גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 290ראשיהפצה

מעדיפים את תל אביב - בגליון השבוע

הסכם שמתרקם בין זכייניות ערוץ 2 לנציגי היוצרים , עלול לגרום לצמצום דרסטי של 'התוכניות המועדפות' – שנועדו לייצג את הפריפריה, המיעוטים והמיגזר הדתי.
01/05/08, 14:11
חני לוז

בתרועת חצוצרות יצאו לדרך, לפני כשלוש שנים, המכרזים החדשים לשידורי הערוץ השני של הטלוויזיה המסחרית הישראלית. הטלוויזיה הציבורית-מסחרית, יש לדייק ולומר. מאי נפקא מינה? המחוקק הישראלי אומנם מאפשר לקיים שידורי טלוויזיה מסחרית בישראל, רוויים בפרסומות ובאינטרסים של כוחות השוק הכלכלי, אך זאת תוך כדי קיום מערכת פיקוח ציבורית שאמורה לדאוג לכך שהשידורים ימלאו גם את המחויבויות הציבוריות, ולא רק את כיסיהם של המשַדרים.

הזיכיונות שקיבלו החברות המשדרות, 'רשת' ו'קשת', כוללות מחויבות ציבורית ליצור תוכניות איכותיות, מה שמכונה "סוגה עלית". אולם מעבר לכך, הרשות השנייה העמידה במרכז המכרז נושא נוסף שזכה לכינוי העמום "תוכניות מועדפות"; אלו אמורות לספק מעין "העדפה מתקנת" לתוכניות מסוימות המטיבות עם הציבור, ולאו דווקא עתירות רייטינג, כמו תוכניות בענייני תרבות, מורשת, יהדות או תוכניות הנותנות ייצוג למגזרים ולתרבויות שאינם זוכים לזמן האוויר העיקרי, קרי – התרבות החוץ תל-אביביות. תחת כותרת זו, ניתן למצוא את המגזרים הסובלים מחשך תקשורתי כמו נכים, עולים, עיירות הפיתוח והפריפריה, הדרוזים והצ'רקסים, הערבים, וכן – גם המגזר הדתי על גווניו.

מוטי שקלאר, מי שהיה המנכ"ל בתקופה זו, טבע בהצהרותיו את המחויבות של הרשות השנייה לרב-תרבותיות, לגיוון חברתי ולשינוי המצב  בו 70% מהדמויות על המסך הם אשכנזים-צברים-חילונים-צעירים. מי שהשתתפו במכרז דאגו לנפח את אחוז הכספים שהם מתחייבים להשקיע בתוכניות רב-תרבותיות כאלו, כיוון שהן ידעו שהניקוד על סעיף זה הוא קריטי לזכייה. הרשות השנייה דרשה מינימום של 15% השקעה ב"תוכניות מועדפות". החברות הזוכות, על-פי הפרסומים, הצהירו על השקעה של מעל 60% בתוכניות אלו.

מי אמר איכות?

הגופים המשדרים, 'רשת' ו'קשת', הם חברות מסחריות לכל דבר. מטרת החברות הללו היא מִקסום מספר הצופים (רייטינג), כדי למקסם את הכנסותיהן מפרסומות. מאחורי חברות אלו עומדים בעלי הון מראשי הפירמידה הכלכלית של ישראל. מולם עומדת הרשות השנייה, הגוף המפקח על-פי החוק על השידורים (הרגלוטור). בשנים האחרונות נשמע גם קולם הרם של גופים אחרים: ארגונים מקצועיים המייצגים את היוצרים בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע כמו המפיקים, הבמאים, השחקנים, הצלמים, עובדי התאורה ואחרים. יש לציין כי גופים אלו מנהלים מאבק מתמשך ומתמיד מול הזכיינים, כמו גם נגד הרשות השנייה, רשות השידור ומשרדי הממשלה השונים האחראים על התקציבים והאמורים לאפשר ליצור קולנוע ותוכניות טלוויזיה בישראל. המאבק שלהם אינו רק על מטה לחמם, אלא גם על האיכות של המוצר הטלוויזיוני שביכולתם לייצר בתקציבים המגיעים ממקורות אלו.

אין מי שיתנגד להיגד ששידורי איכות וסוגה עילית חשובים לכולם. למרות שבמהותה, שאלת איכות השידורים היא גם ערכית: תוכנית איכותית, על-פי קריטריונים תל-אביביים, אינה בהכרח איכותית עבור הורים שילדיהם לומדים בישיבות ובאולפנות. ומן הסתם, קוראי 'בשבע' ו'הארץ' חלוקים ביניהם מהי תוכנית "טובה" או "נאותה". עם זאת, הפקה ברמה טובה חשובה לכולם.

מי נגד מי?

איגודי היוצרים הקימו מטה מאבק כדי ללחוץ על הרשות השנייה לאכוף את המחויבויות של הזכיינים להשקעה בהפקת תוכניות מקור ישראליות. על-פי בדיקתם, בשנת 2006, השנה הראשונה לזיכיון החדש, הזכיינים בערוץ 2 היו אמורים להשקיע כ-250 מיליון ש"ח יותר ממה שהשקיעו. טענתם היא שהזכיינים הצהירו על מחויבות להשקעה בתוכניות מקור ישראליות ושעל-פי התחייבויותיהם אלו, הם זכו במכרז, אולם הם אינם עומדים בהתחייבויותיהם. ארגוני היוצרים דרשו מהרשות השנייה לממש את הסנקציות העומדות לרשותה: חליטת כספי ערבויות של הזכיינים או אפילו לבטל את הזיכיון. 

ארגוני היוצרים אף פנו לבג"ץ ביולי 2007, בדרישה לאכוף על זכייני ערוץ 2 את מחויבויותיהם ולבטל את הזיכיון של ערוץ 10, שגם זכיינהּ אינו עומד בדרישות המכרז, לטענתם. היוצרים אף פרצו לישיבה של מועצת הרשות השנייה בדרישה להשמיע את קולם. לדבריהם, הם לא זכו לשיתוף פעולה עם הרשות.

טענות הארגונים נגד הרשות חמורות, ומתבטאות גם בעתירה שהוגשה לבג"ץ: "הרשות השנייה לא נקטה בכל צעד שהוא כנגד מי מהזכיינים בגין הפרת התחייבויותיהם כאמור לעיל... הרשות השנייה התירה לזכיינים להעלות לוחות שידורים על אף שהיה ברור וידוע לה שאין בלוחות השידורים כדי לעמוד בדרישות החוק והמכרז... הרשות השנייה מאפשרת דחייה, מסמוס, הפרה של התחייבויות, ואינה מקיימת פיקוח אפקטיבי...".

עוד טוענים יוצרים, כמו למשל משה אלפי, מפיק ובמאי, כי הרשות אינה מנצלת את יכולתה לקחת 2% מזמן המסך ולשדר 'רצועת איכות' בערוץ 2 ו-10. אלפי הפנה מכתב זועם וכואב על כך שסרטו הדוקומנטרי ששודר בעשרות פסטיבלים בעולם, 'נאף – ילד רחוב', שודר בערוץ 10 בשעה מאוחרת מאוד, תוך קטיעתו חמש פעמים ושידור 17 דקות פרסומות באמצעו.
הרשות השנייה, בתגובה, אומרת כי היא אכן נקטה בכמה צעדים נגד הזכייניות והיא קנסה את הזכיינים על-ידי חליטת כספי ערבויות. עוד אומרת הרשות כי החוק קובע שאפשר לקחת עד 2% מזמן השידור ל'רצועת האיכות', ואת זאת היא עושה.

הזכיינים, לעומת היוצרים והרשות השנייה, טוענים שהם עומדים בהתחייבויותיהם והגישו דו"ח מפורט על כך. הם זעמו על הקנס שהרשות השיתה עליהם, והגישו גם הם תביעה נגד הרשות השנייה, בדרישה לבטל את הקנסות שהוטלו עליהם.
כשבועיים לפני פסח ביקשה הרשות השנייה לדחות את הדיון בעתירה נגדה כדי לנסות לפתור את הבעיות מחוץ לכותלי בית-המשפט. אז נודע, בצעד שאולי הפתיע כמה מהשחקנים בזירה, שנוצר כבר הסכם בין הזכיינים והיוצרים, ללא השתתפות הרשות השנייה. אנשי הרשות השנייה זומנו לישיבה עם הזכיינים והיוצרים, וקיבלו עדכון על עקרונות ההסכם, ללא פרטיו.

מי מתכחש להסכמים?

