בשבע 291:שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , ו' באייר תשס"ח

שאלת השבוע: פרס אלטרנטיבי. אנשי רוח ואישי ציבור מגלים למי לדעתם צריך היה להעניק את פרס ישראל.

שמאלן מביא שמאלן/  דודו אלהרר, מוזיקאי ושדרן

הענקת פרס ישראל השנה לפרופסור זאב שטרנהל מעמידה את פרס ישראל במקום בזוי במיוחד, שאליו ראויים להתכנס כמה וכמה מועמדים לו והוא להם. האיש שקרא לערבים לטבוח ביהודים וקרא ליהודים לעלות בטנקים על היישוב עופרה, הוא עכשיו לא פחות ולא יותר חתן פרס ישראל. אוי לה למדינה שאלה חתניה. קנה המידה לקבלת פרס ישראל אינו עוד תרומה לישראל שהפרס קרוי על שמה, אלא נהפוך הוא: כל כמה שהמועמד מפגין את תיעובו כלפי יהודים המתיישבים בחלקי ארץ ישראל שאינם נראים לו, הדבר מקדם אותו על פני המתחרים האחרים לקבלת הפרס.

פרס ישראל איננו עוד בגדר הוקרת מדינת ישראל על מפעל חיים שהביא לתרומה ניכרת בשגשוגה של המדינה ואזרחיה, אלא פרס המוענק על-ידי שמאלנים לחבריהם השמאלנים, כשבראש הפירמידה ניצבת מייסדת תנועת 'שלום עכשיו', שהיא כיום שרת החינוך והממונה על פרס ישראל. כיוון שכך, אינני רואה פסול בהענקת פרס ישראל לַעיתונאים גדעון לוי, עמירה הס, מירון בנבנישתי, עקיבא אלדר ויוסי שריד. ומדוע לא לעיתון 'הארץ', על רשת מקומוניו-חינמוניו? לא הייתי מונע מיוסי ביילין או רון פונדק את קבלת הפרס, לאמנון אברמוביץ המאתרג, ליונתן בשיא והרב הצבאי הראשי לשעבר הרב וייס על משת"פִּיוּתָם, לחותמי מכתב הטייסים, לסרבנים למיניהם, לחיילי "שוברים שתיקה", לנשות 'מחסום ווטש', לאורי אבנרי ו'גוש שלום' שלו, לתנועת 'שלום עכשיו' ולאנרכיסטים נגד הגדר בבילעין.

כמו כן, הייתי משנה עוד סעיפים בתקנון הפרס, כך שגם אלה שאינם אזרחי ישראל יוכלו לזכות בו. והרשימה ארוכה: הנשיא לשעבר של ארצות הברית ג'ימי קרטר, מוחמד אחמדינג'אד, חסן נסראללה, ישמעאל הנייה, מרואן ברגותי, סמיר קונטר, מחמוד א-זהאר ואוסאמה בן לאדן ועד ועוד. אם כבר חוּכָא, מדוע לא אִיטְלוּלָא?

המפעל שמחבר את החברה הישראלית/ הרב זאב שרון, ראש המכינה הקדם צבאית מעלה אפרים

לעניות דעתי מגיע פרס ישראל למפעל המכינות הקדם צבאיות. מפעל זה הצליח הלכה למעשה לאגד ולאחד בתוכו את המגוון הרחב ביותר בחברה הישראלית. שיתוף הפעולה הנדיר והנפלא בין כל מרכיביו, ומציאת המכנה המשותף הציוני על כל היבטיו – יש מכינות דתיות וכלליות, שמאלניות וימניות, עולים וצברים, משמש דוגמה ומופת שיכול לתת השראה לכל צבעי הקשת שבחברה הישראלית כיום, כיצד אפשר וצריך לקיים מערכת משותפת מתוך הערכה הדדית, שיתוף ואחווה.
היכולת להביט על המכנה המשותף הרחב, מתוך עין טובה, לב טוב, ויושרה, הוא למעשה קרקע המזון שעליה נוכל להצמיח חברה טובה יותר ונוכל להתמודד עם כל הבעיות מבית ומחוץ.

