בשבע 288: געגועים לפשטות

ערב פסח הוא הזמן היחיד בו הייתי רוצה לגור בדירת חדר עם כמה שקיות אחסון תלויות על הקיר ● הלחץ שלפני פסח מזכיר את חווית הלידה: כמה קשה לפני – ככה כיף אחרי.

אסתי רמתי , ה' בניסן תשס"ח

בערב פסח, אני חושבת על לורה אינגלס-ויילדר. את סדרת הספרים 'בית קטן בערבה' שהיא כתבה קנו לי כשהייתי ילדה. הסדרה עוסקת בחיי משפחה אמריקאית קטנה באמצע המאה ה-19, שנודדת מערבה וכובשת את השממה. קראתי את הספרים שוב ושוב, מוקסמת מהעלילה, אך גם ממערכת הערכים המופלאה שהיתה ואיננה. יכולתי לכתוב דוקטורט על הגישה החינוכית הנהדרת ועל המשפחתיות החמימה – איפה הם ואיפה אמריקה של היום? אבל בערב פסח אני חושבת עליה דווקא מהמקום של הפשטות.

החיים אז היו כל כך פשוטים. אבא צ'רלס אינגלס, מתנחל נוסח אמריקה של פעם, נוסע בעגלה עם אשתו ובנותיו ליישב את המערב הפרוע. אי שם באמצע הערבה האינסופית הוא מסתכל סביב, ומחליט שזהו, זה המקום המתאים. אז הוא חוטב עצים ובונה בית. צריך מיטה? הוא חוטב עוד עץ ובונה מיטה. צריך מים? חופרים באר. רעבים? הולכים לצוד. לכל ילדה יש שתי שמלות, ולמעט בובת סמרטוטים ביתית, צעצועים אין בכלל. בערבים אין מסכים מרצדים, אין גלישה ברשת, וההישרדות היחידה היא האמיתית – מול האינדיאנים, הארבה וחיות הפרא. אבל נגינת הכינור של אבא צ'רלס משמחת לא פחות ממיטב הדי- וי-די, וכולם מאושרים.

אין ספק שהחיים שלנו הרבה יותר נוחים, אבל בערב פסח אני מוצאת את עצמי מקנאת. הבתים שלנו גדושים בכל כך הרבה חפצים: אלפי ועשרות-אלפי פריטים, חשובים יותר ופחות. המוני בגדים, כלי מטבח, ספרים, קלטות, נעליים, ריהוט, גאדג'טים, תיקים, מגבות, כלי מיטה, מכשירי כתיבה, כלי עבודה, מתנפחים לים ומשחקים... אוי, כמה משחקים... רק נשבר ונזרק הקשקוש שהם קנו אתמול בחנות של "השני שקל", והנה מגיע קשקוש חדש בדמות מזכרת מיום הולדת בכיתה. במהלך הניקיונות אני זורקת וזורקת וזורקת, אך נראה שלחפצים יש חיים משל עצמם. הם הולכים ומתרבים, תופחים וגודשים עוד מדף ועוד מגירה, וכבר צריך עוד ארון ועוד מחסן, ואנה אני באה?

כן, ערב פסח זה הזמן היחיד בשנה בו הייתי רוצה לגור בדירת חדר עם מסמרים על הקיר, כדי לתלות עליהם את שקיות האחסון הבודדות שלנו. יש אנשים שחיים ככה. אבל אחרי החג זה עובר לי.

פסח נולד

ברוך ה', זה משתפר עם השנים, אבל בכל זאת אני נוטה להילחץ מפסח כמעט כמו מלידה מתקרבת. יש בין השניים הרבה מן המשותף – הם בלתי נמנעים, בלתי ניתנים לדחייה, וכרוכים בקשיים פיזיים ונפשיים לא מבוטלים.

בשביל מאותגרת סדר כמוני, ניקיונות פסח הם ממש לא גירוד פאנלים בשפכטל. למען האמת, אני לא לגמרי בטוחה איפה הפאנלים שלנו נמצאים. אבל בבית מלא זאטוטים אפשר למצוא כל דבר בכל מקום, וזה כולל, למרבה הצער, גם חמץ. לכן אני נאלצת, פחות או יותר, להפוך את הבית, וגם להחזיר אותו אחרי זה למצב מתפקד.

את מאמרו המפורסם של הרב אבינר שמסביר כיצד מנקים לפסח בחצי יום אני שומרת לי בצד, כדי לשמור על פרופורציות.
כשאדי האקונומיקה עולים לראש, ומפלס העצבים עולה בהתאם, טוב לזכור שגם אם יישאר חצי פירור במעמקי הספה, זה לא אסון. אני מדקלמת לעצמי באדיקות "אבק זה לא חמץ, אבק זה לא חמץ", וברור לי שגם על קורי עכביש לא עוברים בכזית. אבל תגידו לי – אם פעם בשנה אני מסדרת את המדף, שאני אשאיר את האבק שם? שלא אטריד את ההולכים על שמונה ממנוחתם? ואם שלפתי את ערימת החולצות ומצאתי ביניהן כפית חד-פעמית ושלוש גולות – לא כדאי שאני אמצא להן מקום חילופי? ואיך אפשר שלא לנצל את ההזדמנות ולהוציא את הבגדים הקרועים/הקטנים/השייכים בכלל לאחות הגדולה?

בקיצור, "אם כבר אז כבר" עובד שעות נוספות, והבית זוכה לאוברול הכללי שהוא כל כך זקוק לו. דובים מכובסים נתלים באוזניהם מהחבל, גרביים זוכות לזיווג הגון, ופינות אפילות מופתעות לפגוש מגב וסמרטוט. אז נכון שאין חובה הלכתית לנקות ביסודיות דווקא לפני פסח, אבל אני מכירה את עצמי. אין סיכוי בעולם שאקום לי בסתם בוקר של אייר או תמוז או כסלו ואחליט שהיום זה היום. אז אם לא עכשיו, אימתי?

יש אומנם כל מיני פטנטים כדי לברוח מהעול, כמו לנקות בלטה ולנסוע למלון. אבל בשבילי הפטנט האמיתי זה הניסיון לשמור על "בל ייראה ובל יימצא" כפשוטו, וללדת מחדש את הבית. וכמו בכל לידה – כמה קשה לפני, ככה כיף אחרי.

ערוץ מאיר, נעים להכיר

המלצה קצרה לסיום: אם אתם מחפשים שעות ארוכות של תעסוקה חינוכית שקטה ולא מלכלכת לילדים, ועדיין לא זרקתם את המחשב מהבית, הקישו בגוגל: "ערוץ מאיר לילדים". שמעתי על הערוץ כבר מזמן, אבל עד שהגיע אלינו הביתה דיסק עם סדרת התוכניות לחנוכה, לא ידעתי באיזה שוס מדובר. טוביה (רוזנפלד) הצדיק ואסי (צובל) המצחיק מרתקים את הקטנים, ומוכיחים שאפשר לעשות ערוץ ילדים אחר, כזה שמתאים לילדים באמת.