אם השקט התעשייתי אכן יוכל להיות מובטח, מה הבעיה? כתבה ב'הארץ' מה-14.4.2008 חשפה בפני הציבור כמה פרטים מאותו הסכם שהוא עדיין חשאי. עקרונות ההסכם מושתתים על ההבנה שההתחייבות של הזכיינים לא היתה ריאלית. הזכיינים מוכנים להשקיע יותר ממה שהם התחייבו בתוכניות איכות (סוגה עלית), בעיקר דרמה ותוכניות תעודה, תוך צמצום ההגדרות של 'תוכניות איכות', כך שלא ייכללו בה תוכניות שאינן ראויות להגדרה זו, לפי דעתם של היוצרים.

על-פי ההסכם, יושקעו מעל חצי מיליון ש"ח בכל שעה של דרמה בטלוויזיה, וכ-385 אלף ש"ח בכל שעת סרטי תעודה. נושא עקרוני נוסף בו הלכו הזכיינים לקראת היוצרים הוא התחייבותם להוציא 80% מההפקות למפיקים חיצונים, והגבלת השתתפותם בהפקות אלו עד לתקרה של 15%, מה שיאפשר למפיקים ולבמאים חיצוניים רבים יותר ליהנות מהקופה. אולם למרות ההסכמות וההבנות החיוביות, יש מי שקראו את המשך הכתבה ונזעקו מפסקה זו, האומרת כך:

"פרט לביטול חובות התוכן, מזכר ההבנות בין הזכייניות ליוצרים מפרט שורת הטבות נוספות לראשונות. בין השאר, מבקש המזכר לבטל את קיומן של "התוכניות המועדפות" – תוכניות בנושאים כגון מורשת ותרבות יהודית, שיח ציבורי ופריפריה, שהזכיינות מחויבות לשדר משום שהרשות השנייה מייחסת להן חשיבות ציבורית".

כאן, מסבירים לי גורמים בכירים בתקשורת, טמון מוקש. מדובר בכבשת הרש, בהעדפה המתקנת עליה עמלו יוצרי המכרזים. פה טמון מעשה שלא ייעשה – ביטול מחויבויות של זכיינים שעל-פיהן הם זכו במכרז.

בעקבות פסקה זו, נשלח מכתב חריף מטעם שמונה ארגונים, ביניהם עמותת 'ידיד' ו'קרן אביחי', אל מנכ"ל הרשות השנייה, מנשה סמירה, ובו דרישה חד-משמעית מהרשות שלא לקבל הסכם כזה שיצמצם את חובות הזכיינים כלפי הפריפריה, תוכניות תרבות ותרבות יהודית ותוכניות שיח ציבורי.

רן מלמד, מנכ"ל עמותת 'ידיד': "אלו תוכניות שמביאות את התרבות לכלל המדינה ומכלל המדינה. אין ייצוג מספיק על המסך לערבים, לחרדים, לדתיים, למזרחים, לאזורי הפריפריה. מעבר לזה, זה חוק. אי אפשר לשנות זיכיון. הרשות השנייה לא יכולה לקבל הסכם כזה. עמותת ידיד מטפלת בכ-30 אלף איש, רבים מהם אנשים שלא יכולים לעמוד בחובותיהם הכספיים. אנחנו אומרים להם שמי שמתחייב על רכישה – צריך לשלם. אפשר לעזור לו לעמוד בהתחייבות, אך לא לבטל התחייבות. הזכייניות עושות היום תרגילים וניסיונות להתחמק מהמחויבויות שלהם, ולזאת לא נסכים".

"ליוצרים יש כוח, כי הם מפיקים את התכנים המשודרים. לזכיינים יש כוח, כי הם בעלי ההון. למי אין כוח? לאדם משדרות, לאתיופים, למתנחלים, לדתיים. מי סופר אותם?", אומר גורם תקשורתי אחר החפץ בעילום שמו.

