גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 289ראשיהפצה

ונתתי אותה לכם מורשה - רביבים

מצוות ביעור מעשרות, ומשמעותה בימינו לעניין מעשר שני ● חילול מעשר שני לאורך זמן באמצעות שתי מטבעות ● זמן 'ביעור מעשרות' בשנה רביעית ושביעית, וכיצד לבער את המעשר-שני שחולל על מטבע.
17/04/08, 21:21
הרב אליעזר מלמד

ביעור מעשרות

פעמיים במחזור של שבע שנים אנו מצווים לבער את המעשרות מבתינו: לקראת חג הפסח של השנה הרביעית ושל השנה השביעית. מבחינתנו בזמן הזה המצווה משמעותית לעניין פדיון 'מעשר שני', שכן בכל עת שיש לאדם פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, הוא חייב להפריש מהם מיד תרומות ומעשרות, ובכך הסתיימה מצוותן. אלא שאת ה'מעשר שני' מחללים על פרוטה, ואם כן את כל הפרוטות שבאמצעותן פדינו את ה'מעשר שני' יש לבער במועד "ביעור מעשרות". כדי להבין את המצווה, נרחיב מעט בהסבר עניינו של 'מעשר שני'.

מעשר שני בזמן שבית המקדש היה קיים


היסודות הללו באמת מסכנים. הפועלים התרשלו במלאכתם, ומיום שנוצקו לאוויר העולם, לא היו ראויים לשמש כיסודות לקרוונים. במצב אחר, יתכן שהיישוב היה מודה למשטרה על נכונותה לסייע בסילוק היסודות הפגומים הללו. אבל אם ההצדקה להריסתם היא שאינם חוקיים, הרי שהכל אינו חוקי, ואת הכל הם בעצם רוצים להרוס. ועל דברים שכאלה אמרו חכמים שצריך להיאבק במסירות נפש, כפי שנאבקים בעת גזירות על "ערקתא דמסאנא"
בזמן שבית המקדש היה קיים, כשהיו ישראל עולים לרגל שלוש פעמים בשנה, היו מביאים עימם את פירות ה'מעשר-שני', ואוכלים אותם בין חומות העיר ירושלים בקדושה ובטהרה. ומי שהיה גר רחוק מירושלים והתקשה להעלות את כל הפירות לירושלים, היה יכול לפדות (להחליף) את פירות ה'מעשר-שני' בסכום כספי השווה לשווי הפירות בתוספת חומש (מעשר שני ד, ג-ד). וכשעלה לירושלים, היה קונה בכסף הפדיון מאכלים, ואוכלם בין החומות כדרך שאוכלים את ה'מעשר-שני' בקדושה ובטהרה. בעת פדיון פירות ה'מעשר-שני' עוברת קדושת הפירות אל הכסף, ולאחר מכן למאכלים שנקנו בו, שנעשים קדושים בקדושת 'מעשר-שני'.

והיו שהתקשו לעלות לרגל, אבל לכל הפחות עד למועד 'ביעור המעשרות' בשנה הרביעית והשביעית היה עליהם  לעלות עם פירות ה'מעשר שני' כדי לאוכלם בירושלים. ואם לא יכלו לעלות, היו נותנים אותם לחבריהם, כדי שהם יאכלו אותם בירושלים קודם שיגיע זמן הביעור בפסח של שנה רביעית ושביעית.

דין פדיון מעשר שני כיום

והיום אסור לנו לאכול 'מעשר-שני', משום שכולנו בחזקת טמאים. וכדי שלא לאבד לריק את פירות ה'מעשר-שני', אנו מחללים את כל שווי פירות ה'מעשר-שני' על פרוטה אחת, ואותה פרוטה נתפשת בקדושת 'מעשר-שני'. ואם יבוא אדם וישאל, איך מחליפים פירות יקרים בפרוטה אחת? נשיב, שאכן לגבינו כל פירות ה'מעשר-שני' שווים פרוטה אחת בלבד, שהרי איננו יכולים ליהנות מהם כלל. כדי לחלל את ה'מעשר-השני', צריך שלכל אחד יהיה בביתו מטבע מיוחד לכך. ובכל פעם יחלל את הפירות על פרוטה נוספת מתוך אותו מטבע.

