חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 289ראשיהפצה

מזכ"ל קיבוצניק או רב? - בגליון השבוע

וזה רק אחד מהשינויים שעברו על תנועת 'בני עקיבא' ב-80 השנים שחלפו מאז היווסדה ● עם פתיחת הוועידה ה-כ"ב השבוע, נדרשו ארבעה מזכ"לים של התנועה לדורותיהם לדיון עומק בדרכה של 'בני עקיבא'.
17/04/08, 21:21
עפרה לקס

'בני עקיבא' היא כבר מזמן לא שם של תנועת נוער. בפי עם ישראל היא כינוי לכלל ה'ציונות הדתית', לדור ראשון, שני, שלישי וכיום כבר רביעי של ילדים שמתחנכים על ברכי התורה והעבודה, ממשיכים לתיכונים או לאולפנות וישיבות, וגודשים אחר כך את היישובים, האקדמיה, הצבא, הישיבות, הגרעינים התורניים ועוד. המגזר הציוני-דתי אומנם גדל, והדעות הנכנסות תחת המטרייה הרחבה שלו הולכות ומתגוונות, אך בבני עקיבא מנסים, היום יותר מתמיד, להכיל את כולם, ואפילו לפנות לציבורים אחרים.


המזכ"ל לשעבר אמנון שפירא: "בני הנוער שומעים כבר עשרים שנה קול אחד, שהוא בעד הפרדה בין המינים, ולא שומעים דעות אחרות. ההפרדה היא צעד ראשון בדרך להיבדלות, שהיא מחלה של דתיים". כך גם בהתיישבות: "הבניין האיתן של האידיאלים מגיע ממקום של התרסה מול הסביבה המנוגדת לאורח החיים שלך. כל החוכמה זה לגדול על שסע וקרע, זה מצמיח אישיות. אחד הלקחים המרכזיים מכישלון המאבק בגוש קטיף הוא שצריך לצאת החוצה. אין ספק שחלק מזה היה תוצאה של מגזריות. כל החוכמה זה להיות שבט, אבל לא שבטי"
השבוע נפתחה הוועידה הארבע-שנתית של בני עקיבא, המהווה שיא של שיח פנים-תנועתי על כיוונה של התנועה. הוועידה, הנושאת השנה את הכותרת "למען עמך ונחלתך", נפתחת מספר שבועות לפני שהתנועה נכנסת לשנת הגבורות שלה. לרגל התאריך העגול, שוחחנו עם ארבעה מזכ"לים שכהונתם היתה נקודת ציון מסוימת בדרכה של התנועה.

פסיפס המזכ"לים המרואיינים ממחיש את המגוון של בני הציונות הדתית. למרות שמקום המגורים לא היה הקריטריון לבחירת האישים, די להציץ בנתון הזה, כדי לראות את המניפה הציונית-דתית: האחד מגיע מהקיבוץ הדתי טירת-צבי, השני מחיספין, השלישי חבר בגרעין בקצרין, והרביעי בא מפדואל. וכשאדם מגיע למזכ"לות ממקום מסוים, הוא ינווט את הספינה בת עשרות אלפי החניכים למקום בו הוא עושה ומאמין. וכך, קומה אחר קומה, בפסיפס צבעוני, נבנה האופי המיוחד של התנועה. קדימה בני עקיבא, הידד במעלה.

תנועה של נוער, לא של רבנים

אמנון שפירא, בן שבט גאולים (יליד 'תרצה') סניף תל-אביב מרכז, היה מזכ"ל התנועה בשנת תשל"ט, וגם מאוחר יותר. השיחה בינינו מתקיימת בעודו חוזר מישיבה של 'מועצת יש"ע המתחדשת' בעפרה, אל ביתו שבטירת-צבי. שפירא נושא שני תארים שלישיים בספרות עברית ובמקרא, והוא חוקר ומרצה בבמות אקדמיות שונות. הוא אב לשישה וסב לכמה וכמה.
שפירא פסע בדרך בה התוותה התנועה כשהיה חניך, והלך להגשמה בקיבוצים דרך הנח"ל. מי שלא התכוון ללכת בזמנו לגרעין, לא יכול היה להיכנס להדרכה ובעצם סיים את חברותו בתנועה.

