בשבע 291:'על דעת עצמי'

אבי סגל , ו' באייר תשס"ח

שתיקה מיוחדת לחג

נכון לזמן כתיבת המדור, קיים עדיין צו איסור פרסום על פרטי חקירתו באזהרה של ראש הממשלה. בינתיים ביטל אולמרט את ראיונות החג לתקשורת, בטענה כי הוא לא יוכל לענות לשאלות בנושא האסור לפרסום. זה הזמן לומר: תודה רבה לך, משטרת ישראל.

אבל שתיקת החג התקשורתית של אולמרט מעוררת גם תמיהה. הרי זאת לא הפעם הראשונה שהאיש נאלץ לשמור על עמימות, ובנושאים אחרים שימש לו המשפט "אי אפשר לדבר על זה" כנכס ולא כנטל. האיום האיראני? אנחנו מתייחסים לכך ברצינות, אבל אי אפשר לדבר על זה. המו"מ המדיני? בינתיים ויתרנו על רמת הגולן, אבל אי אפשר לדבר על זה.

השבויים והנעדרים? אנחנו עושים כל מאמץ להחזירם, אבל אי אפשר לדבר על זה. פולארד? אנחנו לא עושים כלום, אבל אי אפשר לדבר על זה.

רבים הם הנושאים החשובים שבהם צריך ראש הממשלה לשמור על שתיקה. ועדיין, מעולם לא שמענו על ראיונות חג שבוטלו, בדיוק כפי שלא שמענו על פוליטיקאי שנגמרו לו המילים. האם אולמרט חושש מהשאלות הקשות שיוותרו ללא מענה? ואולי הוא דווקא חושש מהתשובות שבכל זאת ייפלטו לו מהפה?

שאלה של אי-אמון

אז למי כדאי להאמין? למשטרת ישראל, עטורת ההצהרות המפוצצות על ראיות חותכות ותיקים בטוחים? או לראש הממשלה עטור הבתים, הפרקליטים והספינים? ואולי השאלה צריכה להיות מסובכת יותר: למי כדאי הכי פחות לא להאמין? דבר אחד ברור: עם מערכת פוליטית כזאת ועם משטרה כזאת, בסוף עוד ניאלץ להודות שמערכת המשפט היא הגורם השלטוני האמין וההגון ביותר.

אזעקת רמזור אדום

קצת חמץ שעבר עליו הפסח: בטיול המשפחתי שלנו בערבה, שאחת מחוויותיו נסקרה בהרחבה בגיליון הקודם, למדתי משהו חדש ובלתי צפוי: הממשלה לא מצליחה להגן על חייהם של תושבי הדרום. בכבישים, אני מתכוון. נדמה כי מרוב עיסוק בצבעים אדומים ובחדרי ביטחון, אנו נוטים לשכוח את הסכנה הגדולה בכבישים הבינעירוניים, בעיקר אלה הנעדרים אמצעי אכיפה מינימליים.

ניקח, למשל, את כביש הערבה – לא בדיוק מהמקומות הבטוחים ביותר לנהגים עצבניים עם דיסקים של 'סבא טוביה' באוטו. מדובר בכביש מתעתע, שבו קל לפתח מהירות, לעקוף משאיות ולפספס סיבוב מסוכן במאית השנייה. בחול המועד האחרון סיירנו בכביש הזה הלוך ושוב, שוב והלוך, ואפילו פעם אחת לא ראינו את משטרת התנועה בפעולה. ובניגוד למצלמות ולמצלמות-הדמה המפוזרות למכביר בכבישי מרכז הארץ, כמו כביש החוף והכביש הישן, אין בכביש הערבה סוג כזה של הרתעה לנהג, וסליחה אם התעלמתי בטעות מאיזו מכמונצ'יקית בדרך. על פנסי תאורה אין מה לדבר, ואת הנסיעה הלילית שלנו באותו כביש סיכמתי בברכת הגומל.

ומה שנכון לכביש הערבה המסוכן, בוודאי נכון לכבישים שקטים יותר, כמו כביש 31 החוצה את ערד. בכלל, נדמה כאילו משרד התחבורה העניק לכבישי הדרום מעמד של שטח אקס-טריטוריאלי. מצד אחד, אני מקווה שזאת פרשנות מוטעית שלי, וכי השר מופז מתייחס במלוא הרצינות לכבישי כל אזרחי ישראל. ומצד שני, ארגיש מאוד מטופש אם מחר אגלה בתיבת הדואר שלי דוח מהירות עם תמונה שצולמה בכביש הערבה.

חמסה עלינו

א. עוד כמה קלישאות ספורט התנפצו בימים האחרונים לרסיסים קטנטנים: מכבי תל-אביב יכולה לנצח בימי חול אבל לא בשבת, בפיינל פור כולם מגיעים כשווים, עודד קטש הוא בחור חכם ורגיש, ובמכבי אף פעם לא מתייחסים להפסד בסלחנות.