דין המטבע שעליו מחללים את המעשר שני

למשל, אם ייחד לכך מטבע של שקל, יוכל לחלל עליו כעשרים פעמים, לפי חישוב שפרוטה אחת היא בערך חמש אגורות. ואחר שיחלל עשרים פעם, יוכל לחלל את כל עשרים הפרוטות שבשקל על פרוטה אחת שבמטבע אחר. והדרך הטובה, לייחד שתי מטבעות, אחד של חמישה ש"ח ואחד של שקל (אני נוהג להדביקם בסלוטייפ, כדי לסמנם), ויחלל תמיד על פרוטה שבמטבע הגדול, וכל כמה זמן, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. ואח"כ יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הקטן על פרוטה אחת שבמטבע הגדול. וכך יוכל לפדות עוד ועוד פעמים על המטבעות שייחד לכך.

ואף אם יהיו לו בני משפחה או חברים שיקשה עליהם להחזיק מטבע במגירה שמורה שלהם, יוכל לתת להם רשות לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול שלו, ויקפיד כל כמה חודשים להחזיר את כל הפרוטות לפרוטה אחת.

ביעור מעשרות

וכשיגיע זמן ביעור המעשרות, בערב פסח של השנה הרביעית ובערב פסח של שנת השמיטה, צריך לאבד את הפרוטה מהעולם. כלומר, אם היה בית המקדש קיים, היה צריך לאכול את פירות המעשר שני עד אותו הזמן. אבל כשאינו קיים, צריך לאבד את ה'מעשר-שני' עד אותו זמן. וכיוון שקשה לאבד שקל, אפשר להמירו בסוכר, ואת הסוכר לאבד. וכך יעשה: יקח כף של סוכר, יעמוד ליד הכיור, ויאמר: כל הפרוטות שבמטבעות שלי מחוללות על הסוכר שבכף שהוא שווה פרוטה. ואחר שכל פדיון ה'מעשר שני' הומר לסוכר, יזרים מים על הסוכר, ויקיים בזה את ביעור המעשרות.

מדוע הגיעו שוטרים להר ברכה ומעמדם של היישובים ביהודה ושומרון

לפני כשבועיים הגיעו לישוב הר ברכה שוטרים כדי להרוס עמודי יסודות, שנוצקו לפני כחמש שנים, במטרה להניח עליהם מספר קרוונים. כבר לפני כעשרים וחמש שנה המקום הוקצה ליישוב על ידי ממשלת ישראל. כל תוכניות המתאר של האזור בו נמצאות היסודות וכל השטחים שסביבו תוכננו בתקציב ממשלתי. על סמך תוכנית זו בנה משרד השיכון ביישוב כמאה ועשרים בתים. גם היסודות שרצתה המשטרה להרוס הוקמו תוך סיוע של מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית ביוזמה ובתקצוב. אלא שמסיבות שונות, בתחילה מרשלנות, ובהמשך מסיבות פוליטיות, החתימה הסופית על תוכנית המתאר לא בוצעה (מצד אחד רצתה הממשלה להמשיך לבנות ביש"ע, ומצד שני לא רצתה להיראות בפני האמריקאים כמי שמעודדת התנחלות).

עלייתם של 'שומרי החוק' לשלטון

בינתיים עלו לשלטון צדיקים  כמו שרון, אולמרט, הירשזון, בראון וחבריהם, שהחוק ושמירתו מקודשים להם מכל (זולת מקרים ששמירתו נוגדת את האינטרסים הקטנים שלהם). "להפתעתם" התברר להם שליישובים רבים ביהודה ושומרון אין תוכנית מתאר מאושרת, כלומר מדובר בהתנחלויות לא חוקיות. אפילו מינו מרשעת אחת, טליה ששון, שתעשה עבורם דו"ח כדי שאפשר יהיה להגדיר את כל היהודים הללו שגרים ביהודה ושומרון כעבריינים.