"זאת היתה ההגשמה של הדור ההוא", שפירא אומר, "דור דור ומשימותיו". הוא מגלה שההליכה לקיבוצים דתיים לא היתה 'על עיוור', היתה מגמה מאחורי ההכוונה הזאת: "היה ויכוח בתנועה, אם לכוון לחזית אחת, כלומר קיבוץ, או להרבה חזיתות, כלומר לאקדמיה, לישיבה, או למושבים בצד הקיבוצים. ודווקא הרב אברהם צוקרמן, שהיה חבר מושב, הסביר שצריך חזית אחת. הוא אמר שאפילו אם רק חמישה אחוזים הולכים לקיבוץ, יתר 95 האחוזים שלא הולכים, מפנימים שהדרישה מהם היא להיות כמו קיבוצניקים. קרי, מן הקיבוצניק יש תביעה לעזוב את העיר ולהיות כל כולו של עם ישראל, ומהם נדרש להיות שליחים של עם ישראל לכל מקום בו ילכו. הדבר הזה הטביע את חותמו על האנשים".

אמנון שפירא היה מזכ"ל כבר לפני שנים לא מעטות, אבל דעותיו ממשיכות להישמע ברבים בהנהגת התנועה ובפרומים אחרים. כמזכ"ל הוא התנער מסניף בני עקיבא הנפרד הראשון, שהפך מאוחר יותר לתנועת 'אריאל', ולאחר מכן חיבר חוברת על פעילות של חברה מעורבת, כתשובה לרב אבינר, שכתב שאין להתיר פעילות מעורבת.  

על התנועה כפי שהיא היום אומר שפירא שהיא "נהדרת, הכי טובה בעולם". כשיורדים לפרטים, שפירא מפרט מה חיובי בעיניו ומה פחות: "מה שטוב בה הוא שנשתמרה הרבה רוח טובה והרבה רוח צעירה, רוח של מסירות לעם ישראל, לארץ ולתורה". ומה לא טוב? "יש בה פחות מדי מרדנות, היא פחות מדי תנועת נוער. לפעמים היא נראית כתנועת רבנים. למה בסמינריון של בני עקיבא כולם רבנים? כולם בחורי ישיבות הסדר? איפה האחרים? איפה המדריכות?".

שפירא מפריד בין הלכה ומחשבה. לדידו, הקפדה יתרה על הלכות ציצית ותפילין היא מבורכת ושם גם צריך לשאול רבנים, אך המחשבה צריכה להיעשות על-ידי בני הנוער עצמם. "האוטונומיה האישית של בני הנוער נפגמת, וכך הרוח שלהם מתקבעת".

באופן טבעי מביא שפירא את נושא ההפרדה כדוגמה, ואומר שבני הנוער שומעים כבר עשרים שנה קול אחד, שהוא בעד הפרדה, ולא שומעים דעות אחרות, מחשבתיות, הגותיות, וכן, גם הלכתיות, התומכות בעירוב המינים. ההפרדה, הוא אומר, היא צעד ראשון בדרך להיבדלות, שהיא מחלה של דתיים.

אבל הדרישה מגיעה מלמטה. בני הנוער הם אלה שהולכים, שואלים את הרבנים, ותובעים הפרדה.

"לא נכון. הר"מים יושבים עליהם 24 שעות ביום 365 ימים בשנה, מינוס שעות שינה וחופשים, ומדברים על 'להפריד' ו'להפריד'".

אבל שפירא מבקש שלא להישמע ביקורתי מדי: "צריך להיזהר, כי החבר'ה האלה נהדרים".

