בשבע 288: מצת מצווה

עודד מזרחי , ה' בניסן תשס"ח

בנצי בן ה-32 ממעלה אדומים רצה לקנות מצות יד שמורות לליל הסדר. אחיו החב"דניק הציע לו ללכת לכולל חב"ד שנמצא בשכונת מאה שערים, ברחוב בעל התניא. שם, הבטיח, יוכל להשיג מצות מהודרות. שבוע לפני החג, בשעת אחר צהריים, הוא נסע באוטובוס לירושלים. היתה המולת קניות שלפני החג, אנשים עמדו בתור להגעלות כלים, כולם נראו טרודים בהכנות לפסח הממשמש ובא.


הוא פנה ימינה בטעות, והגיע לפינת הרחוב, מול ישיבת ברסלב. כאשר הבין שטעה רצה להסתובב, ואז לפתע ראה עגלת תינוק מידרדרת במדרכה בתאוצה הולכת וגוברת ועומדת לרדת לכביש. באותה שנייה נסע טנדר במהירות, ועמד לפנות ימינה ליד בית-הכנסת. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת...
כשהתקרב למקום, שמח לראות את הרב משה ובר, אוהב ישראל הנודע, המשוחח עם שני צעירים חילונים. ביד ימינו אחז באחד מהם, ובשמאלו בחברו. הצדיק בעל הזקן הכסוף, לא נראה ממהר לשום מקום. הוא חייך, כדרכו, מאוזן לאוזן, והקדיש את כל כולו לאותם צעירים. מראהו הוסיף נופך מיוחד של קדושה בנוף ההומה שלפני החג.

בנצי נזכר בפעמים שבהן זכה להיפגש עם הרב ובר כאשר למד ב'מכון לב', זמן קצר לאחר שעלה לארץ מברזיל. ביתו של הרב בבתי אונגרין היה פתוח לרווחה. הוא התעניין בכל מי שהגיע אליו, ואהבת ישראל ממש שפעה ממנו. מי שהתקרב אליו ביותר זכה ל'סטירת לחי' מלטפת ומלאת חיבה. פעם בנצי ביקש ממנו ברכה. הצדיק חשב מעט ואמר: "יהי רצון שתזכה להבחין בין עיקר לטפל!". כאשר החל לעבוד בהייטק, חש שהברכה הזו היא בדיוק מה שהוא צריך בחיים.

כעת רצה לדבר מעט עם הרב ובר, אבל מאידך לא רצה להפריע לו בשיחתו. הוא המשיך ללכת לכיוון כולל חב"ד, שהיה במרחק כמה מטרים נוספים. אז יצא מפתח בית-הכנסת חסיד נמרץ, שנראה כאחד שמתמצא בעניינים. בנצי שאל אותו: "סליחה, האם מוכרים פה מצות?". החסיד ענה בביטחון: "מכרו הכל. אין פה יותר מצות!".

בנצי הופתע מאוד: איך ייתכן ששבוע לפני החג אזלו כל המצות?! אבל הוא לא מצא טעם להקשות על כך בפני החסיד, שענה בהחלטיות כזו. הוא המשיך לשאול: "אז היכן ניתן להשיג מצות שמורות בעבודת יד?".

"לך לחנות של 'המפיץ', חנותו של ר' גרשון הניך ברחוב מאה שערים, שם תמצא בדיוק מה שאתה מחפש". בנצי הכיר את החנות לתשמישי קדושה של ר' גרשון, יהודי בעל חסד. הוא חזר דרך השוק ההומה של מאה שערים, לעבר הרחוב הראשי הצר. היה עליו להגיע לשכונה של חסידי תולדות אהרון. הוא פנה ימינה בטעות, והגיע לפינת הרחוב, מול ישיבת ברסלב. כאשר הבין שטעה רצה להסתובב, ואז לפתע ראה עגלת תינוק מידרדרת במדרכה בתאוצה הולכת וגוברת ועומדת לרדת לכביש. באותה שנייה נסע טנדר במהירות, ועמד לפנות ימינה ליד בית-הכנסת. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת...

בנצי התעשת והצליח לתפוס את העגלה, שנייה לפני שעמדה לרדת לכביש ולהתנגש ברכב. לאחר שנרגע, התבונן בתוך העגלה וראה תינוק בן כמה חודשים. הוא הסתכל לעבר החנויות לחפש אחר הוריו, והבחין בבני זוג צעירים עומדים בחנות פינתית ומתבוננים במוצר כלשהו. הם לא שמו לב כלל להידרדרות של עגלת תינוקם. בנצי צעק לעברם: "התינוק שלכם!...".

הם הסתובבו לעברו בבהלה, ורצו לעבר העגלה. האם תפסה את תינוקה וחיבקה אותו בהתרגשות עצומה. האב והאם היו בהלם, ולא הצליחו להוציא מילה מפיהם. בנצי התבייש מהמעמד, והתחמק מהם בטרם הספיקו להודות לו. לאחר מכן הלך לחנות 'המפיץ' כדי להשיג מצות, כשהוא מנסה לעכל מה שאירע, איך זכה כעת להציל תינוק ממוות בטוח, איך ההשגחה העליונה ממצה כל אפשרות כדי לשמור על חסרי הישע, בבחינת מצה שמורה…

כאשר הגיע לחנות פגש את ר' גרשון הניך, ושאל: "האם יש לך מצות שמורות?". "לא, אני לא מוכר מצות. לך לכולל חב"ד...". "אבל עכשיו הייתי שם. מישהו אמר לי שנגמרו להם המצות, ושאוכל למצוא אצלך". "לא ייתכן", אמר ר' גרשון, "נסה אצלם שוב פעם".

בנצי היה מבולבל, אך החליט לבסוף לשמוע לדבריו. הוא חזר לכולל חב"ד. בכניסה פגש חסיד אחר, ושאל אותו: "האם נשארו אצלכם מצות?". "בוודאי", אמר החסיד והורה לבנצי ללכת לעבר הדלת האחורית של הכולל. בנצי הגיע לפתח, ונדהם: קרטונים של מצות שמורות מילאו את החדר והתנשאו עד התקרה...  
 
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:  odedmiz@actcom.co.il