בשבע 291:שיודע לשאול

חגית רוטנברג , ו' באייר תשס"ח

אבות פרק ב':

ניר פתח את העטיפה הצבעונית והמרשרשת. לעיניו התגלה מכשיר אם-פי שלוש משוכלל, מהדגם המתקדם ביותר. "זה בדיוק מה שרציתי, תודה רבה!", אמר לאמא ואבא, והעניק להם חיבוק רחב. "יופי, חמוד. תשתמש בזה לשמוע דברים טובים", השיב לו אבא בחיוך.

ניר תמיד חלם לקבל מכשיר כזה. הוא התיישב מייד להטעין אותו בשירים, ובמהלך כל השבוע שלאחר מכן אפשר היה למצוא אותו בתנוחה אחת: שוכב על המיטה, האוזניות באוזניים, וכל הגוף זז בקצב המוסיקה. גם כשהלך לבית-הספר, סירב להיפרד מהמכשיר היקר: בהפסקות, בהסעה ולפעמים גם במהלך השיעורים היה מאזין בדבקות למוסיקה, ושומר מכל משמר על האם-פי בתוך נרתיק קטיפה קטן.

"וואו, ניר, איזה אם-פי מגניב יש לך!", פנה אליו יהושע בהתפעלות. "כן, ההורים שלי הם אחלה הורים, קנו לי את מה שהכי רציתי", השיב ניר. יהושע המשיך לעמוד כמה רגעים בשתיקה, תוך שהוא מביט בעיניים כלות על המכשיר המבריק. ניר המשיך להתעסק בכפתורים ובלחצנים, ובכלל לא שם לב ליהושע העומד לצדו.

"תגיד...", פתח יהושע בגמגום קל, "אולי, אולי אני יכול לבקש ממך לשמוע קצת באם-פי שלך?". ניר הביט בו בפליאה. "לא, לא, אל תדאג, אני אשמע רק שיר אחד ומייד אחזיר לך", מיהר יהושע להסביר לנוכח עיניו המאיימות של ניר. "נראה לך? זה מכשיר ממש יקר, אני לא נותן אותו לאף אחד!", פסק ניר. יהושע הסמיק, וניסה שוב: "אני אעמוד לידך, תוכל לבדוק שאני לא מקלקל כלום". ניר לא השתכנע, והמשיך בטון קשוח: "אין מצב, יהושע. תחפש מישהו אחר לבקש ממנו. אני לא מוכן שיהרסו לי דבר כל כך יקר", חתם את הדיון. יהושע עזב את ניר בפנים נעלבות, אבל ניר הרגיש צודק לגמרי: 'זו מתנה מאמא ואבא. הם בטח לא ירשו שאתן אותה למישהו אחר שיקלקל אותה', אמר בלבו.

בסיום יום הלימודים יצאו ניר וחבריו לתחנת האוטובוס, בדרך הביתה. תוך כמה דקות הגיע הקו לו המתינו, וניר חיטט בילקוטו, בניסיון למצוא את הארנק. "אני  לא מאמין! יכול להיות ששכחתי את הארנק בבית? זה אף פעם לא קורה לי", כעס ניר על עצמו. הוא פנה לחבר שעמד סמוך אליו: "אה, זה אתה, יהושע", אמר ניר והרגיש מבוכה קלה. "תראה, שכחתי את הארנק. אתה מוכן להלוות לי כמה שקלים?". יהושע החמיץ פנים, אבל ניר לא התבייש: "מה זה, אתה מתקמצן על כמה שקלים? מה אתה עושה עניין מקצת כסף?", הטיח בו. יהושע התבייש, ומייד הוציא מארנקו את סכום הנסיעה בשקלים. "תודה אחי", השיב ניר, "אחזיר לך בשנייה שיהיה לי".

הוא פנה לספסל האחורי, שם התיישבו שאר החברים. "קראתם את הספר החדש בסדרת 'שוטרים על הגבעה'?", שאל גבי, "ספר מעולה, לא נרדמתי אתמול עד שסיימתי לקרוא אותו". ניר התלהב, וביקש מגבי שישאיל לו את הספר. "טוב, אבל רק ליום אחד, ואתה מחזיר לי אותו שלם כמו שקיבלת, כן?", ביקש גבי כששלף את הספר מילקוטו. "בטח, בטח", הנהן ניר. הוא לקח את הספר והחל לעלעל בו בשקיקה. את שאר שעות היום בילה ניר בקריאת 'שוטרים על הגבעה'. הוא אכל איתו ארוחת צהריים וערב, כולל קצת כתמי שומן וממרח שוקולד שנמרחו על דפי הספר. כשעצר את הקריאה כדי להתקלח, לקחה אחותו הקטנה את הספר והשתעשעה בו. "מה עשית?", כעס ניר כשיצא מהמקלחת. הספר היה מקומט וחלק מהדפים נקרעו.

למחרת הגיע לכיתה בניסיון להתחמק מלפגוש בגבי. כשיהושע שאל אם הוא יכול להחזיר לו את ההלוואה מאתמול באוטובוס, גילה ניר ששכח מהעניין לגמרי. בסוף היום, הגיש את הספר לגבי בעיניים מושפלות. "תשאיר אותו אצלך", השיב גבי כשראה את הספר המושחת, "ככה אני בטוח שתשמור עליו יותר טוב...".