כששפירא היה חניך, הדרך היחידה להגשים היתה קיבוץ דתי. לדעתו, המסירות של הקיבוצניקים "עברה בגנים נסתרים" לחניכי בני עקיבא. ואולם, הוא אינו מאושר מהמקום שתופסת התנועה בקיבוצים של היום, וגם לא למיעוט ההשפעה שיש לקיבוץ על התנועה בכלל. "זה מצער אותי. יש כאן מלכוד פנימי. היופי והבניין האיתן של האידיאלים מגיעים ממקום של התרסה מול הסביבה המנוגדת לאורח החיים ולאמונות שלך. הערך של תנועת הנוער יורד כשחיים ביישוב או בקיבוץ. כל החוכמה זה לגדול על שסע ועל קרע, זה מצמיח אישיות יותר בנויה".

הכיוון החברתי שבני עקיבא תופסת היום, של גרעיני הגשמה של חבריא ב', שבטים לילדים בעלי צרכים מיוחדים ועוד, נראים לך?

"אחד הלקחים המרכזיים מכישלון המאבק בגוש קטיף הוא שצריך לצאת החוצה. אין ספק שחלק מזה היה תוצאה של מגזריות. כל החוכמה זה להיות שבט, אבל לא שבטי".

פתחנו כמה שיותר סניפים


המזכ"ל הרב בני נכטיילר: "ההישג המשמעותי ביותר של התנועה בשנות קיומה הוא המהפכה של הכיפה הסרוגה. כל מי שיסתכל על המדינה, עם יד על הלב, יראה שיש כאן תנועה שחוללה מהפכה בשישים שנות קיומה של המדינה. זה נכון בהתיישבות, אבל גם בכלכלה בצבא ובתחומים נוספים. מעבר לזה, ברור שהציונות הדתית שינתה בפועל את מפת המדינה"
אברהם ליפשיץ, בן שבט 'הראל' (ילידי תשי"ד) בבני-ברק, היה חניך בתנועה כל שנות ילדותו. הוא עבר לחיספין לפני 28 שנה, והקים בה את 'מדרשת הגולן'. לאחר מכן החל לנהל את האולפנית ואת הישיבה התיכונית בטבריה. ליפשיץ נקרא לדגל של 'בני עקיבא' בתחילת שנות ה-90, ובתום כהונתו שב לניהול. האולפנית שלו בטבריה נחשבת לספינת דגל של אינטגרציה וחינוך בגובה העיניים.

רבים רואים בכהונתו של ליפשיץ את נקודת המפנה בכל הקשור לתורניותה של התנועה. ליפשיץ לא רוצה לקשור לעצמו כתרים: "עשו לפנינו ויעשו אחרינו", הוא אומר. אבל העובדות מדברות בעד עצמן: בתקופתו נכנסו תלמידי ישיבות ההסדר אל הסניפים והתחברו לחבריא ב', החל לפעול סמינריון 'תורה לשמה' בקיץ, הלינה במחנות הקיץ הופרדה לבנים-בנות, נכנסה פונקציה שנקראת 'רבני מחנות' ועוד ועוד.

ליפשיץ מודה בעובדות, אבל הוא מעדיף לדבר על תמונת מציאות רחבה יותר: "באותה תקופה זכינו שיהיה גל עלייה גדול , הקמנו מחלקת קליטה, כל לילה נסע סניף אחר לשדה התעופה בלוד, לקבל עולים, המרנו את שבועות העבודה שעסקו בקטיף, לשבועות של קייטנות באתרי קרוואנים, עסקנו מאוד במבצעים של 'פרוס לרעב לחמך' – הבאת אוכל לנזקקים שאינם יכולים לעשות זאת בעצמם. היתה תחושה חזקה ש'הנה, הגיעו הביצות לייבש', היתה עשייה אידיאליסטית בלתי רגילה".

עשייה נוספת היתה בתחום פתיחת הסניפים. במקום "ישיבות נקים בכל מקום", הסיסמה היתה "סניפים נקים בכל מקום", וכך הוקמו סניפים במושבים, בשכונות ובעיירות פיתוח. ליפשיץ מספר על תחרות סמויה בין רכזי המחוזות, מי יפתח יותר סניפים. "התנועה היתה בתנועה מוחלטת. אז להגיד שבאותה תקופה היתה דחיפה בנושא תורני במובנו המצומצם, זה לא מדויק. אני חושב שהיתה התקדמות במימוש התורה במציאות. גם בסניפים וגם בעשייה בחוץ".

