בשבע 288: אפשר גם בלי כלא

כשיש התנגדות בין הלכה לפקודה, לא חייבים מיד לסרב ולהיכלא. גם בדרכי נועם אפשר להשיג את המטרה.

שמואל שטח , ה' בניסן תשס"ח

במאמר שהתפרסם בשבוע שעבר בעיתון 'בשבע', עסק הרב אליעזר מלמד באחד מן הקשיים הבסיסיים ביותר של כל חייל דתי בצבא: הצורך לשמור על ההלכה אל מול פקודות הסותרות זאת. הפתרון אותו הציג הרב מלמד הוא לעודד את הסירוב. הרב נותן גיבוי מלא לכל מי שיצטרך לשבת בכלא, ואף מכריז כי כל חייל שיסרב, ביציאתו מבית האסורים יזכה לטקס הוקרה, עם חזרתו לישיבה.

אכן, אם אומרים לך לבחור בין חילול שבת לבין ישיבה בכלא, ברור שעליך לסרב. אלא שחייל הייתי וגם זקנתי, וראיתי שב-98 אחוזים מהמקרים ניתן לפתור את כל הסיפור בקצת דרכי נועם ובהשפעה חיובית. עידוד לסירוב הוא קודם כל יציאה נגד מידותיו של אהרון, ומתן גושפנקא לאי הסברה, לחוסר סובלנות ואולי אף ל"ראש קטן".

בעיצומו של ראש השנה, בהיותי בשירות מילואים באחד ממוצבי הדרך לגוש קטיף, ניגש אליי המ"פ בהפתעה מוחלטת. "שמואל, קום, קח את האפוד, סע על האביר (רכב תובלה) למוצב קטן, ותחליף שם מישהו שאמור לצאת עכשיו הביתה". המקרה הזה, שלא אלאה אתכם בכל פרטיו,  היה ממש חילול החג. לא היתה שום סיבה להתיר נסיעה בלתי נחוצה זו.
אמרתי למ"פ שאני לא יכול לעשות זאת. הוא, בדיבור של מישהו ש"מבין", אמר לי שזה פיקוח נפש ושאין אף אחד אחר.

האינסטינקט הראשון אמר לי פשוט לסרב. לא ידעתי מה לעשות. החלטתי לשתף כמה שיותר אנשים בבעייתי. אולי מישהו יעמיד את המ"פ על טעותו. אולם לצערי זה לא היה קל: סירובי ישבש את כל סבב היציאות הפלוגתי. אנשים מכבדים זה את זה עד שזה מגיע ליציאות הביתה.

משלא הייתה לי ברירה, עליתי על אפוד וקסדה, ניגשתי למ"פ ואמרתי לו שאני מוותר על חופשתי (כארבעה ימים) לטובת אותו אדם שאני מעכב בכמה שעות. "מהיום אני לא יוצא הביתה, 'אטחן' הכי הרבה מכולם, וכבר עכשיו אני אעלה לשמור בעמדה הכי קשה". המ"פ המופתע הבין שלא משיקולי נוחות איני רוצה לנסוע, ולכן הוא ירד מהעניין. בסופו של דבר, חבריי לפלוגה ואפילו אותו חייל שהתעכב בגללי, התרשמו מהדבקות בהלכה ואף התנצלו.

מקרה שכזה אינו חריג. הוא ודאי קרה, בצורות שונות, לכל אדם ששירת בצבא. נתנו לך פקודה הנוגדת את ההלכה, ולבסוף, לאחר שכנוע, דיבור בדרכי נועם או הקרבה של נוחות אישית, הצלחת לשנות את הגזירה. כך, אלפי חיילים מקדשים שם שמיים מדי יום.

אילו הייתי נוהג כדברי הרב מלמד, הייתי מבין שמיד בהתחלה עליי לסרב ולהישלח לכלא. הייתי זוכה לקבלת פנים חמה בישיבה, אך תיקון אמיתי או שיפור רוחני לא הייתי משיג כלל.

למותר לציין שלא רק ברמה הטקטית יש כאן חיסרון. גם מבחינה הלכתית טהורה, כאשר מעודדים לסירוב, אנו עלולים להיתקע במקום לנסות ולהבין יותר את ההלכה. כך, לדוגמה, זכורני בעניין מד"ס בוקר. בהתגייסי לצה"ל לפני כ-14 שנה, היה כתוב באחד מספרי הלכות צבא הידועים, כי בשום אופן אין לבצע כל פעילות ספורטיבית לפני תפילת שחרית. ראיתי חיילים דתיים שנאבקו על כך כאילו היה זה ערקתא דמסאנא. והנה, כשנה אחר כך, במהדורה החדשה של אותו ספר ידוע, שונתה ההלכה ונכתב כי פעילות ספורטיבית קצרה כמו זו של מד"ס בוקר אינה בעייתית כלל וכלל, כיוון שיש לראות בו חלק ממערכת קימת האדם בבוקר. הרב שכתב את הספר, כנראה לאור תגובות "מהשטח",  עיין שוב, והגיע למסקנה אחרת.
זו דוגמה שולית, אך כמותה יש אלפי הלכות שנכתבו ותוקנו בשנים האחרונות. כל הפתרונות ההלכתיים, הספרות הענפה בנושא וזרם השאלות והתשובות לא היו מתקיימים אלמלא היה אפשר ורצוי לסרב. אם היינו מעודדים לסירוב, לעולם לא היינו מבררים לעומקה את ההלכה.

אז מה הדרך? בשביל לשמור על כל פרטי ההלכה בצבא, צריך קודם כל לדעת את פרטי ההלכות. צריך לדעת לדבר בנועם, צריך קשרים עם הטבח, ובעיקר צריך להיות חייל טוב. כשאתה משקיען, אנשים יכבדו אותך ואת עמדותיך. אם אתה כל הזמן מחפש דרכים להתחמקות, אל תתפלא אם יתעלמו מערכיך. ב-98 אחוזים מהמקרים, אם הגעת למצב בו אתה נאלץ לסרב פקודה, אזי זה סימן שעליך לעשות חשבון נפש, קודם כל  עם עצמך.

* שמואל שטח הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה