גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 290ראשיהפצה

מי רצח את הילדים - דעות

הגירוש הוא שהצית את האש שפגעה השבוע במשפחה פלשתינית ● מה יש ברינו צרור שחסר בעיתונאי שמאל אחרים? ● ומי יבנה את פלשתין? תשובה: לא הקוורטט, רק היהודים של מרכז פרס לשלום, שסובלים משכחה.
01/05/08, 14:11
אליקים העצני

בבוקר יום ב' נפלו שוב קסאמים על שדרות. אחר כך כיבה טיל של חיל האוויר (או מטען חבלה חמאסי, שהופעל על-ידי הטיל) את פתיל חייהם של אישה ערבייה וארבעה מילדיה. לפי דיווחי הפלשתינים, הם אכלו ארוחת בוקר. בתמימות דעים נדירה ידעו אפי איתם, אפרים סנה ואהוד ברק לחדש לנו את החידוש הגדול שאשם החמאס, מפני שהוא מפעיל טרור מתוך בתי אזרחים. אולם רק שוטים או תינוקות יסתפקו בהסבר שאש כילתה את הבית, נחש הכיש את קורבנו – ויסתפקו בכך. אדם סביר ישאל: למה הדליק האיש מדורה בביתו? למה הניח נחש בתיקו? מי שדי לו בהסבר שזה החמאס שהרג את האם על ילדיה, כמו האש, כמו הנחש, ואינו שואל מי אחראי לטרגדיה המזעזעת הזאת – משהו לקוי בבינה האנושית האלמנטרית שלו, או ששטפו לו את המוח.

בר-דעת, חובה עליו להכריז על הסיבה האמיתית ולא להרפות: זו ה"התנתקות" הארורה! בעטייה התלקחה האש, בגללה הכיש הנחש! מי שהוציא מתוך התוחמת הצפונית ברצועה את צה"ל, מי שגירש את תושבי ניסנית, אלי-סיני ודוגית והחריב את בתיהם, הוא שהביא לבית-חנון את החמאס, ולכן הוא הגורם, הוא הקשר הסיבתי לכל קסאם וקטיושה הנופלים עלינו ולכל טיל ופגז הפוגעים בהם.

והעם, עם ישראל "שאינו יודע לשאול", אשר בשמו בוצע הפשע המופקר שקראו לו בשפת השי"ן-קו"ף-רי"ש "התנתקות", אף הוא נושא וימשיך לשאת באחריות שילוחית לכל קורבן, משני הצדדים. עד שלא יודח האיש האחרון מן הממשלה, מן הצבא ומכל מערכות השלטון, שידו היתה במעל הגירוש, העקירה והחורבן: הם הציתו את האש, הם שתלו את הנחש!
 
עיתונאי עם יושרה

ב'מוסף שבת' של 'מעריב' (25.4.08), במדורו "דין וחשבון", כותב רינו צרור: "בינתיים, ילד אחד מקיבוץ גבים נפגע מרסיס קסאם, בית אחד בשדרות נפגע פגיעה ישירה, שתי רקטות נחתו בדרום אשקלון, שתי פעולות קרב נערכו על גדר הביטחון, וכל הזמן עובדים חקלאי עוטף עזה תחת אש. 'ההתנתקות' היתה מעשה נכון, חזר ואמר אולמרט בקמפיין החג".
הנה מצאנו פלא נדיר, בלתי מצוי: פיקח בארץ של סומים! מישהו ששאל לקשר הסיבתי, שחיפש את האחראי – ומצא.
רינו צרור הוא גם האיש, שבימי האופל של קיץ 2005 שלח מתוך גיא החיזיון של הגירושים והעקירות את התמונות והדיווחים היותר קורעי-לב ופוקחי עיניים. בדעותיו, האיש שייך כנראה למחנה השמאל, אך הוא ניחן בשתי מתנות נדירות: שכל ישר ויושרה,integrity   בלעז.

אנטי מחיקון לפרס ושותפיו

אלי וסרמן ושמעון מזרחי, ה' ייקום דמם, נרצחו באזור תעשייה שאמור היה לשמש דוגמה ואבטיפוס לכל מיזמי השלום. "ניצני שלום" קוראים (עדיין) לפארק התעשייתי הזה, הנותן לחם ל-600 מפרנסים ערבים מאזור טול-כרם. מעניין שאוזניה של התקשורת לא שמעו את הדיסהרמוניה הצורמת הזאת: שני "קורבנות שלום" – ב"ניצני שלום" – על מזבח מולך השלום. והעם השחוק, העייף ושטוף המוח, גם הוא לא שמע את הדיסוננס.

כך גם "עבר לו ליד האוזן", שבמסגרת המחוות ל"בניית השלום" ייבנה עוד מרכז תעשייה מפרנס אויב על הקו הירוק בשרון, עוד אחד מול ג'נין ואחד נוסף ליד תרקומיה, על גבול הר חברון. הקוורטט מגויס למען "חזון" המדינה הפלשתינית, ומדינותיו מזרימות מיליארדים להקים ל"מדינה בדרך" תשתית כלכלית. נשאלת השאלה, מדוע אינם בונים את אזורי התעשייה הללו בעומק השטח "הפלשתיני" – בשכם, בג'נין, בחברון? התשובה נעוצה בניסיונם המר: כבר השקיעו בעבר הון עתק, אך הוא נבלע, רובו ככולו, בים השחיתות או נוצל למימון הטרור. התברר להם, שלבנות את פלשתין יכולים רק היהודים. היהודים "ינַקו" בשבילה את השטח מיהודים, יציידו אותה באספקה חיונית, ידריכו וירפאו, יפתחו ויממנו את אויביהם. והיהודים גם יקימו להם תעשיות מחוץ להישג ידם של מושחתיהם.

