חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 289ראשיהפצה

כשהרב לוינגר עשה פסח במלון - בגליון השבוע

"אי אפשר לשכוח את ליל הסדר הזה, הרגשנו שם את משק כנפי ההיסטוריה", משחזרים משתתפי ליל הסדר במלון 'פארק' בחברון את הרגעים שהיוו את תחילת חידוש ההתיישבות בעיר.
17/04/08, 21:21
עתיה זר

פאיז קוואסמה, בעל בית המלון בחברון, היה מבסוט עד הגג. קבוצה של תיירים יהודים משוויץ ביקשה לשכור את כל בית המלון למשך חג הפסח. זה היה בשנת תשכ"ח, 1968. "ואם נרצה להישאר גם אחרי החג, נוכל?", שאל ראש הקבוצה את בעל בית המלון."Forever"  היתה התשובה. ניבא ולא ידע מה ניבא.


אליקים העצני: "הגעתי למלון בערב פסח עם אמי המנוחה, אשתי וארבעת ילדיי", "והייתי מלא השתאות. הפער התרבותי בין המקום שהגעתי ממנו לבין מה שראיתי היה כבר אז בלתי נתפש. אני רואה אנשים שמביאים איתם את המקררים, את כלי הבית, אל המקום הקר והזר הזה, כאילו הם באמת באים הביתה. והכל בכזה ביטחון. לא חדלתי מלהתפעל. לא הכרתי אנשים כאלה, ראיתי כוח פנימי שלא הכרתי קודם"
עד מהרה קבוצת התיירים משוויץ הסתברה כקבוצה של משפחות יהודיות צעירות, ובראשן הרב לוינגר, שהציבו להן למטרה לחדש את היישוב היהודי בחברון. בערב חג הפסח הם הגיעו, הכשירו את המטבח לפסח כדת וכדין, קבעו מזוזות וערכו את ליל הסדר ברוב עם. ארבעים שנה בדיוק חלפו מאז.

"לפעמים אדם מרגיש שהוא עושה משהו היסטורי, שתהיה לו השלכה לשנים רבות. וזה מה שהרגשתי", מתאר עמוס בן-שפר, אחד המשתתפים.

"הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה. דבר גדול. אלו היו הרגעים הכי גדולים", משחזרת הרבנית מרים לוינגר.

"אי אפשר לשכוח את ליל הסדר הזה", אומר אליקים העצני, "היתה התרוממות רוח, שמחה, הרגשנו שזה משהו מיוחד וחד פעמי. ממש משק כנפי ההיסטוריה".

ימים אחדים קודם לכן נחתם חוזה עם בעל המלון לפיו יושכר המלון, על 14 חדריו, לכל ימי הפסח. בכך נאמרה למעשה המילה הראשונה של מפעל ההתנחלות ברחבי יש"ע.

הרעיון להתארח במלון הגיע לאחר חודשים של פעילות אינטנסיבית של תנועות שונות, במטרה לחדש את ההתיישבות בשטחים הנרחבים ששוחררו שנה קודם לכן, במלחמת ששת הימים.

בן-גוריון: מזמן היינו צריכים לחזור

'התנועה למען ארץ ישראל השלמה' נוסדה כחודש לאחר המלחמה. אחד הפעילים הבולטים בה היה המשורר נתן אלתרמן, וחברוּ בה אישים ידועים רבים, מימין ומשמאל. אנשי התנועה הכריזו כי "ארץ ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי... הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על כל שלמות זו". על הכרזה זו היו חתומים, בין השאר, רחל ינאית בן-צבי, יצחק טבנקין, ש"י עגנון, צבי שילוח, משה שמיר, שמואל כ"ץ, בני מרשק ואישים נוספים.

גם 'המטה להחזקת השטחים' הוקם זמן קצר לאחר המלחמה על ידי אהרון אמיר. בין הפעילים במטה זה היו עורך הדין הצעיר אליקים העצני, תושב רמת-גן, והעיתונאי הצעיר ישראל הראל, לימים פעילים בולטים בקרב המתנחלים. אלה גם אלה רצו להתיישב בשטחים ששוחררו.

"מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ידעתי שאם נרצה שהשטחים האלה יישארו בידינו, אנו חייבים לחיות שם", אומר העצני. "משפחות שקובעות את ביתן וילדים שנולדים במקום חזקים הרבה יותר ממיתרים של אוהל צבאי".

שתי התנועות נתנו את עידודן וסייעו כמיטב יכולתן להקמתו מחדש של כפר-עציון. לאחר שהוקם הקיבוץ, רצו להמשיך הלאה אך נוכחו לראות כי רוח הזמן מנשבת על הציבור בישראל ונכונות לחלוציות ומסירות כבר אינן דבר שבנמצא. 'המטה להחזקת השטחים' החל לחלק כרוזים בבתי כנסת, למרות היותו אנטי דתי. "הבנו שרק הדתיים הם אלה שיסכימו לבוא", מסביר העצני.

ואכן, בחוגי 'מרכז הרב' החלה תסיסה של בחורים שרצו להתיישב בשטחים ששוחררו. "הייתי מאורס אז", משחזר הרב מנחם פליקס, "וחשבנו אולי לשכור בית במזרח ירושלים. חשנו צורך לממש את המתנה הזו שנפלה בחלקנו בששת הימים". הרב פליקס מספר כי בישיבה היתה שמועה שהרב צפניה דרורי מארגן קבוצה של אברכים שיקימו ישיבה בחברון. הוא הזדרז להירשם, אך לצערו הרב הרשימה כנראה לא עברה לידיו של הרב לוינגר, שהנהיג את הקבוצה שעלתה בסופו של דבר,  וכך שמע על ליל סדר זה רק שבוע לאחר שהתקיים.

למה דווקא חברון?

"חברון היתה חקוקה בציבור הישראלי כיישוב יהודי שנחרב בתרפ"ט", מסביר העצני. "אנשים שהתגוררו בחברון לפני תרפ"ט עדיין היו חיים בתקופה שאחרי ששת הימים, ולכן היה נראה לגיטימי לחדש את מה שנחרב זמן לא רב קודם לכן." 
בניסיונם למצוא מי יבוא לגור בחברון, נפגשו אנשי 'המטה להחזקת השטחים' עם הרב יחזקאל סרנא, שהיה ראש ישיבת חברון. ישיבה זו עלתה מסלבודקה שבליטא בשנת 1924, וקבעה את מקומה בחברון. במאורעות תרפ"ט נרצחו 24 בחורים מהישיבה. הישיבה הוגלתה, עם כל יהודי חברון, לירושלים.

"חשבנו שהנה, עכשיו יש להם הזדמנות לחזור, והם יחזרו", מספר העצני, "אך לאכזבתנו, הרב סרנא אמר כי למרות החשיבות שהוא רואה בדבר הם לא מתכוונים לעשות זאת. הרב סרנא סיפר לנו שביקר במערת המכפלה ופגש את בן-גוריון. בן-גוריון אמר לו: "כבר מזמן היה צריך לחזור לחברון".

ב'מטה להחזקת השטחים' הבינו שהישועה לא תבוא מישיבת חברון, והדרך ליצירת קשר עם אנשי מרכז הרב, ובראשם הרב לוינגר, היתה קצרה.

אנשי בראשית פרק ב'

"נוע נוע", אומר הרב לוינגר, "זו היתה הפקודה שהדהדה במלחמת ששת הימים, וכך היה גם לאחר מכן בהתיישבות. צריך תמיד לנוע ולהתקדם ולתפוס עוד חבלי ארץ".

הרב לוינגר היה אז רב במושב נחלים. מיד אחרי המלחמה החל לדבר על הצורך לשוב ולהתיישב במקומות האלה. לעם בישראל זה אולי היה מובן, אך בממשלה לא ממש. "לוי אשכול, ראש הממשלה, לא ידע מה לעשות עם כל השטחים שקיבלנו", משחזר הרב לוינגר, "ומשה דיין, שהיה אז שר הביטחון, הודיע שהוא מחכה לטלפון מהערבים, והיה נכון לתת הכל עד הסנטימטר האחרון, אם רק יגידו שפניהם לשלום".

