גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 289ראשיהפצה

מתרבות מצרים לתרבות יהודית - שולחן עורך

מדוע השמאלנים לא צריכים לעשות 'הפצות' ולהסביר 'פנים אל פנים' ● מחאה אלימה הופכת עמדה צודקת לעמדתם של בריונים.
17/04/08, 21:21
עמנואל שילה

אם חשבתם שקצת נסחפנו בחשיפה המפרגנת שניתנה בגיליון השבוע שעבר לאלבום הבכורה של שולי רנד, הייתם צריכים לקרוא את מה שכתבו עליו אחינו החילונים במוסף התרבות של 'מעריב'.

הכותרת החגיגית לרשימתו של מבקר המוסיקה שי להב היתה "קבלו את אלבום השנה". כזכור, השנה העברית עוד לא הגיעה למחציתה, שלא לדבר על הלועזית, שבקושי התחילה. אבל להב לא מאמין שבזמן שנותר מישהו יצליח להוציא משהו טוב יותר.

בכותרת המשנה נכתב כי "אלבום הבכורה של שולי רנד הוא הדבר הכי מרגש בסביבה, גם החילונית". ואי אפשר בלי לצטט גם את המשפט הזה מרשימתו של להב הנלהב: "אין דרך, וגם אין טעם, לנסות ולפרוט את עוצמות היופי, הרגש והכישרון שיש ב'נקודה טובה' (שמו של האלבום, כזכור). צריך פשוט להאמין לי ולעוט על החנות הקרובה למקום מגוריכם". וגם את זה: "לקול כזה אתה מאמין. מוכן ללכת אחריו ואיתו גם כשהוא שר שירי תהילה לבורא, שבו אתה מאמין קצת פחות".

עידוד של יצירה תרבותית מתוך אמונה היא אחד היעדים שלנו כאן ב'בשבע'. אנו משתדלים לעקוב באהדה (וכשצריך גם בביקורת בונה) אחרי יצירה אמונית במוסיקה, בספרות, בתיאטרון, בקולנוע ועוד. לעשייה התרבותית הזאת יש חשיבות בכמה רבדים. ראשית, אם נרצה או לא, תרבות הפנאי תופשת חלק מחייהם של רוב בני האדם בעידן המודרני, ואם לא נמלא אותה ביצירה מרוממת היא תתמלא בתרבות קלוקלת ומקלקלת. כמו ש'בשבע' מבקש להיות אלטרנטיבה לעיתונות החילונית, כך מקביליו בתחום היצירה מעמידים אלטרנטיבה לתרבות החילונית. שנית, כשמדובר ביצירה איכותית באמת, יש בה כוח להפנים ערכים בעוצמה רגשית שאין לה תחליף. ושלישית, בחלק מהמקרים לפחות מדובר ביצירות שיכולות לייצא את האמונה החוצה ולהיקלט היטב גם בסביבה התרבותית החילונית, שהיום פתוחה להכיל בתוכה מוטיבים יהודיים יותר מבעבר.

אנשי השמאל החילוני לא צריכים לעמוד בדוכנים ולעשות 'הפצות' או לעבור מבית לבית כדי להסביר 'פנים אל פנים'. הטלוויזיה, הרדיו, התיאטרון והקולנוע עושים את העבודה במקומם ביעילות רבה. הגיע הזמן שגם ליהדות הנאמנה יהיו כלי הפצה מהסוג הזה. ואכן, ההצלחה האמנותית של רנד בשנים האחרונות מוכיחה כי מדובר במקרה נדיר של מי שלמרות חזרתו בתשובה לא איבד את יכולתו לגעת בקהל הישראלי הרחב ולרגש אותו, והפעם דווקא עם תכנים רוויי יהדות, ולזכות גם להערכת הממסדים התרבותיים.

הדיסק של שולי רנד נשלח אליי למערכת מטעם ההפקה, אבל מאז הספקתי כבר לקנות אותו כמתנה לעוד שלושה אנשים. המחיר בסטימצקי נוח, פחות מחמישים שקל. והעיקר: לקנות. לא לצרוב ולא להקליט. אם לא נלמד לעודד יצירה משלנו, אז באמת לא מגיע לנו שהיא תיוצר.