נפתלי גליקסברג, במאי ויו"ר הנהלת פורום היוצרים הדוקומנטריים, העומד בראש מטה המאבק והנמנה עם מנסחי ההסכם בין היוצרים לזכיינים, מרוצה מההסכם ולא רואה בעייתיות בצמצום המחויבות ל"מועדפות": "אין ספק שצריך לעשות תוכניות שעוסקות בתרבות יהודית. זו השקעה מינורית, מבחינת הזכיינים. המסה הגדולה היא השקעה (גדולה יותר) ביצירה דוקומנטרית ובדרמה. המחויבויות של הזכיינים לתרבות ולדת היהודית הן מינוריות. היצירה הדוקומנטרית חושפת את הדתיים ושאר הפריפריה". לדבריו, לרשות השנייה משתלם לקבל את ההסכם, כיוון שהוא כולל בתוכו הגדרות ברורות יותר של מה ייחשב כדרמה או כסרט תעודה ויעזור לפשט את הליכי הפיקוח. הרשות תוכל להגביר את האכיפה בגלל פישוט התהליך, והיא תגיש דו"חות פעמיים עד ארבע פעמים בשנה לזכייניות על עמידתן במחויבויותיהן, במקום המצב כיום, בו דנים בשידורים של שנת 2006.

האם תבטלו את הפניה לבית המשפט?

"עיכבנו אותה. הדיון נדחה בחודשיים. נראה לאן מגיעים".

מי יאמר מה מועדף?

אורי אורבך, הממונה בשידורי 'רשת' על הגיוון והרב-תרבותיות, לא מפחד מהכוונה לשנות את המחויבות ל"מועדפות". לדבריו, יש דברים שהרבה יותר בעיתיים על המסך, ולא מפחיד אותו העניין ההגדרתי של מה ייקרא "מועדף": "תלוי מה התמורה ומה ה'במקום'. אין קדושה בהגדרה הזו. אם בתמורה יש יותר רב-תרבותיות וגיוון על המסך, גם אם ההגדרה היא לא 'מועדפת', זה בסדר. ההגדרה 'מועדפות' – יש לה משמעות, אך אם יש תמורתה משהו אחר, אני לא נופל מהכסא. תמורה מבחינה ערכית היא מספקת, אם היא שומרת על גיוון חברתי ועל הערכים והאינטרסים הציבוריים".
מקבילו ב'קשת', אודי ליאון, סרב להתראיין לכתבה.

ד"ר דוד אלכסנדר, יושב ראש ועדת הטלוויזיה ברשות השנייה, מרוצה מההסכם והמתווה באופן עקרוני: "נכחתי בפגישה קצרה אחת, בה הציגו בפנינו מתווה של שישה-שבעה עקרונות. במהותם הם נראים לי בסדר. העובדה שהיוצרים והזכיינים הגיעו להסכם היא נקודה ראויה לציון", אומר אלכסנדר.

עם זאת, גם הוא לא מוכן לפגוע ב"מועדפות", ואומר שהנושא הזה כלל לא עלה באותה פגישה: "הם לא הציגו את הוויתור על 'תוכניות מועדפות' באותה פגישה. הסכמה הדדית ביניהם לא יכולה להביא להחלטה שהתחומים מורשת, תרבות, דת ופריפריה – תוכניות הכלולות בזיכיון, וזה על-פי חוק – יבוטלו על-ידיהם. זה לא בר-יישום. זה לא הועלה בפניי. את העקרונות שמענו, וזה לא עלה. אני לא מכיר מישהו ברשות השנייה שייתן את ידו לכך. אחרי שהרשות תלמד את החומרים ותניח אותם, לגורמיהם, לפנינו, אנחנו לא מתחייבים לומר 'כזה ראה וקדש', ובוודאי לא לסעיף כזה".

מה בהמשך? הרשות השנייה מסרה ל'בשבע' כי בימים אלו מתקיימות פגישות בעניין ההסכם. "כשהרשות תסיים את בדיקתה, נודיע דבר". ועדת הטלוויזיה תקיים ישיבה ותדון בפרטי ההסכם. בעניין ה"מועדפות" נמסר: "לא נוכל להתייחס לנושא המועדפות (או לכל נושא אחר בסוגיה), כי טרם סיימנו את הבדיקה".

בכל מקרה, מדובר במהלך לא פשוט שגם אם יתקבל, הוא ידרוש שינוי בחוק הכולל התערבות של ועדת הכלכלה בכנסת. צפוי כי ארגונים ואנשי ציבור נוספים יצטרפו לקריאה שלא לפגוע במחויבות הרשות השנייה לאוכלוסיות המוחלשות תקשורתית. האם הציבור הדתי, כחלק מאוכלוסיה זו, יעמוד מהצד? ימים יגידו. בינתיים, נעבור לפרסומות.