הרב לוינגר היה גם הוא בין המעודדים והמסייעים לאנשי כפר עציון לבנותו מחדש. לאחר מכן החל לפרסם מודעות בעיתונים הקוראות לשוב אל השטחים ששוחררו, בצירוף מספר טלפון להצטרפות. החלה להתגבש קבוצה של צעירים שבדקה אופציות ממשיות להתיישבות, ולבסוף, בעידודם של 'המטה להחזקת השטחים', של האווירה הציבורית האוהדת, וגם של אנשים שגרו בחברון עד תרפ"ט, סומן היעד: חברון. אבל איך עושים את זה? לאן הולכים? היכן ישנו סיכוי גבוה להצליח להישאר?

ספסר קרקעות הציע את עזרתו ברכישת בית בחברון. ההצעה נבדקה, וביום המיועד נסעו הרב לוינגר, ועמו כמה אנשים, לראות את הבית. אך המתח ששרר באוויר ביום בואם, וגם אי אמינותו של הספסר (שאחר כך נעלם עם הכסף שהספיק לקבל), הורידו את הצעת הרכישה מסדר היום.

בדרך חזרה, ראו האנשים בית מלון קטן בפאתי העיר. "אולי פשוט נשכור את המלון ונעשה בו את ליל הסדר?", הציע אחד הנוסעים, ומיד הם החנו את הרכב וניגשו אל בעל המלון לבדוק את האפשרות, שהתגלתה כריאלית.

הגלגלים החלו לנוע. "כשבעלי הגיע עם ההצעה לעבור לחברון, זה היה נשמע משוגע לגמרי. חברון? בין הערבים? זה היה בלתי נתפשׂ", מספרת הרבנית לוינגר. "בהתחלה נרתעתי. אבל  במקום שבו גרנו, בדיוק האנשים החלו להרחיב את הדירות שלהם, וזה היה נושא השיחה העיקרי. הרגשתי שאם עוד פעם ידברו איתי על הצבע של החרסינה, אני פשוט אשתגע. וגם, תמיד קינאתי ב'אנשי בראשית', בחלוצים שהקימו את המדינה, והצטערתי שאני הגעתי אל המוכן. אז פתאום חשבתי שזה בעצם פרק ב' של 'אנשי בראשית', והסכמתי להצעה".

כעת התחילו ברישום שמות של אנשים ומשפחות שמתכוונים להגיע. הרב לוינגר לא נלאה מלהציע לכל אחד שפגש להצטרף. "התארחנו לשבת במושב נחלים", מספרת חיה גנירם, "והרב לוינגר פגש אותנו והציע לנו להצטרף. היו לנו שלושה ילדים, והייתי בחודש התשיעי, אז אמרתי שאולי נגיע אחרי הלידה. הוא אמר לי: 'במקום לחכות בבית, תחכי בחברון'. הסכמנו".

חברון שייכת גם לחילונים


בחול המועד פסח הגיעו אל ביתו של ראש העיר חברון, ג'עברי, נציגי המתנחלים. כתושבים חדשים, הם רצו להציג עצמם בפני ראש העיר. הוא קיבל את פניהם בידידות, בטבעיות ובברכת 'אהלן וסהלן'. בפגישה הבאה איתו, הוא כבר היה הרבה פחות ידידותי. הוא הבין כנראה שיש גם מתנגדים למהלך הזה, והחליט להצטרף. לאחר קבלת פנים קרירה, אמר לו הרב אליעזר ולדמן: "אנחנו נהיה כאן. אם תרצה – טוב, אך גם אם לא תרצה, זה לא משנה. אנחנו נהיה כאן כי היינו כאן לפני שאתם הגעתם"
עמוס בן-שפר, תושב קרית-גת היה קצת חריג בין המשפחות הדתיות שהגיעו.

איך הגעת לחברון?

"חלמתי לגור בשכם כי אמא שלי היתה גרה שם. אבל העצני חיבר אותי לקבוצה של חברון. הייתי חבר בתנועה למען ארץ ישראל השלמה".

מה הביא אותך להצטרף לתנועה?