מפעל המכינות הקדם צבאיות נקרא בשם זה, מכיוון שהנוער המגיע אליו מכין את עצמו לנדבך הבא בחייו, שהוא השירות הצבאי. בתחום הצבאי כבר לא צריך הוכחה שכל המכינות כולן, תורמות לצה"ל את המצטרך החשוב מכולם – אנשים איכותיים בעלי מוטיבציה גבוה ורצון לתת את המיטב והמרב למען עם ישראל.

אבל מגמת החינוך בכל המכינות על צדדיהם השונים, רחב מהטווח הקצר של 3-5 שנים בצבא. המטרה הרחבה יותר, היא להצמיח אדם ציוני וערכי שיראה בכל שלבי חייו, ולא רק בשירות הצבאי, את טובת החברה בישראל.

תלמידי המכינות אינם מקבלים שום גמול, לא כספי ולא אקדמי, על מאות ואלפי השעות שהם משקיעים בלימודים ובהתנדבות. הגמול היחידי, הוא הזכות לתרום לעם ישראל.

כיום קיימות 30 מכינות קדם צבאיות, חציין דתיות וחציין כלליות או מעורבות. במשך 20 השנים האחרונות החזיר מפעל המכינות את הצבע ללחיים של המילה "ציונות".

מפעל המכינות הוא תנועה דינאמית, המחפשת לשדרג את עצמה כל הזמן. רק בשנתיים האחרונות הוקמו שני גרעיני נח"ל שעתידים להקים ישוב בנגב המערבי. על כל מה שהיה, ועל מה שעוד עתיד להיות, מגיע למפעל המכינות את פרס ישראל.

חקלאית גם בגיל 80/ ד"ר מור אלטשולר, חוקרת קבלה, האוניברסיטה העברית

המחשבה הראשונה שלי הייתה לתת את הפרס להרצל, אבל אם צריך לבחור מישהו חי דווקא, הייתי נותנת את הפרס לגברת היללה טל, שלה ימלאו השנה 80.

היללה בת למשפחת חקלאים שעלו בעלייה הראשונה והתיישבו ברחובות ב-1890. משפחת פיינשטיין – מצד אמה, ואהרונוביץ' – מצד אביה, היו חלוצים וממייסדי רחובות. במלחמת השחרור הייתה היללה בת 20, ושירתה בתור חובשת בגדוד 52, שם אבי היה חייל. בשבילי, היללה היא הקשר לעבר לא רק בגלל אבי אלא בגלל שגם ציון, הדוד של בעלי שאף הוא קרוי ציון על שמו, שירת בפלוגה עם היללה.

לאחר שכבשנו את שדה התעופה הבריטי בתל נוף, והיו צריכים לצאת לשם בשיירה, אמרו שבנות לא יצאו לשם כי עדיין היו יריות בדרך לשם. היללה כבר עלתה למשוריין ונאלצו להורידה. אלה שנסעו נהרגו מאש ערבים, וביניהם נהרג ציון. כך הייתה היללה האישה האחרונה שפגשה את הדוד של בעלי. לימים כשהיא פגשה אותי ואת בעלי היא נתנה לנו תמונה שבה רואים את כל החבר'ה מצטלמים על רקע המשוריין, ושם רואים את רגעיו האחרונים של הדוד של בעלי.

היללה לא המשיכה להיות אחות, אף על פי שיכלה ואף על פי ישראל שונאת חקלאות וחקלאים ומתעללת בהם ובכוונתה לחסל את החקלאות בארץ ולמוטט את החקלאים. היללה התעקשה להמשיך ולהיות חקלאית. היא חזרה למשק של ההורים ברחובות, והמשיכה את המשק המשפחתי. היא לא הייתה סתם חקלאית אלא חקלאית בעלת ידע והשגה, חקלאות של אנשים מלומדים הלומדים ומתקדמים. היא עוסקת בחקלאות היי טק. עד כדי כך שהיום היא אחת הכורמות המובילות בישראל. בניה ונכדיה ממשיכים את דרכה, ובבעלותם אחד היקבים המוצלחים בישראל – "יקב טל", וכן אחת ממשתלות הגפן המובילות בעולם.

היללה ממשיכה דור חמישי של חקלאות בארץ ישראל, אף על פי שמשרד החקלאות האמריקאי הציעה לה ולכל משפחתה אזרחות, שטח אדמה והתחייבות לקנות ממנה את כל השתילים שהיא מגדלת. היום מדברים על בריחת מוחות, אבל היללה אמרה להם לא.