הוועידה שהתקיימה בקדנציה של ליפשיץ נשאה את הכותרת 'הנני'. ליפשיץ חושב גם היום שזו היתה הגדרה קולעת למה שהתחולל אז בתנועה: "אני חושב שחניכים הרגישו שהם נמצאים שם, במקום של 'הנני' לכל המשימות, זו היתה תקופה של מימוש התורה בשלמותה. לא חינוך לאידיאלים, אלא עשייתם".

אתה מכיר את הביקורת על פתיחת סניף בכל יישוב ושכונה רעננים, באופן שקשה אחר כך לאייש אותם במרכזות ובצוותי הדרכה, והם נופלים?

"השאלה הזו לא רצינית. היה על זה דיון במליאה, ואני הייתי בעד פתיחת סניפים איפה שאפשר. בוודאי שאת הסניפים החדשים אפשר להחזיק, וזאת באמצעות צוות הדרכה מן הסניפים הותיקים והגדולים, שם יש הרבה חבר'ה טובים שאין להם היכן להתממש. את הטובים בהם, הסיירת, צריך להוציא החוצה לסניפים הקטנים".

אמנון שפירא העביר ביקורת על כך שבתנועה מרבים לשאול רבנים. לדבריו הנוהג הזה גוזל מהנוער את האוטונומיות שלו.
"אמנון הוא בחורצ'יק מצוין, ותכתבי שאמרתי את זה. אבל אני לא רואה סתירה בין שאלת רבנים, שהם יוליכו את הדרך, ובין היוזמה והעשייה הפורצת של הנוער. העולם האידיאלי בעיניי הוא שבני הנוער שואלים את הרבנים, ויחד עם זה הם הולכים לכבישים, לצמתים, לגבעות, לערי הפיתוח, לאנשים, עושים למען עמם וארצם. הרי מה יגידו להם הרבנים? לכו ותעשו!".

בני עקיבא תמיד ניסתה לאחוז בשני קצות החבל. שהתורניים יותר לא יעזבו, ושהמסורתיים ירגישו בנוח. כשחיזקתם את מגמת ההפרדה ושיעורי התורה, היו שלא מצאו עוד את מקומם שם.

"התשובה היא שזה לא נכון. בד בבד עם הכנסת הרבנים למחנות, נפתחו 100 סניפים, ואלו לא סניפים של בני רבנים. אני זוכר שרכז מחוז צפון, אייל דוידסון, התקשר אליי ושאל אם לפתוח סניף לא דתי בהר כנען שבצפת. אמרנו לו: כן! בוודאי! דווקא כשהאמירה ה'דתית' שלך חזקה ובטוחה, אתה יכול להכיל את כולם, כמו במחוגה. כשזרוע אחת נטועה חזק בשורש, המעגלים שהמחוגה יוצרת יכולים להיות רחבים יותר".

אמנון שפירא ואחרים מדברים על כך שחלק מכישלון המאבק על גוש קטיף וצפון השומרון נעוץ בהסתגרות של הציונות הדתית.

"אני חושב שבני עקיבא פתחה את עצמה למען כלל ישראל הכי הרבה שאפשר. אני לא חושב שהיא, כתנועה, יכולה לעשות יותר בתחום הזה. יש כמובן דברים אחרים שצריך לעשות, אבל לא בתחום התנועה".

על 'בני עקיבא' היום יש לליפשיץ רק מילים חמות לומר. ועל העובדה שיש 'צופים דתיים' מצד אחד ו'תנועת אריאל' מצד שני הוא אומר: "אלה תנועות בשוליים,וגם הן ציונות דתית".

בין שמאל לימין בגירוש  

"למרות שגדלתי בבית דתי, למדתי בבית-ספר יסודי ממלכתי, והייתי חניך בצופים הרגילים עד כיתה ז'", מספר איתן מור-יוסף, מזכ"ל התנועה מתשס"ג ועד תשס"ו. "אחר כך עברתי ל'חורב', שהוא מעוז של תנועת ה'עזרא', בהמשך הגעתי לבני עקיבא, לסניף ירושלים מרכז". מור-יוסף הוא בן שבט אריאל (ילידי תשכ"ג). לפני שהגיע למזכ"לות, הספיק מור-יוסף ללמד בחטיבת הביניים של 'מקור חיים', לנהל בית-ספר במצפה רמון, ולייסד ולנהל בית-ספר בקצרין.