"אולי תשאלי למה נולדתי?".

כשראה שהוא בין החילונים היחידים, חשב לעזוב. אך הרב לוינגר אמר לו: 'חברון שייכת לכל עם ישראל'. מסיבה זו גם סרבו לקבל את חסותה של המפד"ל. בן-שפר היה אחראי על הביטחון. בין האנשים שהתנדבו לסייע בשמירה היו גם אהוד אולמרט ודן מרידור. בהמשך סייע בן-שפר גם בקשר עם גופי הממשלה. "אבל בלי הרב לוינגר, בלי העקשנות שלו וההתמדה שלו, הכל היה מתפרק. הוא יודע לרוץ למרחקים ארוכים", הוא מוסיף.

בד בבד עם גיוס האנשים, נעשו ניסיונות להשיג מן הממשלה לאישור לעלייה.

היה סיכוי להשיג אישור?

"ניסינו להיפגש עם לוי אשכול או משה דיין", מספר הרב לוינגר, "אבל הם סרבו להיפגש איתנו. במבט לאחור, נראה שהם פשוט לא ידעו מה להשיב".

"לרגע לא חשבתי שיינתן אישור", אומר העצני. "עשרה ימים אחרי הניצחון של ששת הימים, כבר הוצגה תוכנית של נסיגה מהשטחים. היה לחץ כבד על הממשלה מבחוץ, ואני הבנתי שאם לא יהיו עימותים מבפנים, אם לא יופעל לחץ נגדי אל מול הלחץ מבחוץ, הקיר ייפול".

בתחילה, רוב חברי הקבוצה התנגדו לעלות ללא אישור. אך הזמן נקף, והאישור לא נראה באופק. מתאם הפעולות בשטחים, אל"מ שלמה גזית, למשל, אמר להם שייתן תשובה, אך זו לא ניתנה עד היום.

אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה דרבנו לעלות בלי להמתין לאישור, כפי שקמו רוב היישובים בארץ. "תעלו. אחר כך הממשלה תברך אתכם", אמר להם עובד בן-עמי, שהיה ראש עיריית נתניה, מראשי תעשיית היהלומים בארץ, וחבר התנועה למען ארץ ישראל השלמה. אנשי התנועה עודדו מאוד את חברי הקבוצה בפעילותם, והסכימו לעזור בכסף ובהשגת נשק. גם יגאל אלון, חבר הממשלה, עודד את האנשים לעלייה, וסייע בימים שלאחר מכן.

"אתם יכולים לקבל חצי מהתנור וחצי מהמקרר" הצביע בעל המלון על המקום שהוא מקצה לאורחים. זה היה ימים ספורים לפני הפסח. המקרר היה בגובה מטר וחצי, ולכיריים ארבע להבות. אך למרות התנאים, המטבח הוכשר למהדרין, ספות העור כוסו בניילונים, והמטבח נערך לבישולים למאה האנשים שהתעתדו להגיע.
 
בשעות הבוקר של י"ד בניסן תשכ"ח הגיעה משאית למושב נחלים, אספה שם מספר משפחות על ילדיהן הקטנים, והמשיכה דרכה דרומה, לרחובות ולאבן-שמואל, להביא גם משם משפחות. "בדרך עצרנו בשוק של רחובות", מספרת הרבנית לוינגר, "כדי לקנות כמה דברים. המוכר שאל אותי לאן אנחנו נוסעים, ולא הייתי מסוגלת לענות לו, מרוב התרגשות". לפני שיצאו מנחלים, ביקשה הרבנית לוינגר להעמיס גם את המקרר ומכונת הכביסה. לפרט הטכני הזה, מסתבר, היתה חשיבות רבה.

"כשראיתי שהביאו מקרר ומכונת כביסה הבנתי שזה רציני", אומר עמוס בן-שפר, "אנשים באו לשם עם כוונות רציניות. לא בשביל פיקניק. הם לא ידעו מה הולך להיות, אבל הם התכוונו ברצינות להישאר".

