בשבע 288: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , ה' בניסן תשס"ח

שאלת השבוע: האם חקיקה דתית דוגמת חוק החמץ מוסיפה או גורעת מאורח החיים היהודי של אזרחי ישראל?

החוק חיוני לשמירה על הצביון היהודי/ דוד הררי, חבר מועצת העיר ירושלים מטעם המפד"ל

לשאלה זו יש בעיני תשובה של "לכתחילה" ותשובה של "בדיעבד".

רוב הציבור היהודי במדינת ישראל חפץ לשמור על ערכי המסורת ומעוניין שגם הסביבה שבה הוא חי, קרי – המדינה, תהא בעלת צביון יהודי. אך לצערנו, יש גם מיעוט, קולני במיוחד, שדואג לצאת בהתרסה בוטה ו"להכעיס" נגד כל מה שריח המורשת היהודית נודף ממנו. בשל אותו מיעוט תוקנה החקיקה "הדתית" שמלכתחילה, לא היה בה צורך.

מצד אחד, צודקים הטוענים כי יש מגרעה לחקיקה דתית בכך שהיא יוצרת אנטגוניזם ומרחיקה מאיתנו את הציבור שאינו דתי. ייתכן גם שמבלי החוקים הללו, לא היו אותם אלה שעושים להכעיס, ואולי היינו "מרוויחים משהו". כך, למשל, ביחס ליום הכיפורים שנשמר ומכובד על-ידי הרוב המוחלט של הציבור היהודי במדינה, מבלי שנחקק חוק בעניין.

מצד שני, בשורה תחתונה, כאשר משקללים רווח לעומת הפסד, ברור שעצם הימצאותו של החוק גורמת לכך שהיהדות ומצוות התורה יישמרו במדינת ישראל, ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה". ביחס למכירת חמץ בפסח, קיום החוק הוכיח מעל לכל ספק את נחיצותו וחיוניותו, והעובדה היא שברוב רובה של מדינת ישראל היהודית לא נמכר חמץ בפסח, למעט במקומות שוליים ובודדים.

לצערי הרב, פסיקת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, אשר פורסמה בשבוע האחרון, "פספסה" את מטרת המחוקק – והיא מניעת מכירת חמץ בפסח ושמירת הצביון היהודי. במקום להשיג מטרה זו, נדרש בית-המשפט לדקדקנות משפטית אשר הביאה לפסיקה הפוכה ב-180 מעלות לכוונת החוק.

אנחנו יהודים, זו לא כפייה/ הרב מיכה הלוי, רב שכונת נחלת יצחק תל אביב וראש הישיבה

שאלת החקיקה בענייני יהדות, לאחר שישים שנות מדינתנו, היא שאלה שהזמן גרמא.

מאמינים אנו שמדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, תתעלה להכיל ולקבל עליה את חוקי התורה, וכי הממשלה בישראל תנהיג מלוכה על פי תורתנו הקדושה.

בדרך אל שלמות גאולתנו זאת, אנו נזקקים לשאלות זמניות כעין זו. מדינת ישראל קמה וגם ניצבה בתור מדינה יהודית.

המדינה, העיר, הרחוב וכל מקום ציבורי צריכים לנהוג על פי היהדות. חקיקה הקשורה למקומות ציבוריים היא ההשתקפות של מדינה יהודית. חקיקה זו צריכה לשקף את הציבוריות הישראלית, מעל כל מגזריה ויחידיה, כשומרת שבת, כשרות ומשפחתיות יהודית.

לפיכך, צריך שלא יהיה יישוב או שכונה שיקומו בלא בית-כנסת ובלא מקווה, ושלא יהיה רחוב שהשבת והכשרות לא יהיו ניכרות בו בהחלטיות, ולא בפולקלור בלבד. כל זאת למדנו מרבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב.

כך למדנו, שכפייה שייכת כאשר מכריחים את העם להיות זר ואחר לעצמו. אך חקיקה דתית היא הוצאת הזהות היהודית הלאומית אל הפועל, ועל כך לא שייך כפייה. כל העם יודע ומכיר את מסורת ישראל כחלק מזהותו, ומטרת החקיקה להופיע את זאת במציאות החיים במדינת ישראל.

ליחיד בישראל ניתן חופש בחירה כיצד ליישם את יהדותו. כמובן, כל אחד גם חייב במצוות, אך מתוך בחירה. אבל לציבור אין בחירה, השם בחר בנו להיות לו לעם.

על היותנו יהודים לא שייך לשאול את שאלת הכפייה, כך נולדנו ואשרינו שנבחרנו לכך.

חקיקה דתית מעשית, לא סמלית/ ח"כ משה גפני, סיעת 'יהדות התורה'

השאלה הזו משולה לשאלה האם לאכול עשרה קילוגרם בשר זה טוב או לא. תלוי את מי שואלים. יש כאלה שצריכים דיאטה וזה לא טוב להם, ויש כאלה שזה כן טוב להם.