מור-יוסף מגדיר את עצמו כ'תלמיד של אברהם ליפשיץ'. גם הוא בעל ראייה חברתית רחבה. הוא הגיע לתנועה עם אג'נדה של סדרת שיחות עם השומר הצעיר, הקמת גרעינים בדרום תל-אביב, פתיחת סניפים בשכונות מצוקה, במושבים ובכל מקום שבו רצו בני עקיבא. הוא גם השתדל לאזן בין הזרמים התת-קרקעיים שבין רכזי התנועה, ולתת לכל אחד את מקומו.
בעיצומה של כהונתו, ניחתה על עם ישראל המכה המכונה "התנתקות", והצליחה להפתיע גם אותו. מור-יוסף נדרש לנווט את הספינה במים הסוערים, כשהמרקם החברתי של העם, וגם של הציונות הדתית פנימה, איים להיקרע לבלי יכולת להתאחות.

"חלק גדול מהדברים השתבש וכמעט נטרף. בזכות ההובלה הרחבה של התנועה, הרבנים דרוקמן וצוקרמן, רבנים נוספים ורכזים בשטח, הצלחנו לשמור איכשהו על איזון". אבל ה'איכשהו' אינו סתמי, יש מאחוריו משנה. 

מור-יוסף הגיע לימים האלה עם תובנה ש"בני עקיבא היא תנועה של כולם. היא בית-מדרש תנועתי שבה מדברים על הכל ונאבקים על הכל. זה לא היה פשוט, בטח לא בתקופת ההתנתקות. ניסינו לתת מרחב לכל אחד. היו לנו ויכוחים מה הגבול ומה אסור להגיד, ובגלל שהכל היה כל כך רגיש, כל צד הרגיש לפעמים שנמשכים דווקא לצד השני".

בתקופת העקירה, לבני עקיבא היתה אמירה ברורה שהיא נגד, ואמירה של המזכ"ל שהוא נגד סירוב פקודה. עם זאת, היו גם מדריכים שמאלניים מובהקים. "אין עדריות גורפת. כשלא מעלים דברים הם יוצאים בצורה לא טובה, או גורמים לעזיבת התנועה". 

מור-יוסף היה רוצה לראות את הציונות הדתית 'יוצאת אל העם', אבל לא מתנשאת מעליו. נותנת בעוז ומקבלת בענווה, בלי התנשאות. "כשעשינו לימוד משותף עם השומר הצעיר, הכלל היה שבאים ולומדים יחד. בתודעה הפנימית זו נקודה מאוד חשובה".

מור-יוסף מרגיש שהתנועה עברה את הגירוש למרות עמונה, שבה נכחו מאות רבות של חניכי התנועה. "שנה אחרי היינו פצועים קשה, היה המון מתח באוויר, וזה יצא בהרבה אנטגוניזם וכעס בעמונה. גם היום, שנתיים וחצי אחרי, אנשי הגוש עדיין בקרווילות, ועדיין יש סניפים במקומות ארעי, אבל אני מרגיש שהמגמה היא לשרת במקומות משמעותיים בצבא ובשירות הלאומי". מור-יוסף היה רוצה לראות את הנוער בונה מסגרות שימנעו את ה'התנתקות' הבאה. "אין לי פטנטים. אני חושב שצריך לחשוב איך פועלים להרמת אווירה ערכית בגליל בגולן ובנגב, מה עושים באופן פעיל כדי שזה לא יקרה שוב".  
 
הפלייסטיישן אינו תחליף לחברים

ביום ראשון השבוע ייצא מסע פסח לדרך עם 13 אלף חניכים. ביום שני בערב הוא הסתיים במפגן פתיחה ענק של הועידה הארבע-שנתית של התנועה. את הרב בני נכטיילר תפסנו בין הפיזוז על הג'בלאות לסידורים אחרונים לאירוע. קשה להשיג אותו, כאילו יש לו ארגון בן 40 אלף חניכים על הראש. אופס, בעצם יש לו.