"הגעתי למלון בערב פסח עם אמי המנוחה, אשתי וארבעת ילדיי", משחזר העצני, "והייתי מלא השתאות. הפער התרבותי בין המקום שהגעתי ממנו לבין מה שראיתי היה כבר אז בלתי נתפש. אני רואה אנשים שמביאים איתם את המקררים, את כלי הבית, אל המקום הקר והזר הזה, כאילו הם באמת באים הביתה. והם שמים מזוזות, עירוב, מכשירים את המטבח, והכל בכזה ביטחון, כאילו הם סך הכל עברו דירה. לא חדלתי מלהתפעל. לא הכרתי אנשים כאלה, ראיתי כוח פנימי שלא הכרתי קודם".

בהתחלה הערבים היו בעד

את הסדר ערך הרב חיים דרוקמן, שתחושת ההתרוממות הגדולה לא פסחה גם עליו. הוא נתן לכל אחד מהמשתתפים לשאת את דברו, והסדר הסתיים לקראת שלוש לפנות בוקר, אז פרצו הנוכחים בריקודים סוערים. אחר כך התפזרו האנשים לחדרים, ומי שלא היה לו חדר, כמו משה שמיר ושמואל כ"ץ, ישן על מזרון בכניסה למלון.

למחרת הלכו כולם למערת המכפלה, הרחוקה משם כחצי שעה של הליכה, והופתעו מהמוני הדגלים הלבנים שעדיין היו על הגגות. אך ההפתעה הגדולה היתה למחרת החג הראשון, עת המוני בית ישראל זרמו למלון. אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה שיגרו מברק למשה דיין: "חג שמח, ממתנחלי חברון",  וכך נולד המושג 'מתנחלים', שמסתבר שהורתו היא בתחושה של גאווה וזכות. 

מתי התחילה ההתנגדות?

"מיד בהתחלה כתבו נגדנו. אורי אבנרי, מאיר פעיל", נזכרת הרבנית לוינגר. "אנשי 'ארץ ישראל השלמה' היו מאוד מרכזיים והם היו בעד. אבל עם הזמן, הקנאה של אנשי השמאל על כך שאחרים ממשיכים את הדרך שלהם, הפכה לשנאה. זו שנאה שמתעצמת עם השנים, ועוברת גם לדור הבא. ולא משנה מה שנעשה וכמה שנשתדל, הם ימשיכו לשנוא", מוסיף העצני. "חברון זו טראומה לאומית. זה הטביע את החותם שלו על העם בישראל כבר בימי המרגלים. גם המרגלים פחדו מחברון, וכבר אז עלתה השאלה אם יכול נוכל לה או לא. העשרה שאמרו שלא, נעלמו מהעולם. השניים מתוך ה-12 שאמרו שכן, הם אלה שהמשיכו את העם".

מאחורי המילים הגדולות מסתתרת עבודה קשה ויומיומית. "למרות שהייתי מפונקת, במלון הייתי חייבת לעבוד" מספרת חיה גנירם, "כי כולם עבדו, אז גם אני הייתי צריכה. מהבוקר עד הערב. למרות שהייתי בחודש התשיעי".

"הרגעים עצמם היו קשים, אבל ידענו שזה חלק מדבר גדול", אומרת הרבנית לוינגר.

"צריך שמישהו יכתוב ספר על חלקן של הנשים באירועים האלה, שבלעדיהן לא היה כלום", מציע העצני, שנותן את מלוא הקרדיט לאשתו ציפורה ולכל הנשים שהיו שם.

מי שכן הושפע מהדעות נגד חידוש ההתיישבות היה ראש העיר חברון, ג'עברי. בחול המועד פסח הגיעו אל ביתו נציגי המתנחלים, והרב לוינגר בראשם. כתושבים חדשים הם רצו להציג עצמם בפני ראש העיר. הוא קיבל את פניהם בידידות, בטבעיות ובברכת 'אהלן וסהלן'.

בפגישה הבאה איתו, שבועות אחדים אחר כך, הוא כבר היה הרבה פחות ידידותי. הוא הבין כנראה שיש גם מתנגדים למהלך הזה, והחליט להצטרף אליהם. לאחר קבלת פנים קרירה, אמר לו הרב אליעזר ולדמן: "אנחנו נהיה כאן. אם תרצה – טוב, אך גם אם לא תרצה, זה לא משנה. אנחנו נהיה כאן כי היינו כאן לפני שאתם הגעתם". ראש העיר זעם, והטיח לעברם: "נאצים!". הם דרשו שיתנצל, והוא סרב. הם עזבו את לשכתו בטריקת דלת.