אני נגד חקיקה דתית רק כדי למלא את הצורך שתהיה במדינה חקיקה דתית. השאלה אם כן או לא לחוקק חקיקה דתית היא שאלה פרקטית – האם החקיקה גורמת לשנאה או לא?

חוק המצות הוא דוגמה קלסית לכך שאין צורך חיוני בחוק הזה, כיוון שהוא לא יגרום לכך שיהיו יותר אוכלי מצות ופחות אוכלי חמץ. אבל כיוון שמדובר בנושא של פרהסיה, יש לשקול אם מדובר בסמל גרידא או שמדובר כאן גם בפן מעשי. זהו מקרה גבולי.

אני רואה את המצב הזה בתור מצב שהוא יותר סמלי, ואני לא מתלהב מסמלים. מבחינתי, אנו חיים במדינה חילונית, ואיני ציוני דתי, ולכן איני מתלהב מעניין הסמלים. מנגד יש עניין של "בל ייראה ובל יימצא", ועל כן התקבל החוק במדינת ישראל, ולפיו אסור להציב חמץ בפומבי. אלא מה? בית-המשפט הפך את החוק על פיו במין התחכמות שמתאימה לגן ילדים. כל בר בי רב מבין שאין לפסיקה הזאת לא ידיים ולא רגליים, ורק כיוון שמדובר בנושא דתי חושבים שמותר לעשות מה שרוצים.

וכיוון שכבר חוקק חוק כזה, וכעת באים לשנותו, אם אנו, הנציגוּת הדתית והמסורתית בכנסת, נשתוק – בית-המשפט יפסוק פסקים גרועים מזה.

לסיכום העניין, אני בעד חקיקה דתית כשהיא חקיקה מעשית ולא סמלית. החוקים שבאמצע, שהם לא לבן ולא שחור – איני ממהר לחוקק אותם או לדרוש את חקיקתם, אבל לאחר שהם כבר קיימים ובא מישהו לבטל אותם שלא בסמכותו – אני נגד.

החקיקה מעודדת התנגדות/ ד"ר צבי צמרת, מנהל 'יד יצחק בן צבי'

חשוב לי לפתוח באמירה כללית: השאלה המטרידה אותי עד למאוד היא איך מגיעים  למדינה שהצביון שלה יהודי. זו שאלה שצריכה ללוות אנשים דתיים ושאינם דתיים כאחד.

בעיניי, צביון יהודי יש לו ביטויים בשבת יהודית, בחג יהודי, אבל החשוב מכל – שנחיה בחברה שבה נהיה ערֵבים זה לזה.

איני מאמין שאפשר להגיע לצביון יהודי על ידי כפייה, לא בעזרת פקחים ולא בעזרת משטרה ולא בעזרת חוקים שהמפרים אותם נתקלים באותם פקחים או שוטרים. לכן המסקנה העקרונית היא להגיע למדינה יהודית בעזרת שני דברים: חינוך ובחירה חופשית. החינוך הוא הדבר המהותי ביותר וצריך להקפיד על ליבה חינוכית שתביא לידי כך שנחנך כאן חינוך יהודי. צריך לדאוג לאווירה חינוכית הולמת. אי אפשר לחתור להתגוננות מפני חמץ כשכל הזמן בטלוויזיה מפרסמים כל השנה מאכלים לא כשרים, וכשתוכניות המטבח מדברות על חזיר ומאכלי ים. להגיע לכמה ימים על הקפדה של חמץ בפסח, עת כל האווירה הכללית מרתיעה, זו בעיה.

לצערי, אנו חיים במדינה שבה בקלות מפרים חוק, והחוקים עצמם שטחיים. הפרת חוק עולה מאוד בזול, בכל מיני תחומים; כיוון שכך, עדיף לא לחוקק כלל כי כל חקיקה מעוררת את היצר ללחימה נגד החוק. מה גם שקשה לשמור על חוק חמץ רק בעזרת מפלגות דתיות, וקל וחומר בעזרת מפלגות שחלק נכבד מאנשיהן יושב בבתי סוהר.

הדוגמה החיובית לכך שלא בהכרח מוכרחים לחוקק חוק כדי לקיים ערך יהודי היא העובדה שאין חוק בנושא ברית מילה, ובכל זאת חלק גדול בישראל מקפיד על ברית המילה. ברוך השם, מעולם לא ראיתי תוכנית טלוויזיה שיוצאת נגד ברית מילה. אני חושש מאוד שאם מישהו יחוקק חוק בנושא ברית מילה, הצעד הבא יהיה תוכניות טלוויזיה נגד ברית מילה.