ב. החתונה הלא קתולית של השבוע היא זו שבין ארקדי גאידמק לשלושת פורשי מפלגת הגמלאים. אישית, אני לא מאמין שזוהי אהבת אמת. הפורשים בטח מחכים שגאידמק יגיע לגיל 120 ואז הם יירשו את כספו.  
 
ג. כמו המוני בית ישראל, גם אנחנו קיבלנו את דגל בנק הפועלים בחסות מדינת ישראל או משהו כזה. אלא שבניגוד לפרסומים על דגל לא תקני שחולק השנה, עם מגן דוד השוכב על הצד, הדגל שהגיע לביתנו היה דווקא תקני ונכון וישר. קצת מעליב, לא? האם הבנק שלח לנו שאריות מהשנה שעברה?

ד. עוד קצת חמץ שעבר עליו הפסח: השבוע ויתרתי על מספר ספרים שתפסו לנו יותר מדי מקום בבית. ומכיוון שלא היה לי כוח לרוץ לחנות של ספרים משומשים או לספרייה או לבית יתומים, השלכתי אותם לפח, בלי כל ייסורי מצפון. הוא שנאמר: במקום שזורקים ספרים לפח הזבל, חיים גם האנשים בזבל.

ה. מבזק די-וי-די: 'אדפטיישן' הוא סרט מתוחכם ומקורי, שבו מגלם השחקן ניקולאס קייג' תפקיד כפול – את דמותו של התסריטאי (האמיתי) של הסרט ואת דמותו הפיקטיבית של אחיו התאום, שגם הוא חתום כתסריטאי-שותף של 'אדפטיישן'. מסובך? אולי משום כך, זהו סרט נפלא ומענג לתסריטאים ולכותבי טורים בעיתון, וכנראה בלבול מוח לכל אדם אחר.

יודע את מקומי

נהג הייתי גם זקנתי, וכבר ראיתי בכבישי ארצנו כמעט את כל עבירות התנועה האפשריות, כולל רישום כוזב במסמכי תאגיד בזמן פנייה בצומת. לעתים מדובר בעבירות מסוכנות, לעתים מעצבנות, לעתים מעוררות רחמים, ולעתים הן שלי. אבל ברוב המקרים, גם כשאני מתפקד על תקן צופה, אני חש שוויון נפש כלפי כל סטייה מהנתיב, נהיגה במהירות מופרזת או סתם נסיעה רגועה של מישהו בצד שמאל של הכביש.

רק סוג אחד של אוחזי-הגה מוציא אותי מדעתי. אני מתכוון לנהגים המחנים את הצד הקדמי של מכוניתם בלבד. במקום לחנות ברוורס כמו שכתוב בספרים החיצונים, מעדיפים נהגים לנסוע קדימה ולהיכנס לחנייה עם מכסה המנוע, בעוד הבגאז' מבלה להנאתו באמצע הכביש ומפריע לתנועה הסואנת. לא ברור אם מדובר בעבירת תנועה או חנייה, וספק אם אי פעם קיבל מישהו דוח על בגאז' בולט. אבל בכל מקרה, זוהי התנהגות מרגיזה, בעיקר אם היא של הנהג הנוסע לפניי.

החנייה-למחצה היא פעולה החוצה מגדרים, אם כי הסיבות הן מובדלות. בהכללה גסה, ונא לא להתנפל עלי כולן בבת אחת - נשים יעדיפו לחנות בנסיעה קדימה ולהבליט את הבגאז' החוצה, משום שחניית הרוורס שלהן משיגה בדיוק אותה תוצאה ב-20 דקות יותר. גברים יעדיפו לחנות כך פשוט כי בא להם.

מובן שהחנייה-למחצה מתרחשת בעיקר בכבישים הכי צרים ופקוקים. שכן בכבישים רחבים ומרווחים - אותם נהגים פשוט יעמדו באמצע הדרך ולא יטרחו להיכנס לחנייה; מי שרוצה – שיעקוף. במקרים רבים מתרחשת החנייה-למחצה בקרבת גני ילדים ובתי ספר, מקומות שבהם עוצרים "רק לרגע" כדי לקחת את הילד, וחוזרים אחרי שעה של שיחת נפש עם הגננת. לעתים נדירות, חונים הנהגים באמת לזמן קצר, אבל בעיני הנהג התקוע בפקק מאחור – מדובר בנצח.

אין דבר יותר ישראלי מהחנייה-למחצה הזו: אנחנו נחנה רק את חלק הרכב הנשקף לעינינו, כלומר החלק הקדמי של האוטו, ואחרינו המבול, כלומר הפקק. ברוב המקרים לא מדובר ברוע אלא באטימות, בחוסר מודעות, בחוסר קשר עם המציאות ועם האחר. מי שנוהג כל הזמן קדימה, גם בחנייה, הוא אדם המסרב להביט לאחור, מסרב לראות את הנזק שפעולותיו גורמות לכלל האזרחים. זה מזכיר לי מפלגה אחת בכנסת הנוהגת בדיוק בדרך הזו. רמז: השם שלה אינו 'רוורס'.