בשבע 288: סידור עבודה

אסתי רמתי , ה' בניסן תשס"ח

הטלפון צלצל שוב. "שלומית...", קראה אמא, "בואי!"

שלומית הרימה את השפופרת. "הלו? אה... כן, בשמחה. בעצם אני לא בטוחה... בשני אני כבר תפוסה... אולי יום שלישי בצוהריים? רוטשילד 47? בסדר גמור, אני רושמת. אין על מה, להתראות".

"תגידי, מה הולך כאן הערב?", אמא הביטה בשלומית בפליאה, "זו שיחת הטלפון העשירית שאת מקבלת!".

"האחת עשרה", חייכה שלומית במבוכה. "ולומר לך את האמת, גם אני לא יודעת מאיפה כולם צצו! זאת ממש תעלומה! אבל בת-אל תשמח לשמוע עליהם..."

כל הסיפור התחיל בבוקר, כששלומית ובת-אל נפגשו בחנות הבגדים. שלומית בחנה את החצאיות התלויות במבט משועמם, כששכנתה מהקומה מתחת נכנסה לחנות בסערה.

"היי, שלומית, מה העניינים?", היא שאלה בדיבור המהיר האופייני לה, "איזה כיף שאת פה! תעזרי לי לבחור בגד לחג, נכון? אמא שלי היתה מאמי והקציבה לי שעה באמצע הבלגן לקניות – אבל לא היה לה זמן לבוא איתי ובחיים לא קניתי לבד! ואיך מתקדם אצלכם? את נראית די בסתלבט...", בת-אל עצרה כדי לנשום ונתנה לשלומית לענות.

"אנחנו כבר סיימנו מזמן", נאנחה שלומית, "ו-מ-ש-ע-מ-ם לי! אנחנו נוסעים למלון השנה, ואת יודעת שאמא שלי לא מרשה לי לנקות. רק את החדר שלי, וגם זה בקושי. ואין לי אחים קטנים לשמור עליהם, אז אני מסתובבת מובטלת וחסרת תועלת ומסתכלת איך כולן עסוקות. וזה אולי נראה לך כיף, אבל זה ממש מבאס!".

בזמן ששלומית דיברה, בת-אל כבר הספיקה להיעלם לתוך חדר ההלבשה עם כמה חליפות למדידה, אבל כעת היא יצאה החוצה, לבושה חליפה ורודה. "איך זה?", היא שאלה והביטה במראה. "את יודעת, המון בנות היו רוצות להתחלף איתך... אני מבלה חצי מהזמן בענני אבק וחצי במרדף אחרי אחי הקטן בגינה, ואין לי שנייה לנשום. הצווארון של הדבר הזה קצת מוזר, לא?".

"גם אני חושבת", הנהנה שלומית, "תנסי את הירוקה. אולי את צודקת, אבל לי כבר נמאס להסתובב כל היום בחנויות".
"אז אולי תתנדבי באיזה מקום?", הציע קולה של בת-אל מתוך חדר ההלבשה.

"אבל איפה?", שאלה שלומית, "אני לא מכירה אף אחד שצריך מתנדבת. מה, אני אגש לאנשים ברחוב ואציע עזרה? וואו, החליפה הזאת ממש יפה לך!", היא אמרה בהתפעלות לבת-אל שיצאה לבושה בחליפה הירוקה.

"נכון? יופי, אני אקח אותה. אין לי זמן למדוד את האחרות". והיא נעלמה שוב לתוך התא. "הייתי אומרת לך לבוא לעזור אצלנו, אבל לאמא שלי לא יהיה נעים... טוב, אני הולכת לשלם", היא אמרה, וצצה שוב. "אם אני אשמע על מישהו שצריך עזרה, אני אפנה אותו אלייך. יאללה, ביי, אני רצה!", ולפני ששלומית הספיקה לענות, היא נעלמה בתור לקופות.

עד הערב שלומית הספיקה לשכוח מהפגישה עם חברתה הזריזה, אבל בשש וחצי הטלפון צלצל. "שלום, זו שלומית? שמי דרורית, ויש לי שכנה מבוגרת שצריכה עזרה בניקיונות הפסח, תוכלי אולי לעזור לה?". שלומית קצת התפלאה, אבל שמחה על ההזדמנות להפיג את השעמום וגם לעשות מצווה... היא לקחה את פרטי השכנה, והבטיחה לבוא למחרת. לא עברו עשר דקות, והמכשיר צלצל שוב . הפעם זה היה מארגון 'חסדי יוכבד', שביקשו את עזרתה באריזת מצרכים של קמחא דפסחא. כך נמשך זרם הבקשות כל הערב, ושלומית הנבוכה החליטה לרדת אל בת-אל ולספר לה על השיחות המסתוריות.
"נו, מישהו צלצל אלייך?", שאלה בתמימות בת-אל שבדיוק פתחה לה את הדלת.

"רק אחד??? מלא!", השיבה שלומית, "אבל איך ידעת?"

"פשוט מאוד", צחקה בת-אל, "תליתי שלט במכולת: 'נערה עם זמן פנוי תשמח להתנדב', וכתבתי את המספר שלכם. ואת מוזמנת לתת לי אחוזים מהמצוות..."