גם הרב נכטיילר משיב על השאלה 'היית חניך בתנועה?' במילה 'בוודאי'. הוא בן שבט 'אריאל' סניף מלאבס, מתגורר היום ביישוב פדואל ואב לתשעה. לפני המזכ"לות, שימש הרב בני כראש ישיבת 'פרחי אהרון' בקרית שמואל, ואחר כך היה ראש ישיבת בני עקיבא ברעננה. הוא התחיל את תפקידו בתנועה בחצי משרה, כשבמקביל המשיך לכהן כראש ישיבה. בתום מספר חודשים הבין שהשילוב בלתי אפשרי, ונשאב כולו אל התנועה.

הרב בני מסמן מספר יעדים מרכזיים לתנועה בתקופה הקרובה. הראשון שבהם הוא "לשמר את התודעה שבני עקיבא היא של כל הציונות הדתית – בני יש"ע, הקיבוצים הדתיים, סניפים עירוניים ועוד. הרצון הוא לשדר שיש אתגר משותף, ושרב המחבר על המבדיל. אני חש שצריך הרבה חוכמת הניווט בשביל זה, משום שיש המון אנשים עם דעות שונות".
הרב בני מדבר על אחדות שאינה מוחקת את הייחודיות והאופי המיוחד של כל סניף מצד אחד, אבל כזו שגורמת לכל חניך להרגיש בנוח ב"רשות הרבים המשותפת".

היעד השני שמסמן הרב בני, ואפשר לראות בזה סגירת מעגל, הוא ההגשמה של בוגרי התנועה. וכן, אפילו המושג 'נח"ל' מוחזר לז'רגון. "יש היום גרעיני נח"ל המיועדים לחלוצה, יש גרעיני בנות שירות לאומי, אחד מהם כבר הפך לגרעין סטודנטים, ובנוסף יש לנו עוד גרעיני סטודנטים ומשפחות. זהו יעד מאוד חשוב שיקרין גם כלפי מטה, המסירות לעם ישראל וההגשמה גם אחרי שמסיימים להיות חניכים".

יעד נוסף שהרב בני זיהה לאחר תקופה במזכ"לות היה הצורך בהכוונת חבריא ב' לעשייה. עם סמזכ"ל התנועה, רני רוזנהיים, שתופס היום מקום מרכזי בהובלת התנועה, הוא פותח עוד ועוד גרעיני 'נחשון' וגרעיני 'דרור' שעוסקים בלימוד עשייה והתנדבות. "יש לנו היום סניף ב'בית הילד' בגילה", הוא אומר בגאווה לא מוסתרת, "פרי של גרעין חבריא ב' שכזה, בשכונת הר חומה. ויש עוד הרבה דברים יפים כאלה". הגרעינים האלה לא צומחים לבד, הם דורשים העסקה של סטודנט ופעילות אינטנסיבית של המערכות מסביב, והתנועה משקיעה בזה.    

איך מתמודדים היום עם המתחרים של תנועות הנוער – האי-מייל, האיי-סי-קיו והסוני פלייסטיישן?

"הנוער שונה היום ממה שהיינו אנחנו, ואי אפשר להתרפק על מה שהיה, כשהלכנו לסניף לשחק פינג-פונג וזה הספיק. מצד שני, אנחנו סתם נבהלים מזה, כי הנוער כבר יודע היום שהצ'ט הוא לא דיבור אמיתי, ושאין תחליף לחבורה שאיתה הוא בא לסניף, מדבר על אידיאלים ועושה. יש מחקר שמראה שתנועות הנוער בעלייה. בני הנוער מיצו את המחשב. הוא חלק מתרבות הפנאי, אבל הוא אינו תחליף לעשייה משותפת".

אמנון שפירא אומר ש'בני עקיבא הולכת ומתקצנת מבחינה דתית'. אתה המזכ"ל הראשון שהוא גם רב. האם זה אומר משהו?

