בשבע 292: לא ליום הזה התפללנו

הציונות הדתית שקועה בהתרפקות על השמחה בהקמת המדינה, במקום להתקדם אל דרך המלך של השאיפה לשיבת מלכות בית דוד.

מיכאל פירר , י' באייר תשס"ח

יום העצמאות שעבר עלינו דורש התבוננות מעמיקה. שתי דרכים מרכזיות קיימות היום בקרב שלומי אמוני ישראל, ביחס למצב הלאומי הכללי בארצנו. מחד עומד הציבור 'החרדי', אשר (בהכללה כמובן) אינו מגלה עניין רב בנעשה מחוץ לדל"ת אמותיו של בית המדרש, ולא נראים בו רצונות וכוחות של עשייה בתחום הבניין הכללי של האומה בארצה. הנהגה זו, הנובעת מהיעדר יחס ברור לתהליך הגאולה, גורמת לכך שכל ההתייחסות למציאות הכללית היא פסיבית בלבד.

לעומתו, הציבור ה'דתי-לאומי' אוחז באידיאולוגיה ברורה של מהלך גאולי, אולם יחד עם זאת בא הבלבול של קבלת המערכת ה'ישראלית' כולה, עם ערבוב הטוב והרע שבה (וגם זה בהכללה).

גם אם במקרה הטוב יש מי שטורחים לומר שאיננו מקבלים את כל המערכת, אבל באמת אנחנו באותה סירה: הדגל הוא כחול לבן, ההמנון הוא 'התקווה', וביום העצמאות יש גם במות דתיות לזבח החג. נשיא המדינה הוא המלך ולפניו רוקדים "שאו שערים", שהרי "מדינת ישראל שייכת לעם ישראל לדורותיו". את בג"צ דנים לכף זכות שיכול הוא להיות מוסד טוב באופן כללי, ורק "במקרה" השתלט עליו רודן שיפוטי. גם אם לא נחבב רמטכ"ל מסוים, נכבד אותו כראש צבאנו הישראלי, אף אם בלב פנימה אנו משננים שבבוא העת, כשלא תהיה ברירה, נסרב פקודה (אם לא נצליח להתחמק).

בהסתכלות פנימית, נראה לאבחן את ההנהגה הציבורית הזו כקיבעון של רצון בוסרי שאינו מבורר כראוי. בשנותיה הראשונות של המדינה שמחנו, ובצדק, על עצם המציאות שעם ישראל מתנער מן העפר ומתחיל ללבוש צורה וגוף של אומה חיה. אף רבותינו חיזקונו להבין שמציאות זו איננה דיעבדית, ויש בה קידוש השם נשגב.

ומתוך שכך הרגשנו, על כל פשעים כיסתה האהבה. ולא חסרו פשעים ברמה לאומית: רצח יהודי אלטלנה, העברה מרושעת של בני עדות המזרח על דתם, מכירת ילדי תימן, הרג חיילינו בפקודות לא מוסריות, העלאת מאות אלפי גויים לצורך האיזון הדמוגרפי, מסירת יהונתן פולארד לידי האמריקנים והשארתו שם בזדון, ועוד.

ההשקפה הבוסרית נובעת מכך שאחרי 60 שנה אנו מתרפקים על העבר, וטרם הוספנו על השמחה הראשונית את הרצון לראות במלכות ה' בפועל ממש. "רבי שמעון בן יוחאי אומר: בשלשה דברים עתידים למאוס, במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש..." (ילקוט שמעוני שמואל א' ח').

הקב"ה, ברוב אהבתו אלינו, רוצה לעורר אותנו. וכשההטבעה של הבלבול כל כך עמוקה בנפש, אין ברירה ואי אפשר להוציאה אלא בייסורים וכאב (רח"ל): יהודי גוש קטיף מושלכים לאשפה בסובלנות ובכבוד. פיגוע ממלכתי בעמונה שתוצאותיו 320 רמוסי סוסים ומפוצחי אלות. כוחות הביטחון מתנהגים יותר ויותר כצבא שיטור בריטי וככוח נייטרלי בין אוכלוסיות זרות. מערכת המשפט דואגת לחנכנו בכוח לאהבת הצדק והיושר שבספר החוקים הבריטי. השלטון עוזר לאויב בכסף, בנשק ובשחרור מחבלים. אוהבי עם ה', תורתו ונחלתו נעשים הגרועים שבאויבים, ויש מי שדואג להצהיר שזוהי רק ההתחלה.

