גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 290ראשיהפצה

שאלת השבוע - דעות

01/05/08, 14:11
אנשים שהמערכת בחרה

שאלת השבוע: האם אירועים חגיגיים כמו 60 שנה למדינה מצדיקים הענקת חנינה ושחרור מוקדם של אסירים?

מחבלים כן ויהודים לא?/ אריה שומר, לשעבר ראש לשכת נשיא המדינה

התשובה היא כן. הענקת חנינה ושחרור מוקדם של אסירים בשל כל מיני אירועים מיוחדים כבר נעשו בעבר, ואין מדובר בהמצאה של ממשלה זו או אחרת, אלא כל ממשלות ישראל נהגו כן. בשנות ה-50 למדינה עזר ויצמן היה נשיא המדינה, וכבר אז דיברו על הנושא בכל מיני מקומות – בממשלה, בוועדת שרים לענייני טקסטים וסמלים – והוחלט לשחרר ולהעניק חנינות.

אירוע כמו 60 שנה למדינה, שזה אירוע רשמי שנקבע בחוק בתור אירוע שיש לחגוג אותו, בהחלט מתאים מאוד כדי להעניק חנינות לאנשים, כמובן בתנאי שבודקים כל אחד לגופו של עניין. צריכה להיות רשימה מסודרת לחון יהודים וישראלים הנמצאים בכלא. אני בעד החנינה, כי ידוע שישראל הם רחמנים בני  רחמנים, ואנו מוכנים תמורת חייל אחד לתת לערבים 350 מחבלים עם דם על הידיים. זאת ועוד, נשיא המדינה פרס קצב את עונשם שני הרוצחים של דני כץ, והם עומדים לצאת לחופשה. עוד יש לציין שגם בהיסטוריה, לא רק של העם היהודי, מדינות משחררות אסירים.

אשר לערבים ישראלים – גם לגביהם צריך לבדוק לגופו של עניין את מי בדיוק לשחרר. מחלקת החנינות של הנשיא ושל שר המשפטים עובדת עם השב"כ, צה"ל והפרקליט הצבאי הראשי, והם דנים לגופו של עניין את מי לשחרר ואת מי לא. אשר לערבים – אני נגד חנינה.

בשולי הדברים, אני מוכרח לתמוה למה לא מנסים לשחרר את פולארד. הרי אנו בקשרים טובים עם ארה"ב. אני קורא לממשלה ולכנסת לפעול בעניין.

חוכא ואיטלולא משלטון החוק/ משה נגבי, פרשן משפטי, "קול ישראל"

ביום העצמאות ראוי להעלות על הנס את נקודות החן שבקלסתרנו הממלכתי. חנינה לעבריינים "לכבוד" שנת השישים, דווקא תבליט נקודת תורפה מבישה ומסוכנת בקלסתר הזה – יכולתם של גורמים פוליטיים לקעקע את שלטון החוק ואת השוויון בפני החוק.

במדינת מתוקנת שתהיה "אור לגויים", כמו ששאפו האבות המייסדים לכונן כאן בתש"ח, עונשם של עבריינים אמור להיקבע לא על ידי פוליטיקאים אלא על ידי גורם מקצועי בלתי תלוי. למרבה הצער, אצלנו נהנה צמד פוליטיקאים – הנשיא ושר המשפטים – מהכוח השרירותי לבטל עונשים שגזר בית המשפט גם על הניקלים שבפושעים. הם אינם חייבים לנמק את החנינה, וכמו שנוכחנו לאחרונה בפרשת רוצחי הילד דני כץ, היא גם חסינה מפני בג"ץ, אלא אם כן מוכיחים שהסתמכה על נתונים כוזבים. גם רוב מקרי בכנסת יכול להעניק  חנינה באמצעות חוק מיוחד, ובגלל שהופרה ההבטחה בהכרזת העצמאות לכונן כאן חוקה, לבג"ץ אין סמכות לבטל חוק כזה.

שימוש בחנינה עשוי להיות מוצדק, אם בכלל,  רק אם מאז שנגזר הדין בבית המשפט חל שינוי הנוגע לעבריין או לפשע שביצע, אשר השופט שדן בשעתו בתיק לא יכול היה לצפותו מראש. גם אז רצוי שההקלה בעונש לא תיעשה על ידי פוליטיקאים, אלא בהליך שיפוטי – משפט חוזר או דיון בוועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר.

אם פוליטיקאים משחררים פושעים מן הכלא בטרם ריצו את עונשם, הם עושים חוכא ואיטלולא מהחלטת בית המשפט. כמו שהתריע בשעתו נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, "השפיטה הופכת כך לחסרת תועלת ואף נלעגת; אינני מאמין כי ניתן לקיים את שלטון החוק אם המערכת השיפוטית מאבדת ממעמדה ומסופיותה".

הנזק בחנינה חמור במיוחד אם היא מוענקת לרוצחים, משום שאז נרמס גם ערך הקדושה של חיי אדם, הדורש שמי שנטל חיי זולתו בזדון לא יראה עוד את אור השמש. הנזק מתעצם, אם החנינה מוענקת למי שפשעו ממניע לאומני או אדיאולוגי, משום שיש בכך עידוד מסוכן לפשיעה כזאת המקעקעת את אושיות החברה והמדינה. זהו אבסורד לציין את חגה של המדינה בשילוחם לחופשי של מי שכפרו ומרדו בסמכות מוסדותיה המוסמכים  ופעלו באלימות נגד ערכיה ושליחיה.