'מרכז פרס לשלום', מגדולי בוני פלשתין וכורי קברה של ישראל, חס וחלילה, עמל יומם וליל לבנות את תשתיות אויבינו, אולם עם כל תחכומו, הוא אינו חש עד כמה עבודתו סיזיפית וחסרת תוחלת. כאבִיו מולידו, המוסד הממאיר הזה סובל מניתוק הקשר הסיבתי: מישהו התקין בתודעתו מחיקון המבטל את ההקשר ההגיוני של סיבה ומסובב, מוחק כל עילה וגורם. הלהט האידיאולוגי-משיחי שלהם מעביר אותם על דעתם, שאם לא כן היו מהרהרים בגורלו של אזור התעשייה 'ארז', על גבול הרצועה, "האמ-אמא" של כל מיזמי השלום המשותפים. היה זה פארק תעשייתי ישראלי אדיר ממדים, שסיפק עבודה לאלפי מפרנסים עזתים, שהיום הם כנראה רעבים ללחם. גם מבחינה מקצועית וכלכלית, 'ארז' היה סיפור הצלחה.

מה שהביא גם עליו את קצו זו אותה "התנתקות" הארורה. מפני שמייד אחרי שחרבו כל יתר מעשי ידיהם של היהודים, הגיע החמאס – והאש שרפה והנחש הכיש.

ואם נותר במחנה השלום ולו עוד שוטה אחד המשלה את עצמו שגורלם של מיזמים על גבול ממלכת הפת"ח של אבו-מאזן יהיה שונה – שני הקורבנות האומללים של "ניצני שלום" ומשפחותיהם השכולות צריכים להעמיד אותו על טעותו.
אלא שכבר נאמר במשלי: "אם תכתוש את האוויל במכתש... לא תסור מעליו איוולתו", והרומאים אמרו: Quos Deus perdere vult ,dementat prius – "אלה שאלוהים רוצה להביא עליהם כליה – הוא מטריף תחילה את דעתם".

חסד ופוליטיקה

הערוץ הראשון של הטלוויזיה הגיש לצופה הישראלי תשדיר מרגש על ילד ערבי קטן מעזה, חולה סרטן, שמשפחה יהודית קלטה אותו ואת אביו בביתה לכל התקופה הארוכה והכאובה בה הילד חייב לעבור טיפול כימותרפי בגין גידול בראשו.
האישה, דמות מרשימה ואצילית, הסבירה שכל העניין בא לה באקראי. היא ביקרה בבית-החולים, ראתה את הילד, משהו נגע בלבה, והיא הגיבה תגובה אנושית טבעית וישירה.

בתשדיר רואים כיצד המשפחה פינתה את סלון ביתה, את הילד מתרפק על "הסבתא" שלו, כפי שהוא קורא לה, איך הוא כבר מדבר עברית, וגם את המשפחה כולה מגיעה מעזה לביקור. כל מערכת היחסים שנוצרה – יש בה כדי לחמם את הלב כסיפור אנושי מלבב של מצווה לשמה, סיפור נקי ממגמתיות פוליטית.

רק חבל שהוא לא נשאר כך. לקראת סוף השידור, אב המשפחה מציג את עצמו לפתע כאיש הדוגל ב"שלום" – וכמו מאליו פג הקסם, התפוגגה האגדה, ואנו הושלכנו בחזרה אל המארה הפוליטית החונקת את היופי, החמלה ואהבת-האדם.
מפני שמעשה החסד יש לו טעם, ערך וקיום רק בעומדו כשהוא לעצמו, מנותק מכל הקשר מדיני. מחווה של אדם לאדם באשר הוא אדם, שלא על-מנת לקבל שכר, ולו במטבע של קירוב, כביכול, "בין עם לעם". מפני שהמעשה הטוב אין לו נפקות במישור הכללי. הנאצים לא בחלו ברפואה ובתרופות של היהודים, כל עוד נזקקו להם. אחר כך השליכו אותם לתנור.
יהודים גאלו אותם מן העגבת, יהודים המציאו להם חומרים חיוניים למאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה, בנו להם תעשיות אדירות והעשירו אותם עד לאין שיעור במדעים, בספרות, בתיאטרון, במוסיקה. קצין יהודי השיג לסמל אדולף היטלר, למרות התנגדות בדרגות הפיקוד, את אות 'צלב הברזל' שהיה יקר לו מכל; יהודי סעד את היחפן היטלר, שרעב ללחם בחוצות וינה והתגורר בבית מחסה, ואף עזר לו להפיץ את ציוריו העלובים. וכך, בכל אלפי שנות ההיסטוריה שלהם, העניקו היהודים שפע ל-70 ארצות – ולא הפיגו בכך ולו משהו מן הקנאה-שנאה כלפיהם. ולמרות כל הניסיון העצום הזה, ששום עם לא צבר כמוהו – לא למדנו כלום!

הסתפקי נא, משפחה יקרה, במעשה הטוב שעשית, תני לו שידבר בעד עצמו בזה ובבא –  ולמען השם, רק   אל תעשו ממנו פוליטיקה!