ואנו, למרות כל מה שחווינו ואיננו עוד כל כך תמימים, נמצאים במצב של מבוכה. לאן מיועדת דרכנו? והתשובה פשוטה: לא צריך להיקרא "חרדי" כדי להבין שיש ערבוב של טוב ורע בתהליך הגאולה. ומאידך גיסא, אין זה סותר להשקפה של פעילות וקידום ממשי בתהליך הגאולה ובניין ארצנו הקדושה. 

בסופו של דבר, כל מה שמגלגל עלינו השי"ת בא כדי להבשיל בנו את הרצון לצאת מן הקטנות, ולמצוא דרכים לפעול לגילוי הטוב. אנו מוכרחים לעשות שינוי מעשה כדי להתעורר לכפור ברשע ולעורר את ישראל, שרובם הם בוודאי בבחינת "תינוקות שנשבו", ללכת בדרך המלך המשמחת.

לפחות כאקט חינוכי לנו ולילדינו, עלינו להעביר את יום ההודאה להשי"ת על נסיו וחסדיו הרבים בתקופה זו של תחילת הזרחת אור הגאולה - ליום אחר (למשל, יום כ"ח באייר). הודאתנו לה' אינה מזוהה עם המכונים 'חוזי המדינה' ועם סממנים חיצוניים של מוסדות נבובים שתם זמנם. ולמרות תרומתם החשובה של 'גדולי' העליה השנייה, גם לא מכוחם אנו באים. אנו כולנו שבי ציון, תלמידיהם וממשיכי דרכם של רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א, ורבי מנחם מנדל מוויטבסק תלמיד הבעש"ט, שעלו במסירות נפש ליישב את ארצנו הקדושה בטהרה, ולאוקמי שכינתא מעפרא.

נכון שקשה לשנות הרגלים והדבר דורש עזות דקדושה, אבל אסור להמשיך בהפעלה חיצונית רק מכוח ההרגל, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות. גם אם ישנם בודדים שמסוגלים לעשות הפרדות דקות בשכלם - בהנהגת הציבור מוכרח לבוא שינוי עם ביטוי מעשי.

וכבר הזהירנו רבנו הגר"א (בכמה מקומות בספר 'קול התור') שישנם בתהליך הגאולה כוחות שאינם מצד הקדושה שחייבים לזהות אותם, ולא להשלים עמם בשום אופן. כוחות אלו רוצים לערבב את ישראל הטהורים עם הדעת הטמאה של אלילי המערב, ובכך להשכיח מעצמם ומהעולם כולו את היותם נושאי שם ה'.

אין דרך של שיתוף עם כוחות אלו. הם ירמסו וישחיתו עד למילוי תאוותם (רח"ל). תפקידם בעולם הוא רק להעמיד אותנו בניסיון, ולרומם אותנו להוציא אל הפועל את הרצונות הטובים שבנו, למען לא נתמסמס בשאיפות קטנות של כמיהה לממשלה אחרת או "מפלגת ימין מאוחדת".

נשמח בהשי"ת ובהארת פניו, נשמח בעמו ובבניין ארצנו הקדושה. נתחדש לדבוק בדרך המלך, ונזכה לקיום סוף המדרש: "אמר רבי סימון בר מנסיא: אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם. הדא הוא דכתיב: אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' א-לוהיהם - זו מלכות שמים, ואת דוד מלכם - זו מלכות בית דוד, ופחדו אל ה' ואל טובו - זה בית המקדש".

הכותב לומד בישיבת 'תורת החיים'