התשוקה להרוס

לאלה ששולטים היום במדינת ישראל יש חברים טובים, ביניהם ערבים שמתוך חיבתם היתירה ל"שלום" הם נוטים לעודד ולתקצב את "פיגועי השלום", וכן שרי חוץ שונים ובראשם שרת החוץ האמריקנית שמעודדים את הידוק הקשרים עם אותם "ערבים טובים". כדי למצוא חן בעיני חבריהם אלו, התחייבו שליטי המדינה להתחיל בהריסת המקומות הלא חוקיים הללו וגירוש תושביהם. הוכנה רשימה ארוכה של כל המקומות שברשלנות הרשויות לא נגמר אישורם, וניתנה הוראה להתחיל בהריסתם, כדי שאפשר יהיה להתהדר בפני אותם חברים שאכן מתחילים להרוס.

עמדת המשטרה

השוטרים מתקשים לבצע פקודה כזו, אולי בגלל החשש מעימותים לא נעימים, ואולי מפני שעדיין נותר מעט מצפון בליבם. אבל מנגד, לא עלה בדעתם לומר לשולחיהם שהוראותיהם מנוגדות להגיון ולמוסר. לפיכך חיפשו מקומות קטנים, כדי שיוכלו לצאת בהם לעת עתה ידי חובת ההריסה. אח"כ או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות, או שהם ייאלצו בצער לבצע את הפקודות, אלא שאז כבר יצטרכו למצוא מקומות שמנים יותר, כדי להשביע את תשוקת ההרס של שונאי המתנחלים.

בכל אופן, בינתיים הם חיפשו יישובים שנודעו ככאלה שאינם נוטים להתעמת עם שוטרים. וכך נכנסו היסודות המסכנים שבהר ברכה לרשימת האתרים המיועדים להריסה - "מכשולי השלום" הטורדים את מצפונו של העולם.

היסודות המסכנים

היסודות הללו באמת מסכנים. הפועלים התרשלו במלאכתם, ומיום שנוצקו לאוויר העולם, לא היו ראויים לשמש כיסודות לקרוונים. לכן חמש שנים עברו ועדיין לא הניחו עליהם קרוונים, וגם לא יניחו עליהם לעולם קרוונים. אם ירצו לבנות שם בתים או קרוונים, יצטרכו להורסם. במצב אחר, יתכן שהיישוב היה מודה למשטרה על נכונותה לסייע בסילוק היסודות הפגומים הללו. אבל אם ההצדקה להריסתם היא שאינם חוקיים, הרי שהכל אינו חוקי, ואת הכל הם בעצם רוצים להרוס, ואיך אפשר להסכים לזה. ועל דברים שכאלה אמרו חכמים שצריך להיאבק במסירות נפש, כפי שנאבקים בעת גזירות על "ערקתא דמסאנא".

עמדת היישוב

וכך אכן נאמר לשוטרים: אילו תוכניות המתאר הכוללות של היישוב, המונחות כבר עשר שנים על שולחנו של שר הביטחון, היו מאושרות באופן סופי, ואכן היה מתברר שהיסודות הללו הונחו בניגוד לחוק - היינו נענים להוראות החוק, כפי שמקובל בכל מקום מתוקן במדינת ישראל. אבל כאשר משתמשים בחוק כדי לשלול את עצם קיומנו, איננו יכולים להשלים עם הרס של שום מבנה ביישוב.

השוטרים

לאחר כמה ימים המשטרה גייסה שוטרים והביאה דחפור, במגמה להרוס את היסודות. מנגד, בהתרעה קצרה החלו תושבי היישוב ועוד נערים מהאזור להתקבץ ליד השער, ערמו אבנים, שפכו שמן. היה קשה להיכנס ליישוב.

