גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 290ראשיהפצה

קדיש אחרי חמישים שנה - סיפור לשבת

01/05/08, 14:11
עודד מזרחי

יגאל, המתגורר באחד מיישובי חבל בנימין, עבד בחברה בינלאומית שמרכזה בארצות הברית. עבודתו היתה כרוכה בנסיעות רבות בארץ ומחוצה לה.


האירוע תוכנן להתקיים בעיירה סנטה-פה בניו-מכסיקו, החל מיום שלישי בערב ועד יום שישי בצהריים. יגאל הבין שייאלץ לשבות שם בעל כורחו והצטער על כך, אבל התנחם בדברי הבעל שם טוב, שלכל נסיעה של יהודי יש מטרה, שלא תמיד הוא מודע לה. לפני נסיעתו איתר באינטרנט את מספרו של שליח חב"ד בסנטה-פה, הרב לברטוב, שהיה חדש למדי במקום. הרב הציע שכאשר יגיע לעיירה, ייצור עמו קשר
בקיץ 1999 הוזמן לארצות הברית, לכינוס של הצוות המסחרי הגלובלי שבו הוא חבר. האירוע תוכנן להתקיים בעיירה סנטה-פה בניו-מכסיקו, החל מיום שלישי בערב ועד יום שישי בצהריים. יגאל הבין שייאלץ לשבות שם בעל כורחו והצטער על כך, אבל התנחם בדברי הבעל שם טוב, שלכל נסיעה של יהודי יש מטרה, שלא תמיד הוא מודע לה.

לפני נסיעתו איתר באינטרנט את מספרו של שליח חב"ד בסנטה-פה, הרב לברטוב, שהיה חדש למדי במקום. הרב הציע שכאשר יגיע לעיירה, ייצור עמו קשר.

יגאל נחת בשדה התעופה קנדי בניו-יורק, ומיד לאחר שפקד את ציוניהם של אדמורי חב"ד והתפלל שחרית, המשיך בטיסה לפניקס במדינת אריזונה, לכמה פגישות עבודה. למחרת טס לאלבקרקי בניו-מכסיקו, ולבסוף הגיע במכונית שכורה לסנטה-פה.

סנטה-פה, הסמוכה לאתר הניסויים המרכזי של צבא ארצות הברית, התגלתה לו כעיירה ציורית ושקטה, קרובה לנהר הריו גרנדה, שם אפשר לטייל ולנוח וגם לעשות רפטינג במים סוערים. רבים מתושבי העיירה הם פנסיונרים שבערוב ימיהם עזבו את העיר הגדולה למען השלווה הכפרית.

לאחר שהגיע, שוחח טלפונית עם הרב לברטוב, שהזמין אותו לסעודת ליל שבת, הדריך אותו כיצד להגיע אליו, והסביר כיצד להימנע מטלטול חפצים בשבת. עוד הוסיף ששניהם יתפללו בביתו, מפני שאין להם מניין.

ביום שישי בצהרים נפרד יגאל מעמיתיו, ועזב את בית המלון שלו, מפני שדלתות הכניסה למלון היו אוטומטיות ולא אפשרו לו להישאר בשבת. הוא עבר למוטל קטן, שהיה במרחק הליכה מביתו של שליח חב"ד.

לבוש בבגדי שבת, פסע יגאל בשדרה הארוכה, עד שהגיע לביתו של הרב לברטוב. הוא התפלל בצוותא עם השליח וזכה לאירוח נעים, לארוחת שבת וגם לשיעור בחסידות. לפני שנפרדו, אמר הרב: "לצערי, מרבית היהודים הולכים ל'טמפל' של הרפורמים, ואילו אנחנו מתפללים בשבת בבוקר בבית פרטי, מעין בית-כנסת. יש שם שלט קטן על השער, ורשום עליו 'פרדס ישראל'. אין מניין, ולכן אי אפשר להוציא ספר תורה. המעטים שמגיעים קוראים בחומש. בכל זאת, יהיה נחמד ומעניין. תשתדל לבוא!".

בשבת בבוקר שם יגאל את פעמיו לעבר הבית בו נמצא בית-הכנסת. לאחר עשרים דקות הגיע למקום. הוא מצא לפניו בית אמריקאי טיפוסי, עם חנייה צמודה ושער ברזל נמוך הפתוח במקצת ועליו שלט קטן וזהוב: 'פרדס ישראל'. את פניו קידמה עזרת נשים מאולתרת, חדר תפילה קטן וארון קודש פשוט. למקום הגיעו, פרט לרב לברטוב ובנו הקטן, כמה תושבים מקומיים, ביניהם פיזיקאי צעיר העובד באתר הניסויים של הצבא, אמן תימהוני ואדם כבן שישים שנראה כאיש עסקים אמיד. אף אחד, חוץ מהרב ומיגאל, לא נראה שומר תורה ומצוות. יגאל השלים מניין, להפתעת כולם ולשמחתם. התפילה החלה, ובמהלכה הוציאו את ספר התורה מהארון. לפתע ניגש איש העסקים המבוגר מניו-יורק לרב לברטוב, ואמר בקול נרגש:

"רבי, כבר חמישים שנה לא ביקרתי בבית-כנסת... חמישים שנה לא התפללתי לאלוקים... אתה מבין, ההורים שלי נרצחו בשואה... כעסתי על הקדוש ברוך הוא, ולא יכולתי לסלוח לו... אף פעם לא אמרתי עליהם קדיש. והנה אני ואשתי עברנו לכאן השבוע מניו-יורק, ובאנו היום לבית-הכנסת. יש כאן מניין, ואני רוצה לומר קדיש...".

המתפללים השתתקו, והנשים בעזרה קמו לראות מה מתרחש. הרב הוציא מכיס מעילו דף קטן, שעליו רשומות מילות הקדיש באנגלית, והושיט אותו לאיש הנרגש.

המבוגר התקשה לפצות את פיו, והחל לומר בהיסוס את המילים, ספק מביט בדף ספק נזכר בקדיש ששמע בימי ילדותו:
"יסגודל ויסקודש שמיי רבו..."

הנוכחים ענו "אמן".

קולו המייבב נשנק ונקטע. הוא החזיר לרב לברטוב את הדף, ובכה: "אני לא מסוגל יותר..."

הרב הדף בחזרה את ידו המושטת, ותבע: "תגיד את זה!... תמשיך הלאה! תמשיך..."

האיש נכנע, והמשיך לייבב את קדיש היתום בקולו הנשבר לרסיסים. המתפללים הנדהמים המשיכו לענות "אמן" עד תום.
כאשר התרווח יגאל במושב המטוס בדרך חזרה לישראל, חש כי הקדוש ברוך הוא שלח אותו לקצה העולם רק  כדי שייאמר אותו קדיש, שלא ישכח עד יומו האחרון.