבר התגלה ברבים הסוד השמור, שהאקדמיה מלאה מחקרים שהם קש וגבבה, ושמחקר אקדמי לא "קובע" שום דבר ולא "מוכיח" שום דבר. מחקר רק בודק אם רעיון מסוים אינו עומד בסתירה לנתונים ולעובדות, כלומר אם ייתכן שהוא נכון. השאלה שלפנינו היא דוגמה אופיינית לעניין שמסור לשכל הישר ולא למחקרים אקדמיים.

לגופו של עניין, הניסיון אומנם מראה שעד היום, בשני המקרים שבהם ממשלות עקרו יישובים, היו אלה בראשות הליכוד – פעם ממשלת בגין בסיני ופעם שנייה ממשלת שרון בחבל עזה וצפון השומרון. אבל שתי דוגמאות עדיין אינן חוק טבע. ברור שממשלה בראשות הליכוד יכולה ביתר קלות לעשות את הפשע הזה. מפני שבמקרה של ממשלת עבודה, הליכוד שבאופוזיציה יילחם נגד הרעיון ויפעל לטרפד אותו ולהפיל את הממשלה; ולעומת זאת, אם ממשלה בראשות הליכוד מחליטה לעקור יישובים, אין כוח פוליטי גדול שיפריע לה. מי שמחפש נוסחאות פשטניות יכול לומר שהליכוד לא רוצה לעקור יישובים אבל יכול, והעבודה רוצה לעקור יישובים אבל לא יכולה, וממשלות בדרך כלל הרי עושות מה שהן יכולות ולא מה שהן רוצות.

אבל הנוסחה הפשטנית הזו כבר נשחקה מאוד. היום כבר לא ברור שהליכוד לא רוצה לעקור יישובים, ולא ברור שהעבודה לא יכולה. המצב הרבה יותר קשה. אם השאלה היא אם אפשר לסמוך על נתניהו שלא יעקור יישובים, התשובה לצערי שלילית. אי אפשר. אם השאלה היא מה עדיף להתיישבות, ממשלת נתניהו או ממשלת אהוד (ברק או אולמרט, היינו הך), התשובה היא בכל זאת שממשלה בראשות הליכוד עדיפה בהרבה. ממשלה בראשות העבודה-קדימה תקפיא את הבנייה ביישובים, תגביר את השחיקה במעמדם, ותדרדר את מצב הביטחון סביבם. ואילו ממשלה בראשות הליכוד תחדש את תנופת הבנייה, תחזק את מעמדם של היישובים, ותשמור יותר על הביטחון. ועם זאת, גם ממשלה בראשות הליכוד עלולה להתפתות לרעיון העוועים של אריאל שרון, או למשהו דומה.

גם אני הייתי רוצה ממשלה שתאפשר לי לישון בשקט ולדעת שאני יכול לסמוך עליה בלב שקט שהיא לעולם לא תעקור ולא תחריב ולא תגרש. אבל לדעתי, אין אופציה כזו בעתיד הנראה לעין. שקט נפשי לא יהיה לנו בעתיד הקרוב, ומוטב שלא יהיה ושלא נירדם בשמירה.

יכול להיות שמאחורי שאלת השבוע מסתתר בעצם סירוב להכיר במציאות הזאת. ניסיון לאפשר לשומר להירדם באמצעות צעד ייאוש, קונץ של הפוך על הפוך, כאילו אם נתמוך בממשלת שמאל נוכל לישון בשקט. לא. לא נוכל לישון בשקט, לא כך ולא כך. נעמוד על המשמר תמיד, ובעזרת ה' נצליח.

אין ימין בישראל, והשמאל לא הרס/ אריה סתיו, ראש 'מרכז אריאל' לחקר המדיניות

היו שני גירושים של יהודים מהקרקע, ושניהם בידי אנשים שמכונים "ימין" – פעם אחת על-ידי בגין ופעם על-ידי שרון. השמאל מעולם לא גירש יהודים מהקרקע. זו עובדה ברורה וזו מציאות ולא צריך כל מחקר אקדמי כדי להוכיח זאת.