"לפני שנכנסתי למזכ"לות ניהלתי בית-ספר, וגם אברהם ליפשיץ ואחרים הם מנהלי בית-ספר. אני לא שונה מליפשיץ, גודמן ומור-יוסף. מי שמכיר באופן אישי את דעותיי לא נבהל. אתה לא יכול להיות מזכ"ל של בני עקיבא אם אתה לא במקום האמיתי של ההכלה של כל הציונות הדתית. אי אפשר לעשות את זה חיצוני בלבד, בשביל הפוליטיקה".

מור-יוסף אמר על הרב בני, שדווקא חבר'ה שבאים אליו עם 'עצבנות דתית', כפי שהוא מגדיר, ודורשים יתר הפרדה, מקבלים ביתר קלות את תשובותיו של הרב בני, וזה בגלל הזקן והטייטל.

מועצת תנועות הנוער מקבלת השנה 'פרס ישראל' על מפעל חיים של התנועות אותן היא מייצגת. מה זה אומר לך?
"זה פוקוס אמיתי על קבוצת איכות שמחנכת להנהגה ולהובלה. היה לנו סיור של מזכ"לי תנועות הנוער בקורס קצינים, וראינו את הפער העצום בין מי שהיה חניך בתנועת נוער למי שלא. כי תנועת נוער זה חינוך לערכים, ציונות ואהבת הארץ". הרב בני מוסיף, בהערה אגבית, שמספר בוגרי התנועה שהוא עומד בראשה היו רבים יותר מכל בוגרי תנועה אחרת בקורס.

אתם עומדים היום בפתח שנת השמונים. מה לדעתך ההישג המשמעותי ביותר של התנועה בכל שנות קיומה?

"המהפכה של הכיפה הסרוגה. כל מי שיסתכל על המדינה, עם יד על הלב, יראה שיש כאן תנועה שחוללה מהפכה בשישים שנות קיומה של המדינה. זה נכון בהתיישבות, אבל גם בכלכלה בצבא ובתחומים נוספים. מעבר לזה, ברור שהציונות הדתית שינתה בפועל את מפת המדינה".

בב"ח לתו"ע

"אין חגיגה בלי עוגה", כתבה סמדר שיר (שבט 'שובה', סניף תל-אביב מרכז). אז חלוקת עוגה לכל חניכי התנועה היא פרויקט מעט מאתגר, ולכן הסתפקנו בבקשה מהמזכ"לים המרואיינים לומר מה הם מאחלים לתנועה בפתחה של שנת השמונים שלה.

אמנון שפירא: "שתמשיך להתקדם כמו שהיא היום, ושתחזור אל משנתם של ראשונים. שתביט אל ההקמה. המוטיבציות החיוביות של הראשונים תמיד היו נר לרגלינו, וגם ימשיכו להיות עוד שנים ארוכות". 

אברהם ליפשיץ: "שתמשיך להתעצם פנימה והחוצה, וכדרכו של רבי עקיבא, שבני עקיבא קרויה על שמו, שעם ישראל כולו ייקרא לדגל ויהיה כולו בני עקיבא, ואז, בעזרת ה', הגאולה שבפתח תלך ותתחזק, תלך ותתממש".

איתן מור-יוסף: "מאחל לרב בני אישית, ולכל ההנהלה הארצית והמליאה, שנזכה להמשיך לגדל נוער חלוצי חולם, בעל שאיפות גדולות בתורה ובעבודה, שבית-המדרש התנועתי ימשיך לפרות ולרבות. יש הרואים בשנת גבורות ישורת אחרונה. אנחנו מאחלים שנזכה לגדל דור של גיבורים בחומר וברוח בכל המערכות. וברכות כמובן לרבנים צוקרמן ודרוקמן, שימשיכו להוביל את התנועה בעוז".

הרב בני נכטיילר: "לתנועה הצעירה והשובבה עם רוח הנעורים הסוער, שחרטה על דגלה שליחות לכל החיים, אני מאחל שתמשיך לגדול ולתרום למדינת ישראל, שתוכל להביא את בוגריה לראשית צמיחת גאולתנו במהרה".

ofralax@gmail.com