מפקד המשטרה ביקש לדבר עמי ועם נציגי היישוב. מכיוון שידעתי מה יאמר, לא רציתי להיפגש עמו. מן הסתם היה פותח בדברי חנופה על "מנהיגותי" ועל השפעתי "העצומה והחיובית" על תושבי היישוב. כשוחד היה מפזר הבטחות עמומות לעתיד, וגם מעניק לי כאות הוקרה את מספר הטלפון האישי שלו, כדי שאם אצטרך דבר בעתיד אפנה אליו ללא חשש (ביטול רפורט, פרוטקציה לידידים וכו'). מנגד, היה מבקש ממני למנוע את שפך הדם המיותר העומד להתרחש בעקבות התנהגותם הרגישה של שוטריו. כל זה מאוס בעיני. אינני מעוניין לדבר עם מי שבא להרוס. בנוסף לכך, אינני חושב

שבמצבים כאלה טוב שרבנים ומנהיגים מוכרים יהיו מעורבים. שהמשטרה תיקח אחריות מלאה על כל מה שהיא מבשלת.
משום מה, בדיוק אז נזכרתי במפקד משטרת התנועה שנתפש בנהיגה של חמישים ק"מ מעל המותר. ומחשבה עלתה בליבי, אולי האחראי על הלוחמה בגנבים הוא גנב גדול, וזה שבא להרוס בנייה לא חוקית בנה בעצמו בניגוד לחוק, ומי יודע כמה שוטרים נוהגים באלימות. אבל הם גומרים את זה בשקט, בשיחת טלפון חשאית, בהבטחות קטנות של "שמור לי ואשמור לך", והכל בא על מקומו בשלום. אמנם הפשיעה בארץ גוברת, אבל זה בכלל לא באשמתם. הם בסך הכל רוצים לבצע את עבודתם ולפרנס את משפחתם בכבוד. השיטה היא שמשחיתה.

העלבון

בכל אופן, לא היה למשטרה מספיק שוטרים כדי להכות את כל האנשים שביקשו לחסום את דרכם. כשראו שהאיומים לא פועלים, רצו לנסוע בחזרה. אלא שאז התברר שמישהו פינצ'ר את כל הגלגלים של מפקד המרחב.

במצב אחר, למרות שאיננו יודעים מי עשה זאת, היינו מתנצלים על כך. פעם היו נערים ששברו שמשת רכב של פועלים ערבים, וחייבנו אותם בתשלום מלא. אבל במסגרת הנוכחית לא היה מתאים להתנצל. אמנם לא המלצנו לעשות זאת, אבל מנגד איננו עובדים במשטרה, ואיננו צריכים לשמור על רכביהם בבואם לבצע פשע. וגם אם בג"ץ נתן את אישורו המלא לכך, זה עדיין פשע.

אגב, אתם זוכרים מן הסתם את המקרה מלפני כשנתיים, כאשר מג"ד שהתעמת עם בני נוער באלון מורה צולם בטלוויזיה כשפנס בעינו. כל המדינה רעשה אז מגבורתו של המג"ד שעמד על משמר העם והארץ. "האגרוף שהוא קיבל מאותו בריון אלים, נער גבעות מסוכן, כוון אל כולנו" אמרו אז עיתונאיות פמיניסטיות. לאחר זמן התברר שהמג"ד הזה תפש בגסות בזרועה של נערה בת שלוש עשרה. היא בקשה ממנו שלא יגע בה. וכשהוא הידק את אחיזתו, הכתה בפניו, וכך הוא קיבל את הפנס בעינו. מעניין מה עשה אותו גיבור במלחמת לבנון השנייה.

תגובת המשטרה

לאחר כמה ימים הגיעה התגובה ההולמת של המשטרה. בעקבות ההתנהגות הרעה של המפגינים ליד שער היישוב, הוחלט לקדם הריסת מבנים נוספים ביישוב. עתה הם כבר לא מסתפקים ביסודות, אלא רוצים להרוס עוד כמה קרוונים שגרות בהן משפחות.

הקוראים הטובים בוודאי מתפלאים, וכי אין חוק במדינה?! וכי מפקד משטרה שנעלב רשאי להרוס כל מבנה  שירצה?! מזל שלא פינצ'רו רכבים נוספים, כי יתכן שאז הם היו מחליטים להרוס גם כמה בתים לשומרונים שמתגוררים ממול. ואם היו שוברים להם חלונות, אולי היו הורסים גם מספר בתים בקדומים או כפר סבא...