כל השאלה היא מדוע דווקא הימין נוהג כך. יש טעות מוחלטת בהגדרה של "ימין". מעולם לא היה ימין בישראל. ימין זו הגדרה סוציולוגית, מבנה של משטר. בארה"ב יש דמוקרטיה ורפובליקנים. הדמוקרטים הם בהגדרה של ימין, ומדובר במערכת חשיבה שיש לה הוגים משלה, עיתונים משלה, אוניברסיטאות ומכוני מחקר משלהם. יש כאן תפישה חברתית. אין כל קשר בין מה שקורה בחוגי הימין בארצות אחרות לבין מה שקורה בישראל. הימין בישראל הוא סיסמה חסרת כל ערך, ורק השמאל טבע אותה כדי לבדל את עצמו.

אם קוראים כְּתבים שכתבו אנשים המוגדרים "שמאל", כמו דוד בן-גוריון וגולדה מאיר, רואים שהם הרבה יותר ימינה מהימין של היום. כך שבישראל אין ימין, ומעולם לא היה. כל שיש הוא חברות פוליטיקאים שמוגדרים ימין. אבל לחבורה הזו אין עמוד שדרה, היא לא בנתה את הארץ כי בתקופת היישוב המדינה כולה נבנתה על-ידי מה שמכנים היום "השמאל": חומה ומגדל, תנועת היישוב וכדומה. יצחק טבנקין, איש שמאל, אמר: "גבול המדינה הוא גבול המחרשה".

מנחם בגין בימי חייו לא הקים יישוב אחד, אלא הוא האיש שהחריב יישובים בסיני והפך את הציונות על פיה, הוא אבי כל חטאת. ברגע שהכריז על זכויות לגיטימיות של הפלשתינים, הוא בנה את המדינה הפלשתינית. הוא דפק את המסמר הראשון על קבר מדינת ישראל. לו השמאל היה שליט בתקופה ההיא, השמאל לא היה מעז לתת את סיני. ציפי לבני ואולמרט – שניהם באים מחינוך של חירות, ואנו רואים איך הם עובדים, וכיצד הם מקדמים מדינה פלשתינית. רבין אמר שמדינה פלשתינית תביא לחורבן מדינת ישראל.

כך שמכל זה רואים שאין ימין בישראל, ומה שמכונה "ימין" של היום הוא אספסוף בלבד.

כשהימין עוקר, השמאל תומך/ חיים אורון, יו"ר סיעת מר"צ

אני מודע לאמירה הנזרקת לא אחת לחלל האוויר, אולי דווקא בחוגי השמאל, שרק הימין יכול. שכאשר הימין בשלטון הוא יכול לעקור יישובים, משום שהשמאל ממילא יתמוך בו, וכשהוא בשלטון, הוא יותר אחראי מאשר באופוזיציה. התזה חוזרת ונשנית – החל מפינוי סיני עד לדונם האחרון על-ידי ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, ועד פינוי רצועת עזה וצפון השומרון על-ידי אריאל שרון. את הכלל הזה משבש הסכם השלום עם ירדן, שלא היה כרוך בפינוי ישובים, והושג דווקא על-ידי ממשלת רבין.

מבחינה מעמיקה יותר של הנושא, עולה שבכל המקרים, שאליהם אפשר לצרף את הסכם וואי, שבוצע על-ידי בנימין נתניהו, נוצר שבר בימין ואיבוד הרוב בכנסת. הרוב למימוש אותן החלטות ויכולת ביצוען התאפשר באמצעות תמיכת השמאל במהלכי ממשלות הימין. תיאור זה מתעלם מהזדמנויות רבות שנקרו לפתחן של ממשלות הימין והוחמצו, ובשל כך מדינת ישראל משלמת מחיר גבוה של סרבנות והמשך הכיבוש; שהרי פינוי סיני, רצועת עזה וחלקים בגדה כרוך במשברים קשים, בקרע ובעלויות עצומות.