מחאה כהלכתה

לאחרונה פורסם כי הרב הצבאי הראשי לשעבר, ישראל וייס, הותקף בידי חבורת צעירים בעת שבא להתפלל בכותל המערבי. אם אכן נכונים הפרסומים כי הרבצ"ר לשעבר הותקף לא רק בדברי מחאה אלא גם בעלבונות, יריקות ומכות, יש להצטער על כך ולמחות בידיהם של המוחים בדרך לא ראויה.

אמנם אין להקל באחריותו של הרב וייס על חלקו בגירוש. אין ספק שלעמדתו האישית של הרב הצבאי הראשי היה משקל לא מבוטל בלגיטימציה המוסרית המצטברת שניתנה לפשעי הגירוש. ברור גם שעמדתו והתנהגותו תרמו לסירובם העיקש של ראשי הצבא להבין לליבם של חיילים יראי שמיים שסירבו להשתתף בפשע הזה. הרב וייס לא החליט על הגירוש, ובניגוד לאחרים ביצע את חלקו בו בדמע וללא חדווה. כמה חבל שלא זכה לעמוד בניסיון ולהתייצב בגבורה מוסרית יהודית מול המערכת שסטתה מדרך הישר, לא לכרוע ולא להשתחוות.

כמי שהגדיר את עצמו כתלמידו של מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל, היה על הרב וייס לציית לדעת רבו, במקום לחפש לעצמו רבנים אחרים שעליהם יוכל להסתמך כדי לפעול לפי נטיית לבו. היה עליו להכריז כי השתתפות צה"ל בגירוש אסורה על פי דין תורה, ולהודיע כי הוא והשומעים לו לא יתנו את ידם ולא ישתתפו בגירוש בשום צורה.

ייתכן שהיה מאבד את משרתו, מה שממילא קרה חודשים לא רבים לאחר מכן. אולי היה מפסיד גם את הפנסיה הצבאית שלו, או חלקה. לעומת זאת היה זוכה לקיים מצווה גדולה ולהינצל מעבירה, וגם היה זוכה לכבוד ויקר בציבור הדתי על כל גווניו, כמי שמסר את נפשו והקריב את כבודו ומעמדו על התורה ומצוותיה. מן הסתם היה מתקבל זמן קצר לאחר מכן לכהונת רבנות בקהילה חשובה. במקום זאת סבר הרב וייס שהוא רגיש לאחדות העם יותר ממורו ורבו, ומבין טוב ממנו את השלכותיה החמורות של הפרת המשמעת הצבאית. וכך, ממש כמו אותו עבד ממשל הדג המסריח, הוא לקה בשלושה: גם נאלץ לבצע מעשים נוראים, גם הופרש מהצבא, וגם איבד את כבודו בציבור הדתי.

אין לשכוח שהרב וייס, יותר מאחרים, הביע בפומבי את צערו על הגירוש זמן קצר לאחר מכן, ובמהלך טקס צבאי רשמי שנערך לרגל פרישתו קרא שלא לחזור על מעשים כאלה לעולם. ואחרי כל זאת, עדיין לא הביע חרטה מפורשת על כך שהוא עצמו לא נמנע מלשתף פעולה עם המהלך.

יש מקום ליחס של מחאה והסתייגות כלפי מי שנושא באחריות לגירוש וטרם חזר בו, אבל אין שום מקום לאלימות. גם אין בכך תועלת, להיפך: מחאה שפורצת גבולות מאפשרת למותקף להציג את עצמו כקרבן, והופכת עמדה צודקת ומוסרית לכזו שנתפסת כעמדתם של בריונים אלימים.

והערה אחרונה: במכתב מחאה שפורסם בתקשורת, בחתימתם של כמה רבנים חשובים מחוגי הציונות הדתית, נאמר כי הרב וייס "חולץ מלינץ' בידי המשטרה". לפי שמות החותמים נראה כי המכתב אורגן בידי 'צוהר', ארגון רבנים חשוב שלמרות פעילותו הברוכה בתחומים ציבוריים רבים נמנע במתכוון מנקיטת כל עמדה ביחס למהלך הנורא והנפשע של הגירוש, אך כעת נזעק להגנה על מי שהותקף בגלל חלקו באותו מהלך. ויש להעיר כי על פי המושג המקובל, לינץ' הוא הוצאה להורג ללא משפט בידי המון. האם באמת יכולים החותמים הנכבדים להעיד כי גורלו של הרב וייס, אלמלא חולץ בידי המשטרה, היה רצח בידי ההמון ברחבת הכותל המערבי? האם אין כאן גוזמה שרק גורמת למחאתם הצודקת להחטיא את מטרתה?