בשבע 288: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ה' בניסן תשס"ח

בגבולות הקו האדום

"ישראל תוסיף לנהל את המשא ומתן עם הפלשתינים, אך אינה מתכוונת להתפשר על הקווים האדומים", אמרה שרת החוץ שלנו בפגישתה עם מנהיג נוצרי-אוונגאליסטי. ציפי לבני לא משקרת: על הקווים האדומים ישראל לעולם לא תתפשר. וכיצד בדיוק נדע מהם הקווים האדומים של ישראל? ובכן, פשוט מאוד: אם נשמע שישראל התפשרה במו"מ על משהו, אפילו משהו חשוב ביותר, ברור כי אין זה אחד מהקווים האדומים.

ימי הביניים

השרה לבני סיפקה השבוע גם התבטאות שאינה קשורה לפלשתינים. בפגישת שרי 'קדימה', דרשה לבני מהמפלגה להציג עמדה ברורה בנושאי דת ויהדות. "בין אלי ישי לטומי לפיד, בין מרצ לאגודת ישראל - אין ואקום. קדימה נמצאת שם", אמרה לבני. יותר ברור וממוקד מזה אי אפשר להיות.

אגב, סעיף הדת במצע של קדימה כולל בערך משפט וחצי, וזה בסדר גמור. קודם כל, הרבה לפני שהמפלגה הזו מציגה עמדה דתית ברורה, אנו מצפים ממנה להציג עמדה ביטחונית ברורה. או כפי שציפי לבני היתה מנסחת זאת: "בין כהנא חי לערפאת, בין ברוך גולדשטיין לנסראללה - אין ואקום. קדימה נמצאת שם". עכשיו נותר רק להתחיל לחפש.

מכירה לא פומבית

בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים קבע כי איסור מכירת חמץ בפסח אינו חל על חנויות מכולת, פיצריות ומסעדות, משום שאלה אינן נכללות בהגדרת "מקום פומבי". אני מודה כי פסק דין זה פקח את עיניי. פעם הייתי משוכנע כי מקומות אלה הם פומביים, ואפילו נזהרתי מלחטט באף במקום פומבי כמו מסעדה. אבל אם כבוד השופטת חושבת כי זהו מקום שכלל הציבור לא רואה, מי אני שאתווכח עם רשות הצדק. זה בסדר, מעכשיו אתם יכולים לשמור את הטישו לעצמכם.

כמובן, על כולנו לכבד את החלטת בית המשפט. זה המקום להסביר, שבהגדרת "לכבד" אין לכלול פעולות כמו לשמור, לקיים, לציית, לקבל ולשבת בשקט. ובמחשבה שנייה – גם עם ה"כיבוד" אפשר להמתין, לפחות עד שמדינת ישראל תיכלל בהגדרת "מקום דמוקרטי באמת".

מועמדת על דעת עצמה

בשבוע שעבר העליתי כאן שלל הצעות פרודוקטיביות למזכירת המדינה האמריקנית, קונדוליסה רייס. בין היתר הצעתי לה להתחיל להתחנף לג'ון מקיין, שכן עד לרגע זה, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב טרם בחר לו סגן. עוד לא סיימתי לצחוק מהבדיחה של עצמי, והנה השבוע הפך הרעיון ההומוריסטי למציאות. לטענת האסטרטג הרפובליקני דן סנור, שהתראיין לתוכנית טלוויזיה ברשת איי-בי-סי, רייס מנסה להשיג תמיכה שתהפוך אותה למספר שתיים של מקיין. מתברר כי אפשר להביא שלום מקרטע למזרח התיכון ולרוץ לסגנות הנשיא בעת ובעונה אחת.

כמי שמשלבת את המגדר של הילארי קלינטון עם הצבע של ברק אובמה, לא מן הנמנע כי רייס אכן תהיה סגניתו של מקיין במרוץ לנשיאות. מצד שני, כשאני שומע על תגובתו המופתעת של מקיין עצמו לדבריו של סנור, פתאום אני תוהה אם כל המהומה לא החלה כאן, בעיתון זה. האם ייתכן כי אסטרטגים פוליטיים באמריקה מקבלים את המידע השוטף שלהם מהמדור 'על דעת עצמי'?
 
שלושער של לוין

"יצאנו בזול" (מאמן מכבי ת"א ניר לוין מסכם את משחק קבוצתו, הפנייה לידיעת ספורט ב-ynet).

"אפשר להגיד שיצאנו בזול" (לוין בכותרת המשנה של אותה ידיעה).

"אפשר להגיד שיצאנו בזול ואפשר להגיד שיצאנו ביוקר, תלוי איך מסתכלים על זה". (לוין בגוף הידיעה).

חמסה עלינו

א. סגנו של מזכ"ל חיזבאללה, השייח' בעל השם הקסום נעים קאסם, טוען כי תרגיל פיקוד העורף בישראל הוא "חלק מההכנות למלחמה". וואלה? ואני חשבתי שהתרגיל הוא חלק מההכנות לפסח.