לשיקולים הערכיים נוסף גם שיקול מעשי חשוב: ניסיון החנינות הסיטוניות שניתנו לרגל הקמת המדינה בתש"ח, ולכבוד הניצחון במלחמת ששת הימים בתשכ"ז, הראה שרבים מהניחונים ניצל אותן לפשיעה חוזרת. כלקח ישיר מניסיון זה נפסלו יוזמות לחנינה כללית בשנת השלושים ובשנת החמישים למדינה. יש לקוות שהלקח הזה יופק גם הפעם.  

שאלת השבוע: האם אירועים חגיגיים כמו 60 שנה למדינה מצדיקים הענקת חנינה ושחרור מוקדם של אסירים?

הקלה צנועה בעונש/ פרופ' לסלי סבה, המכון לקרימינולוגיה, האוניברסיטה העברית

השפה העברית אינה מבחינה ברורות בין שני סוגים של חנינה ככללית.

סוג אחד של חנינה מבטא את רצון המדינה להעניק חסד לעבריינים בתור מחווה לשמחה הלאומית. חנינה מסוג זה דומה לחנינה שניתנת בימים רגילים על-ידי נשיא המדינה, אך ביד רחבה יותר.

הסוג השני של חנינה כללית, המכוּנה אמנסטיה בלעז, בא לסמן התייחסות חדשה לעבריינים מסוימים בשל השינוי שבמצב המדיני, הפוליטי, החברתי או הכלכלי, כמו שקורה בעת כריתת הסכם שלום עם אויב.

הרצון לעשות מחווה לציון שישים שנות עצמאות למדינה נופל ברורות בקטגוריה הראשונה של חנינה. אין במקרה זה סיבה מיוחדת להעדיף קבוצה אחת של עבריינים על פני זולתה. סלקציה על בסיס אישי, כמו שנעשה בעבר בחגיגות השלושים של המדינה, היא אפשרית, אך יש דרך לחזור על אותם השיקולים שבית-המשפט התייחס אליהם בעת קביעת העונש מלכתחילה.

מודל רצוי יותר הוא השחרור המנהלי שנעשה על-פי החוק הקיים בשל צפיפות יתר בבתי-הכלא. ניתן היה לשחרר אסירים המצויים לקראת סיום עונשם, וכן לקצוב את תקופת המאסר של שאר האסירים. למשל, חודש על כל שנה שנותרה. אין בהצעה הנ"ל כדי לפגוע מהותית בשלום הציבור, ואף לא בקנה מידה של הצדק, שכן בניגוד לדעה הרווחת בציבור, היום מדיניות הענישה בארץ היא בין המחמירות ביחס למדינות מערביות "מתורבתות".

למחווה מסוג זה שורשים במסורת היהודית, ועל כך עמד בזמנו חיים גבריהו, תומך נלהב של החנינות. השמחה תהיה גדולה בעיקר בקרב משפחות האסירים המשתחררים באופן מיידי. ולבסוף, בשל תכולתה הרחבה של החנינה על כלל האסירים, ובהתחשב בממדים הצנועים של ההקלה בעונשם – לא תהיה בכך פגיעה מהותית בקורבנותיהם.

שאלת השבוע: האם אירועים חגיגיים כמו 60 שנה למדינה מצדיקים הענקת חנינה ושחרור מוקדם של אסירים?

לשחרר בלי קשר לחגיגות/ שמואל מידד (זנגי), יו"ר עמותת 'חננו'

קודם צריך לשאול: האם בכלל מאסר הוא עונש מתאים ליהודים, והאם הוא תואם לחוקים שלנו?

פוסקים רבים התייחסו לשאלה זו והתשובות מגוונות, אבל איש לא יכחיש: מדינת ישראל אינה רואה את עצמה מחויבת לחוקים של אלוקי ישראל. בשל כך, כל אחד מאתנו, וכולנו כציבור, משלמים על כך מחיר כבד של הפקרה והפקרות.

אבל אני מניח שנשאלתי כאן בקשר לעיסוקה של 'חננו' בשחרור האסירים היהודים הלאומיים, ואביא כאן את סיפורו של אחד מהם: דני היה חייל בשירות סדיר, תושב חיפה. אביו מהנדס בכיר וחבר מרכז במפלגת העבודה. הוא ראה בטלוויזיה את הלינץ' ברמאללה. הלב שלו לא יכול היה לשאת את המראות. הוא לקח נשק, ירד לעיר התחתית עם חבר, ירה בערבי, ופצע אותו קשה. בית-המשפט דן אותו ל- 14 שנה, מתוכן הוא מרצה כבר כשמונה שנים.

אפשר לשבת בסלון ולדון במעשיו של דני, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: את המניע. את התכונה היקרה של לב יהודי כואב.

מדינת ישראל אדישה לגורל אזרחיה, מסכנת אותם בשחרור אלפי מחבלים רוצחים, ולעומת זאת אטומה כלפי עשרים יהודים שלא יכלו לשתוק על דם יהודי שנשפך ועל חילול השם שנמשך. לא בכדי הורים שכולים רבים תומכים ומסייעים למאמץ לשחרור האסירים היהודים.

לפני תשע שנים וחצי, הגשנו דרישה לנשיא עזר ויצמן לשחרורם של 14 אסירים יהודים. "בכל עניין אני חושב הפוך מכם ואתם הפוך ממני", הוא הדגים בכף ידו, "בדבר אחד אני מסכים: שחרר ערבים – שחרר יהודים", כלשונו. "גם בזה אני לא מסכים", עניתי, "אני אומר: שחרר רק יהודים ולא ערבים". והוא אכן שחרר את היהודים, ולמרבה האירוניה ההסכם בקשר לערבים לא יצא לפועל.

אם כך, התשובה שלי לשאלה היא – לא. אין לשחרר אסירים כאלה בקשר ליום ההולדת של מדינת ישראל. יש לשחרר אותם בלי קשר לחגיגות.