גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 289ראשיהפצה

הסנדל כמשל - תרבות ופנאי (ספר)

בספר 'הסנדל של אייל' מעבירה המחברת ברגישות את חוויית העקירה דרך עיני ילד שאיבד את הסנדל בביתו שבמורג, וכעת חולם למצוא אותו בחולות כשישוב.
17/04/08, 21:21
עפרה לקס

אינפו: 'הסנדל של איל', רות עציון, איורים: שרית שטרן, הוצאה עצמית, כריכה קשה, 26 עמודים

"כשאנשים שואלים אותי 'איפה אתה גר?'
אני קצת מתבלבל, ולא יודע מה לומר,
אומנם יש לי בית שבו אני נמצא, ישן ואוכל
אבל אל הבית הזה קשה לי להתרגל
אני עדיין אוהב וזוכר את הבית האמיתי
שהיה לנו פעם, כשגרנו במורג, בגוש קטיף...".

כמעט מיד אחרי עקירת היישובים מגוש קטיף וצפון השומרון החלו להבליח יצירות אמנות שונות המבקשות לספר ולהזכיר, לשמר ולהנציח את שהיה ביישובים. 'הסנדל של איל', שראה אור לאחרונה, משתייך לשרשרת הארוכה של המחזות, הציורים והספרים, אך הוא מביא עמו זווית ייחודית: נקודת מבט של ילד.

איל, גיבור הספר, הוא תושב מורג שבגוש קטיף. יום קיץ אחד בשנת תשס"ה, כשכבר כל קרובי המשפחה והאורחים תפסו כל פינה בביתו ("אפילו נכנסו לנו לעליית הגג"), אבד לו לפתע הסנדל של רגל ימין, שאותו קנו לו בחנות הנעליים בנווה-דקלים. הוא חיפש את הסנדל בכל מקום אפשרי, ואפילו עלה אל המגדל הגבוה של החיילים, וביקש שאם הם רואים במשקפת שלהם משהו קטן ושחור, שידווחו לו. אך הסנדל לא נמצא. במקום זה נמצא זנב של פצצת מרגמה.

וכך, חוויות רבות שעוברות על אייל עד יום הגירוש ולאחריו, מתוארות דרך הסנדל, שהופך להיות החלק שהוא מותיר מאחוריו במורג. ביום הגירוש הוא צועד לאוטובוס עם סנדל אחד, ושכמגיעה המכולה למקום הדיור הזמני, הוא מקווה למצוא את הסנדל, ואולי בכך למצוא שהמקום החדש הוא תחליף לבית שאבד. אך לא, הסנדל איננו שם.

איל שומר את געגועיו לסנדל, וכורך אותו עם החלום לשוב:
"ואז, אולי ליד הגן או בית הכנסת, אולי מאחורי המגדל,
מתוך ערימות החול, פתאום יציץ אליי הסנדל.
ואפילו אם הוא יהיה כבר קטן, קרוע ומלא אבק
אני ארים אותו ואחבק חזק חזק
אמחה דמעה או שתיים, ובשקט אלחש:
'סנדל אבוד של מורג שלי, התגעגעתי, ממש'".   

רות עציון, מורה במקצועה, התגוררה עם משפחתה במורג במשך ארבע שנים. לאחד הילדים שלה אבדו הסנדלים ביום הגירוש, והם אלה שהיוו בסיס לסיפור. עציון מתארת ספר שנולד מתוך צורך "שיהיה משהו על השולחן שהילדים יפתחו, יעלעלו, שיהיה טריגר להעלות את הדברים וגם לדבר עם הקטנים שנולדו אחרי".

וכזה הוא הספר. הוא מתמצת בצורה נעימה, אך מרגשת, את קורותיו של ילד בן הגוש. המחברת מצליחה לגעת בחוויות, מראות ומנטליות של הגוש באופן מתומצת, כזה שיגרום להורים לספר ולילדים לשאול.

זווית ייחודית בספר היא נקודת המבט. עציון מצליחה להעביר כאב מנוטרל מכעסים ופוליטיקה. היא מעבירה געגוע נקי של ילד למקום שאהב, מבלי לערב בכך את ההווה הכואב, את התוצאות החינוכיות, הביטחוניות והנפשיות של מעשה הגירוש. עקרו שתיל רך ממקום גידולו, והוא רוצה לחזור. כמה פשוט – ככה כואב.

ומילה על האיורים. זה הוא הספר הראשון ששרית שטרן מאיירת, אבל נראה שהעתיד שלה בתחום די בטוח. האיורים האסתטיים משלבים תמונות מהגוש, ומצליחים להעביר תחושות. אפילו משקפי השמש של המגרשים נמצאים שם (על אף שהמבט הקשוח שלהם רוכך מעט). בדומה למילות הספר, מצליחים האיורים להעביר את עוצמת הרגשות ברמיזה מאופקת.

מרגש ומומלץ לכל בית. להזכיר לגדולים ולספר לקטנים. ניתן להשיג את הספר דרך ספריית 'בית אל'.

ofralax@gmail.com