בשבע 291:להתרגש בלי להתבייש

בין הדיווחים על פרשיות השוחד, שוד הקשישים ונפילת הקסאמים, ביום העצמאות אני מסתכלת לרגע על המתנה המופלאה שקיבלנו לפני שישים שנה.

אסתי רמתי , ו' באייר תשס"ח

לפני פסח, קיבלנו בדואר מתנה מהבנק: 'הגדת שישים אביבים למדינת ישראל'. בעמוד הראשון הופיע תקציר מקוצר ביותר של תולדות עמנו מיציאת מצרים ועד הנה, ובשני העמודים שאחריו, אירועים היסטוריים משמעותיים בשישים השנים האחרונות. משמעותיים, אמרנו? תלוי בעיני מי. כי לצד הקמת צה"ל, מבצע אנטבה ומהפך 77', אפשר היה למצוא את הפנינים הבאות: "1950 – יגאל מוסינזון מפרסם את הספר הראשון בסדרת חסמב"ה". או: "1973 – חיה קציר זוכה בתחרות מיס תבל ליופי". גם מקומם של הקמת תיאטרון 'גשר' וזכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון לא נפקד. ואף מילה על סבסטיה.

ככה זה. כל אחד והמדינה שלו, כל אחד וההיסטוריה שלו. אני מסובבת את הכפתור ברדיו הישן שלי, ומדינה אחר מדינה מתנגנת לפי התור: מדינת כדורגל, מדינת מוסיקה לועזית, מדינת שו"תים עם רב ידוע, מדינת פרשנות שמאלנית. 

בעיית הנתק בין חלקי העם היא קשה, והיא לא הבעיה היחידה שלנו. אודה ואתוודה: בשנים האחרונות לא פשוט לחגוג את יום העצמאות. פעם אהבנו את המדינה הקטנה שלנו במין תמימות נעורים. היום היא בת שישים, כבר לא ילדה, וגם אנחנו סיגלנו לעצמנו ראייה קצת יותר מפוכחת. גילינו שהמשטרה זה לא בדיוק מה שחשבנו, הצבא גם לא, וקל וחומר שבקל וחומר שמערכת המשפט. העלבון על ה'התנתקות' עדיין צורב, ואיש לא ממהר לפייס או לנסות לתקן את העוול. להפך.

הכאב הוא לא רק על העבר. ההווה בהחלט מטריד, וגם העתיד נראה בעייתי משהו. יש תחושה שהמדינה עומדת על כרעי תרנגולת, מתבוססת בבוץ שהיא עצמה יוצרת, ולגמרי לא סגורה על עצמה.     

ואז, בינות לדיווחים על פרשיות שוחד, שוד קשישים וקסאמים, משחילים לנו פתאום מסיבת יום הולדת לאומית. ולא סתם מסיבה – הפנינג נוצץ ברוח הזמן, מנופח וזולל תקציבים. האמת היא שמאז ומעולם אופי החגיגות הוא נושא בעייתי (עדיין לא ירדתי לעומק העניין של פטישי הפלסטיק) אבל השנה זה בולט במיוחד. לרגע אני מוצאת את עצמי שואלת: לשמחה זו מה עושה? לא חבל על הכסף?

וברקע, כמו טוקבק מעצבן, יש קולות ששואלים בציניות: "נו, זהו? זה 'ראשית צמיחת גאולתנו' שלכם? על הדבר הזה אתם אומרים הלל?".

מדינה שנתת לי טהורה היא

התשובה היא כן. בהחלט כן. על המדינה הזאת אני אומרת הלל, ואת דגלה אני תולה בגאווה מחלון הבית. כי המדינה היא לא אולמרט, עם כל הכבוד. היא לא התקשורת ולא הכנסת ולא היס"מניקים עם האלות. היא כלי. מתנה מופלאה שקיבלנו שלא כדרך הטבע, הזדמנות פז לעשות את הדברים הטובים שאנחנו מסוגלים וצריכים לעשות. ומי שרוצה להטות שכם ולהצטרף למאמץ, מוזמן לצקת לתוכה את ערכיו.

עם כל הביקורת המוצדקת על הנעשה במדינה, אסור לרגע לשכוח איפה היינו בלעדיה. סרט נורא של חיים הכט בשם 'טיסה אחת בשבילנו' מספר את כל הסיפור. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, טסו מטוסי צבא ארה"ב מעל אושוויץ ופסי הרכבת המובילים אליה מאות פעמים. יהדות הונגריה עדיין לא הושמדה, האמריקאים ידעו הכל ויכלו למנוע את ההרג – ולא עשו דבר. לא סתם הזדמן ליום השואה לחול בקרבת יום העצמאות.

יום של משקפיים ורודים

אני לא מאלה שמאמינים בקדושת פעולתם של מנהיגינו. גם לי נמאס לומר שהיריקות על הציבור הסובלני שלנו הן גשם. לעומת זאת, אני גם לא חושבת שנכון לשבור את הכלים ולזרוק את המדינה עם המים. ומעולם שריה ויועציה לא היו זקוקים כל-כך לתפילות שלנו.

את תחלואיה של המדינה המסכנה אנחנו שומעים יום יום, שעה שעה, והמחמירים מקפידים על חצי שעה. אבל יום אחד בשנה, ראוי לדעתי להתבונן סביב, לזמזם "תחשוב טוב – יהיה טוב", ולהתפעל מכל מה שזכינו בחסדי שמיים לבנות כאן בשישים השנה האחרונות. לנסוע על כביש 6 וליהנות מהגינון ומהזמן שהרווחנו (ולשכוח לרגע מהקנסות על האיחורים), לקפוץ לסוּפר ולספור את סוגי הגבינות והלחם (ולא לומר "וישמן ישורון ויבעט", אלא לזכור את הצנע), להיתקע בפקק ולראות עַם רב חי ובועט וחוגג וממנגל על איי התנועה במין אופטימיות ישראלית כובשת. לספור את כל ה"לא היו נפגעים ולא נגרם נזק" ולא רק את הנפילות, ולהתרגש בלי להתבייש מהטקסים הקיטשיים.

זאת לא התעלמות מהדורש תיקון, זאת השקפת עולם. שמעתי פעם, נדמה לי שבשם הבעש"ט, שכששואלים יהודי קשה יום מה שלומו, יש לתשובה שלו משמעות גדולה בשמיים. אם הוא נאנח ואומר: "אל תשאלו, שלא נדע אלו צרות יש לי...", מישהו שם למעלה אומר: "אתה חושב שאלו צרות? תכף תראה מה הן צרות..."; אבל אם הוא עונה במאור פנים: "ברוך ה' יום יום!", מיד יסדרו לו עוד כמה סיבות להודיה.

אז ביום העצמאות אני אומרת: "ברוך ה'". זה גם כדאי, וגם נכון.