בשבע 291:מתוך העם

פנחס ולרשטיין , ו' באייר תשס"ח

בחול המועד פסח אני אוהב לטייל ברחובות מאה שערים, כדי לחוות את קדושת החג ובין היתר אני אוהב לקרוא את המודבק על קירות האבן, 'הפאשקעווילים' המפורסמים. השנה הבחנתי במודעות היוצאות נגד שישים שנות המדינה הציונית. בין היתר נכתב באחד הפשקעווילים כי "שישים שנה וכת המזרחי הארור מסית ומדיח את ישראל לשמד ומינות וכפירה, לאתחלתא דגעולה האוילית והמרושעת... ".

ואז הכתה בי ההכרה, ולתדהמתי הבנתי כי בערב יום העצמאות השישים לתקומת עם ישראל חבורה זו, של נטורי קרתא, מקבלת חיזוק לא מבוטל גם מקבוצה בתוכנו שעד השנים האחרונות ראו במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו" אולם לאחר עקירת הישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון הם כבר לא יניפו את דגל המדינה ולא יאמרו הלל לקב"ה על הניסים שעשה לנו בדור הזה. בעוד שלזכות אנשי נטורי קרתא יאמר שהם מעולם לא ראו בהקמת מדינה יהודית נס
של שיבת ציון ותקומת מדינה יהודית המחייב הודאה לה', אלו מתוכנו שבשנים עברו, למרות שנאלצו לבלוע הרבה "צפרדעים" איומות ונוראות משלטונות המדינה כגון חילול שבת בפרהסיה, התרחקות מערכים, פריצות ברחובות וכו', הבינו את גודל התהליך שאנו נמצאים בתוכו ואמרו הלל לה' בהתלהבות - כיום לאחר עקירת הישובים  החליטו שמה  שהקב"ה נתן לא מצדיק להודות לו, וזה חמור לענ"ד עשרת מונים מתפיסתם של נטורי קרתא.

איש לא שאל אותנו לאיזה דור להיוולד. אנו מחויבים לקחת חלק במאבק על אופייה וצביונה של המדינה, ומוטלת עלינו האחריות להיאבק – מתוך העם - על אופייה של המדינה. אם  נתייחס למאמרו של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי הרי גודל הסיוע שנקבל מה' הוא בחינת "אם מעט, מעט, ואם הרבה, הרבה".  גודל הסיוע שנקבל מותנה בנכונות ובמאמץ שנשקיע. נמצאים אנו בזמן של אתחלתא דגאולה, ואל לנו להחמיץ את השעה הגדולה הזו.

כאשר משה רבנו בוחר בעם ישראל ואומר לקב"ה שאינו מוכן להתנתק מהעם למרות מצבם הירוד באותה תקופה ואומר "מחני נא מספרך אשר כתבת" זה מחייב אותנו להבין לדורי דורות שאין ואסור להתנתק מהעם בשום תנאי.

מחובתנו להיאבק על דרכנו בקביעת אופייה של המדינה – גם אם נאלץ לשלם על כך מחיר אישי. אך מי שאינו מכיר בריבונות מדינת ישראל  חוצה את הקווים שובר את האומה מתבדל מתוכה והוא בבחינת אלו ששרפו את אסמי התבואה במצור על ירושלים.

התנהלות השלטונות בעימותים עם נוער ארץ ישראל, הבריא בחושיו בנפשו ובנשמתו, מתבצעת ברשעות ובטמטום, עוצרים נערות ונערים על כל דבר שטות וממילא גוררים עימותים מיותרים שאין להם כל הצדקה. אך מנגד התגובות העקרוניות מצד הצעירים של אי קבלת סמכות השלטון  היהודי הריבוני מוציאה את המחנכים ואותנו אל מעבר לקווים האדומים ומהווים איום על עצמאות עם ישראל. 

לצערי, בהרכב ההנהגה הנוכחי, נראה כי נכונו לנו מאבקים קשים על אופייה של המדינה. בשלטון נמצאים כיום אנשים אשר מסוגלים ומעדיפים לראות את האינטרס האישי, הצר שלהם, לפני האינטרסים הרחבים של העם ושל האומה, ואנו נאלץ לצאת למאבקים ולשכנע את העם בצדקתנו ובצדקת הדרך. המאבקים בתוכנו, בתוך המחנה פנימה, מחלישים את יכולת העמידה כלפי הציבור הרחב. תמיד היו בתוכנו כאלה אשר למען הצורך לייחד, פרשו והחלישו אותנו במאבקים פוליטיים  - כדוגמת הפלת תנועת 'התחיה' , או במאבקים חוץ פרלמנטרים - ע"י הקמת תנועות קיקיוניות. קל הרבה יותר  לתקוע מקלות בגלגלים באופן שיטתי ולעכב כל התקדמות, מאשר לפעול ולעשות, לנסות, להתקדם, גם לטעות לפעמים, ובאופן כללי לקחת אחריות. על הצלחותינו מחד, ועל כישלונותינו מאידך.

ברור לי שסביב ההכרה במדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו אפשר לאחד את הרוב המוחלט  של הציבור, וליצור חיץ ברור בין מי שמסכים לכך ומקבל זאת, לבין של מי שחלוק באופן יסודי על ההגדרה הזו, ונמצא מצדו השני של הגבול, גבול יחסינו למדינת ישראל, למוסדותיה, למפעליה, וממילא גם לתקומת עם ישראל בארצו, ולתהליך הגאולי המתרחש, לפי תפיסת עולמי, כבר 60 שנה. 

את יום העצמאות השישים לתקומת מדינת ישראל הבא עלינו לטובה אחגוג בהתלהבות גדולה,"בחיל וברעדה" ואודה לה' על כל הטוב והניסים שזיכה אותנו בדור הזה, בבקשה שנתגבר, בסיעתא דשמיא, על כל המוקשים והמעכבים בדרך. 

הכותב הוא מנכ"ל מועצת יש"ע, וראש המועצה האזורית מטה בנימין לשעבר.