ב. שלושה חודשים לאחר שנסגר תיק החקירה נגד העיתונאי אדם שוב, נסגר גם התיק של הכדורסלן וויל ביינום, וגם הפעם מחוסר אשמה. משני המקרים המתוקשרים, כל שנותר הוא זכרון המעצרים המשפילים וכותרות העיתונים המרשיעות. ומי יתנצל היום בפני ביינום על בדיחות "השחקן שסוף סוף פוגע"? ומי יתנצל בפני עו"ד שמעון מזרחי שטען כל העת בעקשנות – למורת רוחם של העיתונאים - כי השחקן חף מפשע? 

ג. מילא ש'רדיו ללא הפסקה' הפיל את עטרת ראשנו ופיטר את ורדה רזיאל-ז'קונט. אבל אם כבר משדרים שם רק תוכניות לקט שלה, כדאי שיפסיקו להשמיע שוב ושוב את מספרי הטלפון והפקס של התוכנית. עם כל הכבוד לקומבינות עם חברות הסלולאר, אין שום סיבה שהמאזינים המובטלים ועקרות הבית יבזבזו את כספם על טלפונים לשומקום.

ד. ועוד ברדיו האזורי: מזה זמן משודרת שם פרסומת למכשיר שמיעה ב-8000 שקלים בלבד. אני כבר מדמיין את תגובתו של הקונה הפוטנציאלי: "הם השתגעו? מאיפה יש לי שמונה מיליון שקלים?"

ה. יותר חשוב מהכול: משפחתו וחבריו של רועי אהרון רוט, שנרצח בפיגוע בישיבת 'מרכז הרב', הוציאו לזכרו זמירון מיוחד, ובו שירי סעודה שלישית שאהב. את הזמירון המרגש אפשר ומומלץ למצוא, להוריד ולהדפיס מאתר האינטרנט 'שורש'. ולא לשכוח לשיר לעילוי נשמת הנרצחים.

יודע את מקומי

אולי זהו השילוב בין אבל במשפחתי, פטירתם של שחקן ושדרנית מפורסמים ושערות לבנות נוספות שהתגלו בקצוות ראשי, אבל בזמן האחרון אני חושב יותר ויותר על המוות. אפשר להרגיע: יש לי עדיין רשימת מטלות בעולם הזה לפחות עד שנת 2059, אבל מדי הלווייה, אזכרה או סתם לילה לבן, מכה בי ההכרה כי זמן האוויר של כולנו – הזמן שבו הוא עדיין חודר לריאות – מתבזבז על יותר מדי דברים מיותרים הנובעים מהדחקת המוות.

רק לחשוב כמה זמן אנו מבזבזים על האזנה למבזקי חדשות, כאילו משהו מהותי משתנה כאן מדי מחצית השעה. ואם זה לא רדיו, אז טלוויזיה. מילא הקושי התרבותי לשרוד את 'הישרדות', אבל מה עם ההישרדות הפיזית שלנו, שזמנה מתקצר בכל פרסומת ופרסומת? וכמה עוד משחקי 'עכביש סוליטייר' עליי להפסיד עד שאחליט כי זוהי דרך מפוקפקת להעביר את החיים? נכון שזהו בסך הכול פרוזדור לעולם הבא, אבל זה לא אומר שעלינו להמתין כאן תוך קריאת עיתוני 'לאשה'.

קוראים מיומנים יבחינו בוודאי כי מצב רוחי נע בין המורבידי ללוחמני. נסו לשלם את חשבון הטלפון דרך הטלפון, ואין ספק שתרגישו כמוני. את התשלום האחרון לבזק דרך המענה הממוחשב התחלתי כשאני צעיר וסיימתי על כיסא גלגלים. האם זה באמת חייב להימשך זמן כה רב? האם אי אפשר לוותר על שלבי הביניים, שבו הקריין חוזר על המספר שהקשת, מפרט באוזניך את המבצעים השונים ומתנצל על זמן ההמתנה ש"עלול להיות ארוך מהרגיל"? מי צריך בכלל את ההתנצלות הזאת? הרי ברור שזמן ההמתנה עלול להיות ארוך מהרגיל, כפי שהוא עלול להיות גם קצר מהרגיל או בדיוק באורך הרגיל. החיים קצרים מכדי לעבור את כל הפטפטת הזו – כבר עדיף לשלם בדואר.

הרפואה המודרנית עוסקת בהארכת תוחלת החיים. אבל החיים שלנו יתארכו פי כמה אם רק נוציא מהם את הגורמים המיותרים. זה כולל לא רק הפחתה של בילויים והתרוצצות בעניינים מנהלתיים, אלא גם חיסכון באנרגיה האנושית. רק כשעומדים מול הקבר הפתוח, מול השלט המודיע כי בעוד שנים נהיה כולנו בקערת הסלט הגדולה של התולעים, מבינים עד כמה מתבזבזות כאן אנרגיות על סכסוכים מטופשים, עצבים רופפים, כעס ושנאה וכתיבת טוקבקים וקטנוניות אין קץ. את החמץ הזה חייבים לבער כאילו אין מחר, שכן ברור כי מחר נחזור כולנו לחיות בהדחקה, אם בכלל.