בשבע 288: מחמיצים את העיקר

משמעות החוק נתונה בידי מי שמפרש ומיישם אותו בפועל. כך הופך החוק לפלסטלינה בידי השופטים ● שמירה על אופייה הדתי של מדינת ישראל אינה עניין לחקיקה של פעם בלבד, אלא היא דורשת שמירה וחיזוק כל הזמן.

יצחק קליין , ה' בניסן תשס"ח

'חוק החמץ' היה חלק מהסטטוס קוו. משך שנים, הנורמה המשפטית היתה שאין מוכרים חמץ בפסח במדינת ישראל. יש שהתעלמו מהחוק או עקפו אותו, אבל החוק נשאר חוק, ומדי פעם הוא גם נאכף. 

מה שקרה ל'חוק החמץ' השנה אינו מפתיע כלל. החוק משקף נורמה יהודית, לא "ליברלית". לפי הפילוסופיה של הצמרת המשפטית השלטת, דינם של כל החוקים הללו לעבור מן העולם. במקרה חוק החמץ, הדבר נעשה בקלות בלתי-נסבלת: בית-משפט זוטר בירושלים חידש פרשנות לחוק המנוגדת למנהג של שישים השנים האחרונות. לפי הפסיקה החדשה אסור למכור חמץ בפומבי, אבל "בפומבי" זה בחוץ, ברחוב. מאחורי הדלת של קמעונאי מותר למכור הכל. ההמונים שיזרמו מפתח המאפייה המקומית עם לחמים ופיתות ביד אינם מוכרים דבר, הם רק נושאים את מה שקנו בפנים.

האם בתחומים אחרים של החוק בית-המשפט יכיר בכך שעצמאות הפרט מתחילה בפתח בית העסק שלו? מה אם בעלי קונדיטוריה בבאר-שבע או בנצרת-עילית יחליטו שאינם רוצים להעסיק יותר בני מיעוטים, בגלל הסכנה הנשקפת לרכושם ואולי לחייהם? איני טוען שהחלטה כזאת מוצדקת. אך אם מישהו ינקוט בה, מהר מאוד מערכת המשפט תמצא את דרכה אל תוך מבצרו הפרטי של בעל העסק, ותעמיד אותו במקומו. כאן הרי מדובר בנושא רציני, אי אפשר לזלזל בחוק. גם אם איזה עורך דין ממולח ימצא פתח בלשון החוק המתיר את המעשה, בית-המשפט לעולם לא יאמץ את פרשנותו.

השופטים אומרים כי המשפט הוא מקצוע, אך מדברים כל הזמן על ערכים. ברור שערכים מנחים אותם בבואם לפסוק. בישראל החוק הוא פלסטלינה בידי השופטים. היום פירושו הוא א', ומחר, למרות שישים שנות תקדימים, פירושו הוא ב'. החוק לא השתנה, וגם לא כוונת המחוקק. מה שהשתנה הוא רצון השופט להיות מחויב לחוק כפי שאימצה אותו הכנסת. הזמנים הרי משתנים, ושופטים עדכניים אוהבים לזרום עם הזמן, גם אם מחוקקים טיפשים ושמרנים טרם תפשו זאת.

הדברים רלוונטיים לוויכוח שהתנהל לפני זמן מעל דפי עיתון זה לגבי הצעת החוקה של מכון המחקר השמאלני 'המכון הישראלי לדמוקרטיה'.  הצעת חוקה זו מעגנת, בפעם הראשונה, את סמכות בית-המשפט לבטל את חוקי הכנסת, בלי להעניק לכנסת שום מנגנון איזון. הוא גם מנציח את שיטת מינוי השופטים הקיימת. יש מי שניסו לשווק הצעת חוקה זו כחוקה השווה לכל נפש, הקבילה גם על הציבור הדתי. אחת הסיבות שהחוקה מצאה חן בעיני חובשי כיפה מסוימים היתה סעיף מיוחד שהכניס בה פרופ' ידידיה שטרן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. סעיף זה מייחד מספר נושאים דתיים בהם אי אפשר לבטל חקיקה קודמת – כלומר חקיקה דתית – וקובע שבית-המשפט "אינו חייב" ליישם את עקרונות החוקה בבואו לפרש את החקיקה הקיימת. אינו חייב, אך אינו מנוע מלעשות זאת. יש מי שהציגו את הסעיף הזה כהישג גדול, שינציח את הסטטוס קוו לדורי דורות. 

לאחר פסיקת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, אפשר להתייחס לטענות אלו בצורה מפוכחת יותר. הריגת 'חוק החמץ' לא דרשה התערבות בית-המשפט העליון או פרשנות חוקתית חדשה או מרחיקת-לכת או אפילו ביטול אות אחת בחוק הקיים. כל מה שהיה נחוץ היה רצון השופט, שהחליט לזרוק לפח שישים שנות נוהג ופסיקה בנוגע לחוק פשוט ורגיל. לסעיף המיוחד של פרופ' שטרן אין כל משמעות. הוא אינו יכול למנוע מהשופטים מללכת בדרך שבה הם רוצים ללכת. עם לשון החוק הכתוב הם כבר יסתדרו.

הלקח פשוט וברור: משמעות החוק נתונה בידי מי שמפרש ומיישם אותו בפועל. אי אפשר להגן על אינטרסים וערכים חיים באמצעות חקיקה מאובקת מלפני יוֹבֵל.  במקומות בהם המחוקק מבקש להבטיח שבית-המשפט יישם את החוק כפי שהמחוקק התכוון אליו – דהיינו, רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם – אזי המחוקק שומר בידיו את הסמכות למנות שופטים שהם לרוחו, ולפעמים אף הסמכות לתקן פסיקה חריגה של השופטים. כשאין בקרה אפקטיבית על השופטים, הם עושים את מה שהם רוצים.

השר אלי ישי יוזם עכשיו תיקון לחוק החמץ שיסתום את הפרצה שפתח בית-המשפט בירושלים. לפני מספר שנים, בכיר בפוליטיקה של הציונות-הדתית, שחוקת 'המכון לדמוקרטיה' קסמה לו, שאל אותי: "בשביל מה אנו זקוקים לעוד חקיקה דתית?", כלומר מעבר לקיים. הנה התשובה: שמירה על אופייה הדתי של מדינת ישראל אינה עניין לחקיקה של פעם בלבד, אלא היא דורשת שמירה וחיזוק כל הזמן. מי שצפה זאת מראש היו דווקא מחבּרי חוקת 'המכון הישראלי לדמוקרטיה'. סעיף 22 (ב) בחוקה שלהם אוסר חקיקה דתית חדשה, וקובע: "לא יישללו זכויות, ולא יוטלו חובות על אדם מטעמים שעיקרם דת".

* ד"ר יצחק קליין הוא ראש 'המרכז המדיני לישראל'.