היללה היא גם אחת מאספניות האמנות הגדולות בארץ, ואת הכול היא אוספת מתוך אהבה ולא מתוך השקעה כלכלית. האוסף שלה הוא ההיסטוריה של האמנות הישראלית.

לסיכום: בהיללה יש את השילוב: אהבה, מסירות, ידעות ומצוינות – אם במקרה כזה לא אמורים לקבל פרס ישראל – אז על מה כן?

התנועה שהחייתה את העם המתנוון/ נעם ארנון, דובר הישוב היהודי בחברון

ביום העצמאות השישים ראוי להעניק את פרס ישראל לתנועה שכנראה לעולם לא תקבל אותו מידי הממסד הישראלי, לתנועה שחוללה מהפכה תודעתית והתיישבותית, שפרצה בכוח רענן ומוביל אל לב העשיה הציונית, הביאה לשיבת עם ישראל אל לב ארצו ההיסטורית, תנועה שידעה גם להתיישב, גם לחנך וגם להיאבק, להתנחל גם בשטח וגם בלבבות, שהצמיחה דגם של היהודי-הישראלי החדש והאידאלי – תנועת "גוש אמונים".

כדאי לזכור את הרקע: מלחמת יום הכפורים הייתה נקודת המפנה הגלויה שהחלה את המשבר הקיומי הישראלי, שזרעיו נזרעו ברגע תקומתו. הניצחון הנסי והענקי של מלחמת ששת הימים לא תורגם לתנופת עשייה רוחנית והתיישבותית. אמנם החלו לקום יישובים, בהר גילה, בגוש עציון ובחברון, ואי אלו היאחזויות, אך במקום להתנער ולמלא את הניצחון בתוכן רוחני ובעשייה מדינית והתיישבותית, החברה הישראלית מיצתה את פֵרות הניצחון בכיוון של הישגים חמריים וניוון חברתי וחינוכי. מלחמת יום הכיפורים הייתה בעיטה קשה וכואבת, שאמורה היתה לחולל מפנה; אך היא חוללה משבר ותחושת כשלון.

לתוך החלל הזה פרץ גוש אמונים, תנועה חדשה, רעננה וסוחפת. התנועה שהחלה כגרעין של יוצאי מרכז הרב ומתישבים בחברון וגוש עציון, הציבה דגם חדש של יהודי אמיץ ונחוש, אידאליסט ומגשים, מאמין, חולם ולוחם. כך החל לקום מפעל התיישבות בשומרון כאשר בהובלה השתלב גרעין אלון מורה בסדרה של עליות על הקרקע סביב שכם, עד לעלייה השמינית בחנוכה תשל"ו לתחנת הרכבת הנטושה בסבסטיה.

בתור מדריך בבני עקיבא הבאתי את חניכי לעלייה זו. עבורי ועבור רבבות רבות היא זכורה, עם הבוץ והגשם, באוהלים ובקור, כחויה של התרוממות רוח אדירה; אך יותר מכל הייתה זו רוח רעננה שהחייתה את החברה הישראלית כולה, וסחפה גם את המנהיגות הפוליטית העבשה. המהפכה הציונית המחודשת, הדגם של הישראלי המאמין, החלוץ והמגשים, הוכיחו לעם ישראל ולעולם כולו כי הנפש היהודית עוד הומיה, עוד יוצרת ומובילה, לקראת השלב הבא. אינני רוצה להתחיל למנות את שמות החברים והפעילים, כדי לא להשמיט ולפגוע באישים יקרים, אך ודאי אפשר לציין את הרב לוינגר, את חנן פורת, ואת פעילי גרעין אלון מורה שיצאו מקרית ארבע – הרב מנחם פליקס ובני קצובר. תנועת גוש אמונים היתה משב רוח חיים רענן לתוך היובש, מעין מים חיים לעם מעולף בצמא.

באשר להמשך הדרך – רבות הדעות, ועל כך ודאי עוד יתקיימו דיונים רבים; אך בגליון חגיגי ראוי לציין את הרוח הגדולה, התרומה האדירה והתחושה החגיגית הראשונית – בדיוק כמו בחנוכה, בה זוכרים את נצחונות החשמונאים ואת אור תחילת הופעתם, המאיר את המשך הדרך.