התשובה היא שאכן כן, החוק עוד יותר מרושע. מצד החוק צריך היה להרוס את הכל ולגרש את כל היהודים כמעט. במידה מסוימת זה מה שכתבה אותה מרשעת, טליה ששון. דבר זה גם נבחן בבג"ץ, שאחר ששמע את טענות הישוב, פסק כי אכן תוכנית המתאר לא אושרה, וממילא הבניה אינה חוקית ודינה להיהרס.

בנוהג שבעולם, קלגסי המשטרה הם האלימים, הם אלה שרוצים להרוס יותר, ורשויות החוק ממתנות אותם. אצלנו המצב הפוך. לדידו של בג"ץ, את הכל צריך להרוס ומיד, ורק המשטרה היא רחמנית. אולם כשמפקד המשטרה נפגע, אזי ביכולתו להרוס בתים רבים, ואם האנשים יתקוממו, ישתדלו להכותם ולשפוך את דמם.

"צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן בקש לעקור את הכל". צא ולמד מה ביקש בג"ץ לעשות לישראל, שהמשטרה לא רצתה אלא להרוס חלק, ואילו בג"ץ ביקש לעקור את הכל.
אשמת בג"ץ

אמר לי איזה בחור: "זה לא פייר, הם יכולים להחליט מתי לבוא ולהרוס, ואנחנו רק מתגוננים. בא לי לעלות על איזה דחפור ולהרוס תחנת משטרה".

ראו מה עשתה לנו הרשעות השופטת, לאן דרדרה אותנו. אין עם בעל עמדות מוסריות כעמנו. שלא כמו כל שאר הגויים, איננו חפצים לכבוש ארצות אחרות, איננו רוצים להשליט את דתנו בכוח החרב. רק ארץ אחת יש לנו, שציוונו ה' אלוקינו לגור בה. מי שחפץ לחיות עמנו כאן בשלום, יכול לחיות בכבוד, כדיני גר תושב. מי שלא, נוכל למצוא לו פתרון, שיהיה לא פחות טוב ממצבו כיום. אין בעולם עם בעל עמדה מוסרית והוגנת יותר.

את כל זה שופטי בג"ץ אינם מבינים, וכיוון שכך, הכל מתעקם. וכיוון שמתעקמים, נעשים רשעים. וכאשר אנשי חוק מתעקמים, הרשע הופך לממוסד, והתוצאות מפלצתיות.

התכוננות לפגיעתה של המשטרה

בינתיים אמרו לי ידידים, שיש לשער כי בעתיד הקרוב ארגיש את נחת זרועה של המשטרה. אולי רפורט, אולי חקירות שונות. עשרים שנה אני נוהג, ופעם אחת בלבד קבלתי דו"ח על הוראת עצור שלא ביצעתי, ואף היא מפני שהשלט היה מוטה הצידה, כך שקשה היה לראות למי הוא מורה לעצור. אבל עכשיו מן הסתם כבר יתפשו אותי על משהו. בכל אופן, אתם קוראי הנכבדים, תהיו הראשונים שאספר להם.

חג החירות

בחג החירות מוטלת על כל יהודי אחריות לדבוק בצדק ובמוסר, ולכפור ולהתמרד כנגד רשע ועוול. גם לפרעה היו שופטים ושוטרים, והיה צריך למרוד בהם. לפיכך צריך כל מי שמצפון בלבו לפעול כנגד הריסת כל מבנה, ואפילו קטן ומסכן, של יהודים ביהודה ושומרון.

כל עניינה של יציאת מצרים היתה כדי לקיים בנו את מה שנאמר (שמות ו, ח): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'".

חג הפסח הוא חג האמונה בה' אלוקי ישראל. חג שבו אנו מתקשרים אל האמונה שגם אם תארך דרכנו ויגדלו יסורינו, בבחירתנו בדרך התורה אנו נעשים בני חורין, ומתוך הגאולה תבוא, וכל החולקים על התורה והמוסר יאבדו, ודברי ה' אלוקינו יעמדו לעד.