ואז כמובן חוזרים לשאלות: האם צריך ליישב את סיני כדי לפנותה? האם צריך ליישב את רצועת עזה כדי לפנותה? והאם התסריט הזה ממשיך עכשיו גם בגדה המערבית?

הכשל הגדול של הימין מצוי בשלבים כה רבים, בשיתוף הפעולה עם מפלגת העבודה ובמדיניות ההתנחלות והכיבוש חסרי התוחלת, שבשלב מסוים גם חלקים בימין מבינים עד כמה הם חסרי תועלת, ופונים לפנותם. אולי את המעגל הזה אפשר יהיה לשבור.

השמאל ממשיך במדיניות אוסלו/ ד"ר עוזי לנדאו, לשעבר ח"כ מטעם הליכוד

"ימין" הוא הגדרה יחסית – כשיש שמאל, מגדירים את הימין ביחס אליו. מפא"י שלפני 1967 ומפא"י שלפני 1973 של גולדה, תמצא בה אנשים ימנים יותר מאנשי הליכוד של היום. שרון וממשלתו האחרונה היא שמאלה ממר"צ, אפילו ממר"צ של היום. לכן, כשמישהו אומר "ממשלות ימין עלולות לעקור יישובים יותר מממשלות שמאל", אני מפקפק כיצד הגדיר אותו מחקר אקדמי מהו ימין ומהו שמאל.

אישית, איני מקבל את מסקנת המחקר. לדעתי, מאז אוסלו עבר השמאל מהפך בצופן הגנטי הציוני והמדיני שלו. בניגוד למה שהיה עד אז, השמאל הבין שלא הביטחון יביא שלום, אלא השלום יביא ביטחון. ולכן חשבו שאם ניסוג יבוא שלום. אבל לצערי, המציאות היתה שנסוגונו עד הקו בלבנון ועד הקו בעזה, והתוצאה היא יותר מ-1500 ישראלים שנרצחו, מיליארדים שבוזבזו על הוצאות ביטחון, טרור שהרקיע שחקים, ואנו רחוקים מהשלום יותר מאי פעם. אבל השמאל הנוכחי – שמורכב מקדימה, מר"צ, העבודה, והמפלגות הערביות – ימשיך במדיניות הזו בלי ללמוד את לקחי העבר. על כן, אם השלטון יהיה ביד השמאל, הוא ימשיך בעקירת יישובים. ובמין תסמונת של הימור – אם הפסידו את עשרת האלפים הראשונים שלו, השמאל ישקיע את מילון הדולר הנותרים, ובסוף גם אותם יפסיד.

השמאל הזה יש בו שנאת מתנחלים, דתיים וכל מי שמאיים על השלטון שלו. בשמאל הזה יש אכזריות סטאליניסטית בכל מה שקשור להורדת יישובים, והכל כדי לשמור על השלטון. יש בו יומרה להיות דמוקרטי וכזה ששומר על זכויות אדם, אבל בשם השלום הוא עקר את אנשי גוש קטיף ועד היום מתעלם מזכויותיהם.

המפלגות הלאומיות כולן יודעות שמה שנותר בידינו היום מארץ ישראל הוא כבשת הרש. ובמחנה הלאומי יודעים שגם מה שלא בידינו היום שייך לנו ויהיה שלנו. ועל כן הייתי רוצה לראות את הליכוד אומר בשפה ברורה יותר, שלעולם לא תקום מדינה פלשתינית, שאת הטרור יש להכריע וכי לא נוותר לעולם על רמת הגולן, ושהמעשה הציוני ממשיך גם היום. ועוד הייתי רוצה לשמוע את מפלגות הימין מדברות באופן ברור יותר על כך שהגיע הזמן שהערבים יעשו פשרות ולא אנחנו.