גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 289ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

17/04/08, 21:21
אבי סגל

המתעללים האמיתיים

בדומה לג'ימי קרטר, גם המתח בין חרדים, דתיים וחילונים עושה קאמבק מפואר אל הכותרות הראשיות: החרדים מתעללים בילדיהם, החילונים דוקרים במועדונים, החרדים מחרימים את 'שפע שוק', החילונים מוכרים חמץ בפסח, הדתיים-לאומיים בעיקר מזדעזעים, וחבר כנסת מש"ס מורשע בפלילים. בהיעדר פיגועים גדולים (סליחה, העימות הזה מחלחל גם לדיווחי הפיגועים, ע"ע 'מרכז הרב'), מתפנה התקשורת לעסוק בנושא האהוב עליה מאז ימי האימפריה העות'מאנית – העימות הבין-דתי בישראל.

לא שצריך לזלזל בכל נושא בנפרד, גם אם אין חובה להפוך אותו למלחמת עולם. אבל יש משהו מטריד בצירוף האייטמים האלה, בעיקר משום שהוא מעסיק את התקשורת יותר מאשר את הציבור. קשה להניח כי אזרחי ישראל מתעניינים בעימותים על רקע דתי יותר מאשר במאמרים הארכניים להחריד של אהרן ברק. עובדה היא שמפלגת שינוי כבר לא קיימת, וגם המפד"ל, יהדות התורה ואפילו ש"ס לא ממש נמצאים בשיאם האלקטורלי. המאבק על רשות הרבים הוכרע כבר מזמן לטובת החילונים, והפגנות על השבת אפשר למצוא אולי בסרטי ארכיון מהאייטיז. רק התקשורת וכמה עסקנים ממשיכים לעטות על פניהם רעלות של מחיצה, להחזיר את עטרת מלחמות הדת ליושנה ולהתעלל בציבור רחב המעוניין בשקט, בפשרות ובאיחוד השורות נגד האויבים האמיתיים.

לא שומרים על ריכוז

ממשלת ישראל הודיעה השבוע בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על פירוקו בטרם עת של המשרד לעניינים אסטרטגיים. עדיין לא ברור כיצד נוכל לחיות בלי המשרד החשוב הזה, שבתקופת חייו הקצרים הספיק לעסוק בהמון, נו – עניינים אסטרטגיים. זאת בניגוד לכל הטענות המרושעות, כאילו המשרד הומצא אך ורק כדי לספק תפקיד מיניסטריאלי לאביגדור ליברמן. למעשה, רק במקרה עבר ליברמן בסביבה בעת שהמשרד נברא יש מאין, ורק במקרה פורק המשרד רגע וחצי לאחר שליברמן התפוגג.

מי שנזקק לעדות אמינה על חשיבותו של המשרד, יכול היה לקרוא על כך באתרי האינטרנט. הנה ציטוט מ-ynet: "גורמים מדיניים בכירים בירושלים מתעקשים שאכן היה צורך בקיומו של משרד זה, מכיוון שהוא עסק בריכוז מידע שנגע לגופים שלא כולם היו באחריות משרד הביטחון. 'הפונקציות אשר הוקמו עם הקמת המשרד – יישמרו', נטען, 'חלק מסמכויות המשרד יועברו חזרה למשרד ראש הממשלה, חלקן יוטמעו בתוך המועצה לביטחון לאומי, וחלקן יוחזרו לסמכות משרד הביטחון'". אחלה ריכוז מידע, תודו.

קורבן השלום

אמנית איטלקייה עם שם ארוך במיוחד יצאה למסע במזרח התיכון במטרה לקדם את השלום. היא הסתובבה בבגדי כלה (אולי לקראת מפגש אפשרי עם גברי הביצה הירושלמית), נסעה בטרמפים ממדינה למדינה, ואף פרסמה צילומים מהמסע באתר שיתוף הקבצים יו-טיוב. המסע העליז הסתיים בטורקיה, שם נרצחה על ידי עבריין מקומי שכנראה לא הסכים עם דעותיה לגבי טוב לבו של האדם. והנה לכם כל תולדות הסכסוך במזרח התיכון, המו"מ המדיני, תמימותה של האמונה הנוצרית ושברו של חלום השלום בפסקה אחת.