הפגישה הסוערת הזו זכתה לסיקור תקשורתי, דבר שהעלה את נושא מתנחלי חברון על סדר היום והכריח את הממשלה לנקוט צד בעניין. המתנחלים הועברו לבניין הממשל הצבאי בחברון. כעבור שלוש שנים, הוקמה קרית-ארבע.

לקראת ארבעים השנה הבאות

השנה, לרגל ארבעים שנה לאותו ליל סדר היסטורי, יציינו בחברון את האירוע, בין השאר בשחזורו, וכן בשחזור כניסת הנשים לבית הדסה 11 שנים לאחר מכן, ובפעילויות נוספות שנועדו להזכיר וללמד את האירועים ואת האנשים שעשו אותם.
"צריך להסתכל לא רק על ארבעים השנים שהיו", אומר הרב לוינגר, "אלא על ארבעים השנים שיהיו. התחלנו את המהלך הזה כי אנו מאמינים שארץ ישראל היא המפתח לגאולה. 'הרחיבי מקום אוהלך' זו הדרכה. אנו צריכים כל הזמן להרחיב את התבססותנו בארץ ישראל. זה הניע אותנו אז, וזה צריך להניע אותנו גם עכשיו".

לגלות את קומתה של ההתיישבות – הרב משה לוינגר

מאבקנו בחברון ובקרית ארבע היה והווה לא רק לקדם קבוצה בודדת, אלא לקדם את העם כולו ומנהיגותו להכרה בארץ ישראל השלמה ולסייע בבניינה. ב"ה ההצלחה היתה גדולה: הוקמו יישובים רבים ומאות אלפי תושבים מתיישבים חוץ מירושלים רבתי, כשרוב המעש נעשה ע"י עם ישראל ומנהיגותו בכנסת ובממשלה.

אפילו שהרבה מהפעילות נעשתה ע"י קבוצות נחשוניות כמו בחברון, באלון מורה ומקומות נוספים ביהודה ושומרון, ההחלטות הגדולות נתקבלו ע"י המנהיגות וביצועה התקציבי.

ברוך הוא וברוך שמו שזיכה את עם ישראל להרחבת גבולו במלחמת ששת הימים, ונודה לו יתברך שזיכה את העם ומנהיגותו לפתח ולבנות את האזורים שנוספו למדינה במלחמת ששת הימים.

מה שחסר היה במהלך ארבעים השנה היא קומתה של ההתיישבות. ההתיישבות התפשטה אמנם באורך וברוחב, בהצלחה, בכבוד ובקידוש ה', אך לא הצליחה להסביר את עצמה בגובהה. אם אנו רואים בניו יורק בנייה גבוהה, היא כאין וכאפס לעומת הבנייה בארץ ישראל, שהיא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.

את נקודת הגובה של ארץ ישראל לא הצלחנו להסביר, לא לאומות העולם, אפילו לא לעם ישראל, ואפילו חלק מהמתיישבים עצמם לא הבינו בבירור בשכלם את גובה קומתה של ההתיישבות, למרות שעצם הנכונות למסירות נפש על אף היסורים הקשים מעידה על הכרה נשמתית שאכן יש כאן גובה רב.

פעמים רבות הסתפקנו בהסבר הקומה הביטחונית שהיתה נראית פופולארית, אבל לאט לאט מתברר שחלק גדול מהעולם, שאינו אוהב את עם ישראל, מציע הצעות אחרות תחליפיות לאותה קומה ביטחונית.

לכן יש לעיין היטב בהסברי רבותינו על הנקודה הקומתית של ארץ ישראל ולא להסתפק בקומה הביטחונית. קצר המצע במאמר זה מלהציג את הנקודה הקומתית של ארץ ישראל, אבל את ארבעים השנה הבאות יש להקדיש לנקודה זו.