חמסה עלינו

א. נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, אמר כי הוא "מרגיש בנוח" להיפגש עם חאלד משעל. טוב, את זה אנחנו יודעים. השאלה היא מדוע לחאלד משעל נוח להיפגש אתו.

ב. השדר אלי ישראלי הצטרף לאחרונה למגזר ה'מתחזקים', והחל לחבוש כיפה ואת ספסלי בית הכנסת. אותי זה משמח, גם אם ה'מקדש מעט' אינו אלא תחליף למקדש הכדורסל ההרוס ברחוב אוסישקין. אחרי הכול, ישראלי הוא אישיות רדיופונית חביבה, שבניגוד לכוכבי מדיה אחרים אפילו לא ידועה כמתעללת בתחקירנים ועוזרי הפקה.

ג. השבוע נאספו מביתנו ערכות המגן של בני המשפחה, לפחות של אלה שחיו במילניום שבו חולקו. כעת אנו מרגישים קצת יותר בטוחים: אמנם כבר אין לנו מסכות אב"כ וברדסים, אבל לפחות בממ"ד יש קצת יותר מקום להיכנס.

ד. שיר האודישנים של 'כוכב נולד 6', שנכתב על ידי קרן פלס, אכן נשמע כמו שיר של קרן פלס. או ליתר דיוק: כמו השאריות שנאספו מרצפת ההקלטות שלה.

ה. בחידה כזאת לא נתקלתי מאז המשפט האחרון של פארמה: אם שלושה סרטי דיוידי של הבמאי מישל גונדרי עולים 33 שקל לסרט כשהם נמכרים בנפרד, מדוע שארצה לרכוש אותם במארז משולש שעולה 170 ש"ח? לרשת טאואר-רקורדס הפתרונים.

יודע את מקומי

"טוב, ילדי היקר, אז איפה האפיקומן?"
"מתחת לכרי..."
"לא! לא! אל תגלה לו! קודם תבקש מתנה!"
"אני רוצה מתנה".
"בסדר, אבל איפה האפיקומן?"
"אני לא מגלה".
"אני יודע איפה האפיקומן. אני רק רוצה לראות אם אתה יודע".
"זה מתחת לכרי..."
"לא, אל תגלה לו!"
"אני לא מגלה".
 "בטח שמת את זה מאחורי הדלת".
"לא, זה מתחת ל...אני לא מגלה לך!"
"טוב, לא צריך. מנשה, לך יש אפיקומן, לא? אז נאכל את שלך. (בכי מר) טוב, חמוד, אל תבכה. תביא לי את האפיקומן ואני אקנה לך מתנה... חכה רגע, לאן אתה הולך? מה אתה רוצה שאני אקנה?"
"ארטיק שוקולד".
"לא, לא! תבקש ממנו משהו יותר גדול!"
"גלידה טילון".
"לא משהו כזה! תבקש רכבת חשמלית!"
"לא, תבקש מכונית מירוץ!"
"תבקש פלאפון הדור השלישי ואחר כך תביא לי! הא-הא!"
"טוב, אז זה מתחת לכרית".
"חכה, עוד לא ביקשת".
"אני לא יודע..." (בכי)
"אתה רוצה רכבת חשמלית?"
"כן".
"בסדר, נראה. עכשיו תביא את האפיקומן".
"לא, אל תביא עד שהוא יבטיח!"
"נו, תביא".
"אני לא מביא עד שאתה מבטיח".
"אולי אפשר לזרז קצת את העניינים".
"אוי, מנשה, לאן אתה ממהר?"
"טוב, אני אשתדל לקנות לך".
"לא, קודם שהוא יבטיח!"
"מאוחר מדי, הוא כבר מת לגלות את המחבוא".
"הנה זה".
"מה זה? מה הפירורים האלה".
"זה האפיקומן. הוא היה מתחת לכרית של הכיסא שלי".